1993 הייתה שנה מאתגרת במיוחד עבור בנימין נתניהו. לאחר ארבע שנים מוצלחות למדי כשגריר באו"ם וקדנציה ראשונה כחבר כנסת וסגן שר, הגיע הרגע שהוא כל כך חיכה לו. בעקבות המפלה בבחירות לכנסת ה-13, שסימנה את אקורד הסיום של כהונת שמיר, החליט נתניהו הצעיר להודיע על התמודדותו לראשות הליכוד מול דוד לוי, משה קצב ובני בגין. מה שה"מועמד האמריקני" לא תיאר לעצמו הוא שכדי לטפס לפסגה, יהיה עליו קודם כל לצלול לעומקה של ביצת הפוליטיקה הישראלית, במסגרת אחד הקרבות המכוערים ביותר בתולדותיה.
ב-14 בינואר הקרב הזה קיבל תפנית חדה ולא צפויה כאשר נתניהו הגיע לאולפן מבט, מלווה בשניים מיועציו, עם הבטחה לחשוף מידע שידהים את המדינה. בשעת פריים טיים, בתקופה שבה הערוץ הראשון היה עדיין מדורת השבט, הוא חשף קיום קשר קצר עם אישה אחרת מחוץ לנישואין, וטען כי קיבל איומים לפיהם אם לא יסיר את מועמדותו, תיחשף קלטת שבה תועדו השניים יחדיו.
כאשר נשאל האם הוא סבור כי יריביו למרוץ הם אלו שאחראים לכך, השיב נתניהו כי "מדובר באדם אחד, מוקף בחבורה לא גדולה של פושעים", והוסיף: "זה אדם בכיר בליכוד שלא מייצג את הליכוד". למרות שלא ציין את שמו במפורש, הסברה הרווחת בקרב מרבית הפרשנים ואנשי הליכוד הייתה כי דוד לוי הוא האיש שאליו התכוון נתניהו בדבריו, אם כי בסופו של דבר חקירת המשטרה הסתיימה בלא כלום. 30 שנה עברו מאז אותו שידור דרמטי, שהוליד את פרשת "הקלטת הלוהטת", ועדיין לא ברור האם אכן הייתה קלטת כזו.
"זו נקודה מאוד מרכזית בקריירה של נתניהו", מציין דן שדור, יוצר הסרט "קינג ביבי", הסוקר את ההופעות התקשורתיות הבולטות שסייעו לנתניהו לבצר את מעמדו בפוליטיקה הישראלית. "זה בעצם הדנ"א (DNA) של כל הדברים שקורים אחר כך. זה ממש רגע לפני שערוץ 2 נפתח, אם כי גם לערוץ 1 יש בשלב זה מאפיינים של טלוויזיה מסחרית. הפרשה הזו מראה כיצד הוא מגיע ברגע מאוד מסוים בהיסטוריה של ישראל, במעבר מתרבות חד ערוצית, חצי סוציאליסטית, לתרבות צרכנית היפר-קפיטליסטית, וכמה הוא האדם הנכון בזמן הנכון. הוא פשוט נמצא שם, והמדינה כנראה צריכה אותו ברגע הזה".
לדברי שדור, "נתניהו מייצר בשידור הזה אירוע טלוויזיוני, בו הוא מכתיב את השיח למרות שהוא נקלע אליו מתוך מצוקה, כביכול. הוא מצליח לייצר ספין מארץ הספינים, משחק בין הקורבן למתקיף בצורה מלהטטת - שני קטבים שהוא נע בתוכם מאז ועד היום במיומנות מאוד מרשימה".
הרצון הזה לשלוט בשיח התקשורתי מאוד מאפיין אותו לאורך הקריירה שלו.
"זה דבר שהוא מבין אותו כל כך טוב, ואני לא יודע אם הוא בכלל לומד אותו במהלך השנים ונהיה מיומן בו, או שזה משהו שהוא למעשה כמעט נולד איתו. מהרגע שהוא נכנס לעשייה הציבורית הוא נמצא בכמה רמות מעל היריבים שלו ומעל כלי התקשורת. יש לו הבנה מאוד ברורה, ובמקרה הזה אין עוד איש ציבור שהיה מדמיין להוציא את הדבר הזה החוצה. הוא הופך מגבר שעושה חטא מוסרי לקורבן של רדיפה, ומצליח לנצל אפילו את הדבר הזה לטובתו. נתניהו מייצר ברגע הזה קשר בין האישי לציבורי ברמה שרק הוא מצליח להגיע אליה. בנקודה הזו הוא מבין את זה - זה חלק מהפוליטיקה החדשה. הוא מייצר זהות בין הציבורי לפרטי, שמלווה אותו מאז".
מי שחזה מקרוב באופן שבו פועל נתניהו ברגעים גורליים כאלה הוא היועץ האסטרטגי רוני רימון, כיום שותף במשרד רימון-כהן, שניהל את קמפיין הבחירות שלו ושל הליכוד בבחירות 2009, כאשר נתניהו נבחר מחדש לכהן כראש ממשלה לאחר ההפסד לאהוד ברק בשנת 1999.
"אני בדיוק קורא בימים אלו את הספר 'ביבי', ספר היסטורי ואישי מרתק, וכשאני נדרש לשאלה למה נהג נתניהו כפי שנהג בפרשת הקלטת – התשובה שלי היא: אמריקה", אומר רימון. "נתניהו חי שנים לא מעטות בארה"ב, כנער וכנציג ישראל בשגרירות ישראל בוושינגטון וכשגריר ישראל באו"ם. ברור ששהות רבת שנים, יחסית, שכולה בגיל צעיר, גורמת לך להיות מושפע מדרך ההתנהלות האמריקאית. בארה"ב, התקשורת ובעקבותיה הציבור, מוקיעה פוליטיקאים על רומנים מחוץ לנשואים ועושה מזה סיפור גדול. בישראל, אירוע כזה, כמעט ולא משפיע על איש. נתניהו, כנראה, חשש שהדלפת הרומן תעלה לו באובדן קולות בפריימריז של הליכוד, ולכן הוא בחר בדרך של יוזמה וחשיפת האירוע מיוזמתו. לתפישתו, כך אני מאמין, גם אם יש כנגדך חדשות רעות – אתה תקהה את המכה אם אתה תהיה היוזם".
"זהו אגב, דפוס אופייני לנתניהו – יוזמה", מוסיף היועץ האסטרטגי הבכיר. "נתניהו תמיד מעדיף להיות יוזם מאשר ניזום. נתניהו אימץ לחלוטין את אמרתו הידועה של ז'בוטינסקי: 'שקט הוא רפש'. הוא לא רוצה לשבת ולתת לאירועים לשלוט בו, הוא רוצה לשלוט בהם. סוג של חתירה למגע".
ייתכן שהוא ביקש להרוויח הון פוליטי מהסיפור, נגד יריביו בפריימריז, ובעיקר, כפי שפורסם, מול דוד לוי?
"קשה לי להאמין שזו הייתה מטרת החשיפה. זוהי טעות אישית וקמפיינית כאחד: אין דבר חשוב יותר לאדם, וגם לאדם שהוא פוליטיקאי, מאשר משפחתו הקרובה. זוהי פגיעה קשה ברעייתו, ולא עולה על דעתי שנתניהו אפילו חשב לקבל נקודות בדעת הקהל הליכודית על חשבונה".
לו נתניהו היה מבקש את עצתך באותם ימים, כיצד היית מייעץ לו לפעול?
"זו חכמה קטנה לייעץ בדיעבד. זה קל היום לבוא ולהגיד שהייתי אומר לו שישתף את רעייתו ושימשיך בקמפיין כאילו לא אירוע דבר, ורק נכין בשבילו תגובת מגירה, שאותה, בעת הצורך, ימסור הדובר ולא הוא עצמו. התגובה הייתה צריכה לומר דבר פשוט: 'אנחנו לא מתייחסים לחייו האישיים של נתניהו'. נקודה. וגם אם הוא היה נשאל על כך בראיונות – הייתי מייעץ לו לומר את אותה תשובה ולא להיגרר לשיח. אבל, כאמור, זו חכמה בדיעבד".
זיכרון דברים
ב-25 בינואר, כשבוע וחצי לאחר הווידוי החושפני והפניית האצבע המאשימה כלפי בכיר בליכוד, נראה היה שנתניהו הצליח להשאיר את האירוע הזה מאחוריו. חרף הדי הפרשה, מתפקדי הליכוד שהגיעו לקלפיות העניקו לו 52% מקולותיהם, והכתירו אותו כיו"ר החדש של המפלגה.
פרופ' יריב צפתי מהחוג לתקשורת באוניברסיטת חיפה, שהתמקד במחקריו, בין היתר, בתפיסות השפעותיה של התקשורת על הקהל, מסביר כי "אי אפשר להסיק בוודאות לגבי השפעת הראיון על הצופים", אך מעריך כי "במבחן התוצאה הפרסום לא פגע בנתניהו, אפילו הועיל לו בחיזוק הדימוי של הסגנון האמריקאי של הפוליטיקה מול הציבור".
התפיסה לפיה נתניהו יצא מהפרשה הזו כאשר ידו על העליונה אולי נראית לחלק מן הציבור כמובנת מאליה כיום, אך לא כך סברו מבקריו. אלו, לצד חלק ניכר מהעיתונאים ואנשי הליכוד, גרסו באותה עת כי החלטתו להתפרץ לאולפן מבט ברוממה הייתה נמהרת והעידה על חוסר יכולתו להתמודד עם לחץ.
פרופ' אורן מאיירס מהחוג לתקשורת באוניברסיטת חיפה, שחוקר את האופן שבו מתעצב זיכרון קולקטיבי, סבור כי "מה שבעיקר נחקק בזיכרון הקולקטיבי הישראלי הוא שהמהלך הזה נתפס כפריצה של נתניהו אל הזירה הלאומית, כחלק מהאמריקניזציה הגוברת של הפוליטיקה בעבודה מול התקשורת. הדגם הזה של המנהיג שהולך לטלוויזיה להתוודות זה דבר שלא היה קיים לפניו, והוא ממש הביא איתו דפוסים מארה"ב. בעיני המתנגדים שלו זה נתפס כהוכחה הראשונה לעובדה שהוא נוטה להילחץ בקלות. בקשר שבין הווה ועבר זה פתח את את הסיפור החוזר של נתניהו שהוא בלתי מנוצח ויכול להתאושש מהכל. הוא היה בנקודה נמוכה מאוד וגם ממנה הוא הצליח להתאושש".
מדוע אנחנו זוכרים האירוע הזה בצורה הזו? הרי הייתה שם גם התוודות על קשר מחוץ לנישואין, וקלטת שהוא לא וידא שהיא באמת קיימת.
"חשוב להבין שהאופן שבו אנחנו זוכרים דברים אף פעם לא עוסק בעבר, אלא באופן שבו אנחנו זוכרים את העבר בנקודת הזמן הנוכחית, בדרך שמשרתת את התפיסות שלנו כעת. העובדה שנתניהו הוא כזה סיפור מסחרר של הצלחה בפוליטיקה הישראלית מזמין קריאה בסיפור של הקלטת באופן שבו הוא מצליח להתגבר על כל מכשול, ושל האמריקניזציה שהוא הביא אותו לפוליטיקה. המתנגדים שלו רואים פה בדיוק את עניין הלחץ, אבל כל אחד קורא לתוך זה את מה שהוא באמת חושב על נתניהו".
כשנה לפני התפוצצות הפרשה בישראל, חשפה ג'ניפר פלאוורס, אז דוגמנית צעירה מארקנסו, כי ביל קילנטון, מועמד המפלגה הדמוקרטית לנשיאות באותם ימים, ניהל עמה רומן שארך 12 שנים. ב-1998 התגלתה לציבור שערוריית מין נוספת בכיכובו קלינטון, שהספיק בינתיים להיבחר לנשיאות, הפעם לצד מוניקה לווינסקי, מתמחה בבית הלבן שקיימה איתו מערכת יחסים סודית בין 1995 ל-1997. בעוד שפרשת "הקלטת הלוהטת" של נתניהו נותרה במהלך השנים בשולי הדיון הציבורי בישראל, הרומן של קלינטון עם לווינסקי נשאר עד היום אחד הסיפורים הזכורים ביותר מתקופת כהונתו של הנשיא האמריקני.
פרופ' מאיירס מסביר היכן טמונים ההבדלים בין פרשת לווינסקי לבין זו שבה היה מעורב נתניהו. "העיתונות לא פועלת בוואקום, היא מהדהדת או מתווכת את מה שממסדים אחרים, יותר חזקים ממנה, עושים. הסיפור של קלינטון קיבל את הבולטות שלו משום שהפך להליך של הדחה ומשפט. אין לזה שום מקבילה בהקשר הישראלי. אין פה אנלוגיה מכיוון שזה אף פעם לא נמשך, ואצל האמריקנים זה הגיע למקום הכי רחוק, שהוא אפשרות של הדחה. בנוסף, נתניהו לא היה אז ראש הממשלה ולא היה מי שיהדהד את הסיפור, בעוד שבארה"ב מוניקה לוינסקי היא בעצמה זו שמקדמת את פרסום הפרטים, לצד דמויות צבעוניות נוספות. במקרה של נתניהו, לעומת זאת, האישה שעליה דובר לא הסכימה להתראיין, כך שלא היה מי שיקדם את הסיפור".
לקראת סיום הראיון עמו, אני חושב לעצמי מה היה קורה לו נתניהו היה נדרש להוכיח שהקלטת אכן קיימת טרם הגעתו לאולפן. האם ייתכן שהפרשה הזו כלל לא הייתה באה לעולם לו התקשורת הייתה נוברת בפרטים הקטנים? "באופן עקרוני, התקשורת הייתה צריכה לבדוק את זה, אבל כאשר מגיע אדם כל כך בכיר לאולפן ומוסר מרצונו מידע על משהו שמציג אותו באור רע, אז באופן אינטואיטיבי אנחנו סבורים שזה אמיתי", משיב פרופ' מאיירס, שעוסק רבות במסגרת עבודתו גם בחקר פרקטיקות וערכים עיתונאיים. "עיתונאים לא יכולים לבדוק כל דבר שמפרסמים. כאשר יש תאונת דרכים למשל, ואיש מספר על אוטובוס שפגע באשתו. עיתונאים צריכים להחליט איפה הם משקיעים את האנרגיה שלהם. ייתכן שהם היו צריכים לבדוק את זה, אבל ההנחה הייתה שלנתניהו אין אינטרס אחר לחשוף את זה אם זה לא אמיתי. סביר להניח שבזמן שהוא אמר את זה באולפן הוא חשב שיש קלטת כזו".
אז הייתה או לא הייתה? כנראה שלעולם לא נדע.