מעטים יודעים שח"כ לימור סון הר-מלך, האישה היחידה במפלגת עוצמה יהודית, גדלה בכלל בבית של תומכי מפלגת העבודה. מי שעמדה בחזית ההתנגדות לפינוי גוש קטיף, וכיום נחשבת לאחת מנציגות המתנחלים הפעילות ביותר בכנסת, חשבה עליהם בילדותה שהם “אנשים מוזרים".
מקורב לח"כית מעוצמה יהודית קורא: "למחוק את חווארה עכשיו"
ח"כ מעוצמה יהודית נגד הקואליציה: "ויתרו דווקא בנושאים שחשובים לאזרח"
“אני מתביישת להגיד את זה, אבל פעם חשבתי על המתיישבים שהם הזויים וקיצוניים, כל מה שלצערי הרב אני יודעת שהיום חושבים גם עליי", היא מחייכת. “הייתי מסתכלת עליהם ואומרת, מה זה המשיחיות הזאת? תמיד בחרו להציג את אלו עם הנראות המטורללת, שדיברו מוזר, שנראו, נו, קיצוניים".
מה השתנה?
“שהגעתי לשם בפועל. פתאום פגשתי אנשים שלא רק נראים טוב, אלא גם ערכיים, מחוברים ואידאליסטים, כאילו יש להם אור אחר. הבנתי שהדבר הזה קורה כי יש מציאות ויש מציאות מדומה. למשל אני נמצאת באירוע בהתיישבות, ויש 3,000 אנשים, אבל בתקשורת ידווחו שיש רק עשרות בודדות. הייתי נוכחת באירועים, חוזרת לאמא שלי הביתה, מדליקה את הטלוויזיה ורואה את האירוע מדווח בדיוק הפוך ממה שקרה שם באמת".
אז כרגיל, התקשורת אשמה?
“כשגדלתי, וכבר הייתי דוברת סביב הגירוש מצפון השומרון, ראיתי את זה מהבית שלי בחומש שוב ושוב. זה מאוד כאב לי".
היית בחווארה בליל הפוגרום, גם שם הרגשת שהדיווח מוטה?
“הייתי שם וממש לא היה שם פוגרום. כנראה שאלה שמדברים על פוגרום לא יודעים מה זה פוגרומים. היו שם משפחות עם אנשים, נשים וטף שבאו למחות על זה שהחיים שלהם מופקרים בציר הדמים הזה, שבו גם אני והילדים שלי נוסעים. בין המוחים היו ילדים ותינוקות, אבל את זה התקשורת דאגה להעלים מעיני הציבור".
תינוקות וילדים השתתפו בשריפת בתים ומכוניות?
“היו שם חלקים שלא הראו, כמו למשל מאות פורעים שעלו מכיוון הכפר. הרבה מהתגובה של האנשים שלנו הייתה לבוא ולהגן ולשמור על המשפחות שלנו שהיו שם".
איך להגן עליהם, באמצעות פרעות?
“אני לא בעד, חס וחלילה, זו לא דרכי, אבל מה שקרה שם זה אות קלון גדול לעם ישראל שהתושבים צריכים להגיע למקומות האלה שבהם הם מרגישים מופקרים".
לכן צבי פוגל מהמפלגה שלך אמר “חווארה סגורה ושרופה, זה מה שאני רוצה לראות. אני רואה את התוצאה בעין יפה מאוד"? לכן בצלאל סמוטריץ' אמר ש"צריך למחוק את הכפר"?
“אני חושבת שמה שהם ניסו להגיד זה שחוווארה הוא כפר של תומכי טרור, ושבניגוד לניסיון לצייר אותו כאיזה כפר פסטורלי וידידותי, אנחנו סופגים בו פיגועי תופת ואנשים נפצעים שם על בסיס יומיומי".
אמירה דומה יצאה מהדובר של סון הר מלך, אלישע ירד, שלאחר הפיגוע בחווארה ביום ראשון האחרון, פרסם את הציוץ הבא: “למחוק את חווארה עכשיו! בלי להתנצל ובלי לגמגם". על הדברים האלה, שפורסמו לאחר קיום הראיון, היא סירבה לבקשתנו להגיב, כפי שנמסר לנו בשמה מאותו דובר שפרסם את הציוץ.
“באותו יום נרצחו שני נערים בדם קר, אז התגובה הייתה צריכה להיות של מדינת ישראל, בצורה מאוד נחושה וברורה", היא אומרת. “לצערי הרב, כחלק מהמדיניות הרופסת, הרבה יהודים ומתיישבים מרגישים שהחיים שלהם מופקרים. אני חושבת שהעובדה שלא דואגים לביטחון שלהם היא ההפקרות הגדולה ולא הדברים האחרים".
הדאגה לביטחון המתנחלים עברה למשמרת שלכם, מי שאחראי על המשטרה הוא איתמר בן גביר, ראש המפלגה שלך, ובכל זאת נפגעת באירוע פינוי הכרם בבנימין
“הגעתי לכרם כדי למחות על הפינוי ולוודא שאין שם אלימות. זה היה כרם יפהפה של משפחה, מאות עצי זית עתיקים שהיו מקור הכנסתה, וכוחות מג"ב עקרו עץ אחרי עץ, זה באמת היה אירוע מאוד קשה".
אבל הכרם לא חוקי, הוא ניטע על אדמות של אחרים
“למה, כי הגיע איזה ערבי ואמר, בפשטות, ‘זה שלי'?".
האם היו מחליטים על הפינוי אם לא היו לו הוכחות לבעלותו על השטח?
“זה האבסורד, אף אחד לא יבדוק, הערבי לא צריך להביא שום הוכחה מלבד להגיד שזה השטח שלו. הדבר הכי איום בסיפור הזה שביקשתי מהמנהל האזרחי לראות מפות, ובמפה זה היה נראה כאילו מישהו לקח טוש אדום וצילומי אוויר, ואיפה שיש עצי זית הוא פשוט סימן בטוש שזה השטח שלו".
זה באמת נשמע לך כל כך פשוט לנכס שטח?
“אני יודעת שזה נשמע הזוי, אבל זו המציאות. זה לא באמת השטח שלו. אותו ערבי פשוט הגיע, ואמר, זה השטח שלי. ומשרטטים את זה על המפה. אז נעמדתי מול הדחפור כדי למנוע ממנו להתקדם".
לא בעייתי שחברת כנסת מתנגדת להחלטת גורמי אכיפת החוק?
“זה לא להתנגד, זו זכות המחאה. יש לי חסינות פרלמנטרית להגיע לכל מקום. יש לי זכות מחאה במדינה דמוקרטית על העוול המתמשך הזה נגד תושבי ההתיישבות. יש לי זכות כחברת כנסת להיות בכל מקום נתון, ובאותו מקרה עמדתי מול הדחפור. אבל מה שקרה בפועל היה אקט נקמני כשכבר לא עמדתי מול הדחפור ולא הפרעתי לאף אחד.
"ראיתי שהדחפור מאגף ויוצא הצדה, אז הלכתי לצפות בו מהצד, ואז התחילה טבעת החנק של השוטרים שכיתרה אותי. הגיעו ארבעה שוטרים, וכיתרו אותי בחוזקה ובצפיפות, הייתי במרכז טבעת חנק שאין לי שום תנועה בתוכה. כל פעם שהרמתי את העיניים ראיתי את הכתפיים שלהם מולי. כל תנועה שלי, הם מהדקים את המעגל כדי להבהיר לי שאני לא הולכת לשום מקום".
לא היו שם שוטרות?
“היו שוטרות, הן צילמו את האירוע. בשלב מסוים הרגשתי שאני לא מסוגלת יותר, ושקרה משהו לא בסדר. הייתה הטרדה מינית מצד אחד השוטרים. זיהיתי שיש פתח, ניסיתי להשחיל את עצמי החוצה, כיסוי הראש שלי כמעט נפל, ואז הייתה ההטרדה, אבל המפקדים שהיו בשטח לא עשו כלום. הייתי נורא נסערת. הלכתי כסהרורית לכיוון הכרם, ניסיתי לנשום, דחפתי את השוטר, אמרתי לו, חצוף, ואז הגיע מפקד הכוח שנתן את הפקודה לכתר אותי עם שוטרת שמצלמת אותנו, ואמר מול המצלמה, ‘את נתת אגרוף לשוטר שלי'. הבנתי שהוא מנסה להפוך את הסיפור. אמרתי לו: 'אני מבינה מה הולך פה, אתה תיתן את הדין על מה שקרה כאן', ואחרי כמה ימים הגשתי תלונה במח"ש".
סון הר-מלך (43) היא יו"ר הוועדה המיוחדת לעניין הקרן לאזרחי ישראל וממייסדי תנועת חומש תחילה, הפועלת לביטול ההתנתקות. השבוע, לאחר ביטול חוק ההתנתקות, שהיא הייתה מהיוזמות שלו, ולאחר שעבר בכנסת בקריאה שנייה ושלישית, היא אמרה בנאומה כי "זהו יום של שמחה אינסופית על התיקון ההיסטורי" והביעה תקווה כי "נחזור ליישב את צפון השומרון, נשוב ליישובי גוש קטיף, ובעז"ה נזכה לגאול את אדמת הארץ הזו".
לכנסת היא הביאה לא רק אידיאולוגיה נחושה אלא גם סיפור אישי כואב. ב־2003 נרצח בעלה, שולי הר מלך ז"ל, בפיגוע ירי על ידי מחבלים פלסטינים. היא עצמה נפצעה באורח קשה וילדה בלידת חירום. השניים הכירו זה את זה בקדומים, לשם הגיעה ללימודי הלכה במדרשת בינת בדרום השומרון.
“חזרתי בתשובה בכיתה ד'", היא מספרת. “עוד לפני כן הרגשתי מושגחת, שמישהו תמיד הולך איתי, אבל לא ידעתי לקרוא לזה אלוקים. ופתאום כשהייתי בת 9 הסתבר לי שיש דבר כזה, הקדוש ברוך הוא. אז התייצבתי בגובה דשא מול ההורים שלי ואמרתי להם שאני רוצה ללמוד בבית ספר דתי. הם ניסו בתחילה להניא אותי מזה, אבל אני ידעתי שאני שייכת לשם. הנשמה שלי פשוט התחילה לשתות תורה, דינים, הלכות, שבת וחגים".
והבית המשיך להיות חילוני?
“כן, אבל אמא שלי חרדית לשעבר, ובמסגרת ההסכמים עם המשפחה שלה, היא שומרת שבת וכשרות, אז זה עזר לי".
את הר מלך הכירה בשנה השנייה ללימודי ייעוץ חינוכי והוראת ספרות: “בכלל לא הייתי בכיוון, אמרתי שלא אתחתן בשידוך, ולא עם בן ישיבה, ובטח שלא אבחר בגבר עם זקן, ואז הציעו לי את שולי, שהיה בן ישיבה, עם זקן, הכי חננה שיש ושבר לי את כל המוסכמות. כי הוא היה בנאדם מדהים, חכם, איש שיחה מרתק, אוהב אדם ועם טוב לב אינסופי. אני תמיד אומרת לבנות שלי, חכמים ויפים יש בשפע, אבל טוב לב אמיתי זה מצרך נדיר. אם אתן מוצאות מישהו כזה, אל תפספסו אותו".
אחרי שהתחתנו התגוררו תחילה בגבעת הישיבה בקדומים, עד שהציעו להם לעבור לחומש. “אמרו לנו, יש יישוב בצפון השומרון ששלושה מתושביו נרצחו בתוך עשרה ימים, פיגוע רודף פיגוע שם, ומחצית מהיישוב לא מסוגלים לשאת את זה ופשוט עוזבים", היא מספרת. “ניסו לחשוב איך להמשיך את קיומו של היישוב, והחליטו להקים בו גרעין דתי. היו שם חמש משפחות ואנחנו הצטרפנו. אני זוכרת את עצמי מלקטת את העציצים מהקרוון המטופח והיפה שלנו בקדומים ואומרת לשולי, ‘מה אנחנו עושים? איך אנחנו הולכים אל הלא נודע?', ושולי אמר לי, ‘לימורי, מילא שאחרים מפנים יישובים בכוח, אבל יישוב יהודי שיתפנה מרצון זה משהו שאת ואני לא יכולים לראות ולעמוד מנגד'".
שנתיים ושלושה חודשים בלבד הספיקו להיות נשואים באושר. בבית כבר היה התינוק אהוביה־יאיר, בן שנה וחודשיים כשיצאו ביום המר ההוא מבית ההורים של הר מלך בכוכב השחר לכיוון ביתם בחומש. “זו דרך יפהפייה, השמיים תכולים, נוף מדברי מהמם, שום דבר לא יכול היה להעיד על מה שעומד להתחולל שם", היא מתארת בדמעות.
“היינו מאוד מאושרים. הייתה לנו זוגיות מדהימה, תינוק מתוק ויפה, ואני בהריון בחודש שישי ויודעת שיש לנו גם בת, אז בכלל שמחה גדולה. אני זוכרת את שולי אומר את תפילת הדרך ומיד אחר כך הוא התחיל לשיר את השירים מהקלטת ‘בגן של דודו' ואני מסתכלת עליו, רגע לפני שזה נגמר, ואומרת לעצמי בלב, הכל כל כך טוב, החיים כל כך יפים, ממש הייתה נשימה פנימית כזאת של תודה אלוקים, ואז אני שומעת את שולי צועק בהיסטריה, ‘לימורי תתכופפי'.
אינסטינקטיבית דווקא הרמתי את הראש וראיתי חוליית מחבלים בצד הכביש, שלושה עם נשק שמרססים את הרכב וצועקים ‘אללה אכבר'. הם חיכו לנו בעיקול. תצפיתן בראש ההר אמר להם שמגיע רכב יהודי. זו הייתה חוליה שרצחה עוד שלושה יהודים ובתוכם אמא לשמונה ילדים, וכשנתפסו, נשפטו לשבעה מאסרי עולם. הייתי בבית המשפט כשמפקד החוליה ביקש לשאת דברים ואמר, אתם אומה חלשה, אנחנו אומה חזקה ויש לנו סבלנות כי אנחנו ממילא עומדים להשתחרר".
והוא השתחרר?
“כן, בעסקת שליט".
סון הר מלך נפגעה מכדור בידה השמאלית. צלקת רחבה שרטה את פניה לרוחב, לאחר שכדור אחר חלף במעופו אל ראשו של בעלה: “אני זוכרת בבהירות ששולי קלט שאני מדממת, רכן עליי וניסה לכסות אותי, ובינתיים עברנו את המחבלים והתקדמנו קצת. שולי אפילו הצליח להטות את ההגה לכיוון תעלה בצד הדרך, ואני רציתי להגיד, ‘ברוך השם, ניצלנו', ואז הוא התמוטט".
והילד?
“לא היה איתנו. אם היה מצטרף לנסיעה, הוא לא היה חי, כי הכיסא שלו היה מחורר לגמרי והרכב מרוסס".
הרכב המשיך לנסוע, רק בלי הנהג: “המחשבה הבאה הייתה, איך אני עוצרת את הרכב, ואז ראיתי ממול סלע ענק והתנגשנו בו. הרכב התהפך והכל נעצר. הייתה דממת מוות איומה. התכרבלתי בפנים להגן על התינוקת שנמצאת לי בבטן, ושאלתי את עצמי, אני חיה? מתה? כל החלק הקדמי של הרכב בער באש, והייתי חייבת לצאת. ניסיתי להעיר את שולי, להרים לו את הראש, ואז ראיתי את פתח הכניסה של הכדור, מהזקן שלו, ואת פתח היציאה מהאוזן.
"ולמרות זאת, הנחתי את היד על הגב שלו וראיתי שיש איזו תנועה של נשימה. הייתי עם יד מרוסקת, אי אפשר היה להזיז את שולי החוצה, והבנתי שאני חייבת לצאת מיד ולהזעיק עזרה. יצאתי דרך הדלת האחורית בזחילה. זחלתי גם על האדמה ועל הכביש. עבר רכב של ערבים שעצר לידי. ניסיתי לדבר איתם ובקושי הצלחתי להוציא את המילים מהפה, הם ראו אישה בהריון מדממת, פצועה, ואת הרכב הבוער, ואז הם הסתכלו עליי והמשיכו בנסיעה כאילו כלום. מהכפר אל־מואייר שמעו את קולות הירי, ופתאום ראיתי עשרות ערבים יורדים מכיוון הכפר בשירה וצהלות. ואז הגיעה מונית של ערבים מהצד הנגדי, ועצרה, והם יצאו וניסו להוציא את שולי מהאוטו ולא הצליחו, כי הדלת נמעכה על הרגל שלו, אבל הם כיבו את האש בעזרת האדמה כדי שהיא לא תגיע אליו והזמינו אמבולנס. אני זוכרת שאמרתי לעצמי, למה חשבת כל הזמן על מים, למה לא חשבת על האדמה בעצמך".
שלוש שעות לאחר מכן יילדו את התינוקת שלה, היתומה: “במהלך הנסיעה באמבולנס הייתי ערה וצלולה לגמרי, כי אסור היה לתת לי מורפיום בגלל ההריון. כל הזמן שאלתי על שולי, והרופא אמר, הוא פצוע קשה מאוד, אבל נטפל בו. לא הרגשתי שום תחושה, רק זמזומים באוזניים וצמרמורות בכל הגוף. ופתאום שמעתי את הרופא מדווח בקשר שהוא קבע את מותו של שולי במקום. הסתכלתי על האורות של התקרה ואמרתי ‘שולי, אתה מת', ולא היה תא אחד בגוף שלי שרצה להמשיך לחיות. לא הייתה שום אפשרות שאמשיך לחיות בלעדיו".
שרה נולדה בניתוח קיסרי בשבוע ה־26, שהתווספו לו עוד שני ניתוחים שבוצעו בעקבות הפציעה, ונחשבה לנס: “היא הייתה מאושפזת במשך חודשיים וחצי, ואז חטפה וירוס קטלני לפגים. הרופאים ביקשו שאבוא להיפרד ממנה, ואני אמרתי, הבת שלי תחיה, אני לא נפרדת ממנה בשום פנים ואופן. ולמחרת הם אמרו, יש לך בת פייטרית".
לפני הפיגוע לא חששת לסכן את עצמך ואת משפחתך במקומות המסוכנים הללו?
“בתכלס, יש מקום שהוא לא מסוכן בארץ הזאת?".
יש מקומות מסוכנים יותר ומסוכנים פחות, בעצמך סיפרת שבדרך ההיא היו פיגועים רבים
“אנחנו חיים במציאות שבה כל הקיום שלנו הוא סכנה. הטרור נמצא בכל מקום, הנה הוא הגיע גם לדיזנגוף, לב תל אביב, והיה גם בירושלים ובחדרה ובבני ברק. כשחזרתי מההלוויה של שולי במוצאי שבת באמבולנס אמרתי לעצמי, טיפשים, מה חשבתם, שעכשיו תחלישו אותי? שאני אעזוב את חומש, שאני אברח? לא ולא. אצלנו זה עובד הפוך. זה רק מחזק אותי ואני חוזרת הביתה".
חזרת אחרי הפיגוע לחומש?
“כן. לקחתי את הילדים וחזרתי לחומש. לבד. זו התשובה, זה הניצחון".
איזה ניצחון יש בחיי פחד במקום שפגע ועלול להכות ולפגוע שנית ושלישית?
“הניצחון הוא הבחירה שלי כל יום מחדש לגור בשבי שומרון. הבית שלי צופה לחומש, ואני בוחרת לחיות בארץ הזאת ולהרתיע ולנצח את הפחד וכל ילד שנולד לי הוא עוד ניצחון על המחבלים שעמדו בעיקול הדרך ורצו להשמיד אותנו ולא חשבו שמישהו ייצא משם בחיים".
את לא מפחדת על הילדים?
“זה לא עובד ככה אלא בדיוק ההפך. מבחינתי לחזור לשם זו התשובה שמנצחת את הפחד. זה הקונספט בתפיסה הפנימית שלנו. כשבחרתי לחזור לחומש עם שני תינוקות, הרגשתי מאוד מוגנת כי בחרתי בדרך הנכונה".
היית פצועה, אלמנה טרייה, אם לפעוט ותינוקת. איך התמודדת?
“יש רגע מאוד משמעותי בהתמודדות שהוא במובנים רבים מתווה הדרך שלי היום. הפיגוע היה ביום שישי, וכשהתעוררתי מהניתוח כבר הייתה שבת. היו לי כאבים חזקים מאוד, גם בגוף וגם בנפש, וחברה טובה שלי אמרה, בואי נשיר יחד את מזמור קבלת השבת. התחלנו לשיר ‘להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות' והתחלתי לבכות.
"כי זה היה שיר החופה שלנו, כששולי כיסה את הפנים שלי, ביקשתי שלא ינגנו כדי שנשמע את המילים. אמרתי לחברה שלי, הכי קל זה להגיד בבוקר ‘חסדך', אבל גם בלילות קשים ושחורים חשוב להגיד ‘ואמונתך בלילות'. אני מגיעה מעולם הנפש ויודעת שמי שחווה אובדן, תמיד יש בו את המאבק בין הפחד הבסיסי והאנושי לבין הידיעה שהדברים אמוניים ויש מי שמנהל את העולם ומנהל אותו נכון".
מה אמרו הורייך?
“אמא שלי הגיעה לבית חולים ובשיחה גלויית לב, אחרי כמה ימים, היא שאלה אם זה היה שווה את המחיר. ובהתחלה נורא כעסתי שהיא בכלל שואלת שאלה כזו, אבל עניתי לה שעם כל הכאב וכל הקושי, זה הסיפור של העם היהודי. אמרתי לאמא שלי, אי אפשר לברוח מהתפקיד שלנו בעולם".
שנתיים אחרי ששבה אל ביתה בחומש, החלה ההתנתקות מגוש קטיף: “ניסיתי לפעול ולשכנע, הגעתי עד הכנסת, לצערי לא עזר ואנחנו היינו הבית האחרון שנהרס מצפון השומרון".
שנה לאחר מכן הכירה את יהודה, בעלה השני: “הייתי בתהליך שיקום, וכולם סביבי אמרו, את צעירה, את תתחתני ותבני בית, וכל הזמן שמעתי את הדברים האלה כמו הדהוד לא רצוי, כי אמרתי, איך אפשר? לא יכולתי לראות את עצמי עם אף אחד חוץ מאשר עם שולי. ואז הציעו לי את יהודה. הוא היה רווק שלמד הנדסת מכונות, ואני אלמנה עם שני ילדים. כשביררתי עליו שאלתי, כל האיברים שלו במקום? הכל בסדר? כי איך ייתכן שמישהו ירצה להכניס את עצמו לסיפור כזה. ובכל זאת נפגשנו. כל הפגישה אני מדברת ומדברת והוא שותק. כשהסתיימה הפגישה, הוא יצא ואמר לחבר שלו, זו תהיה אשתי".
איך הילדים קיבלו אותו?
“כשהוא הגיע, אהוביה לא זכר את אבא שלו ושרה בכלל לא הכירה אותו, וביהודה יש משהו מאוד שמח ונורא חי. הם קוראים לו 'אבא', ובואי נגיד שאת כל ההתמודדויות הנפשיות בהתבגרות שלהם הם עשו מולו, זה אפילו לא מגיע אליי. יש חיבור טבעי, מרגש. אני זוכרת שכשאהוביה היה בן 4, הוא ניגש פעם אל יהודה ושאל אותו, 'תגיד, כשאבא שלי יחזור, אתה תעזוב אותנו ותחזור לבית שלך?', יהודה בדיוק עמד במטבח ושטף איזה כלי, והוא אמר, 'אל תדאג, אהוביה, אני לא הולך לשום מקום, כולנו נמשיך להיות פה ביחד, כמו בקומונה'. ואז שרה הקטנה הלכה לחדר השינה, פתחה את הדלת והסתכלה רגע, ואז חזרה למטבח והודיעה לנו: 'בדקתי בחדר השינה, יש מקום לשלושה'".
מדי שנה האזכרה מצוינת ביחד עם יום ההולדת של הבת שרה, באותו יום. “שולי היה החבר הכי טוב של בצלאל סמוטריץ'", היא מספרת. “כשהוא נרצח, בצלאל אמר, איבדתי את החבר הקרוב היחיד שהיה לי. אבל אני לא איבדתי את שולי. הוא צועד איתי בכל יום, צעד־צעד. כשהיה יום האישה בכנסת, שאלו אותנו מה גברים לא מבינים בנשים. כל חברות הכנסת אמרו, שאנחנו יותר טובות, יותר שוות, יותר מסוגלות להזיז הרים, ואני אמרתי, לא נותנים קרדיט מספיק לגברים. שני החברים הכי טובים שהיו לי זה שני הבעלים שלי, אין איש בעולם שהיה מצליח להבין אותי ולהיות קשוב אליי כמוהם".
סון הר מלך הגיעה לכנסת בהפתעה. לפני כן עסקה בטיפול רגשי ובהנחיית הורים, עד שיום אחד קיבלה טלפון מבן גביר: “בדיוק חגגתי יום הולדת במנהרות הכותל וחשבתי שהוא מתקשר לאחל מזל טוב, אבל הוא ביקש שאצטרף למפלגה שלו. הכרתי אותו לפני כן מהמאבקים על הקמה מחודשת של חומש. אני זוכרת שבכיתי בכי תמרורים, אבל אמרתי, אם זה מה שצריך - אתגייס. העולם הפוליטי זר לי. מסתכלים עליי פה כעל עוף מוזר. אני אפילו מדברת בשפה אחרת. לא קוראת תגובות, לא מחפשת כתבות, לא רודפת אחרי התקשורת. אני על האירוע, כל השאר לא מעניין אותי".
מה האירוע?
“במה להשפעה מאוד גדולה. לכן באתי. אם זה לא היה איתמר, לא הייתי מצטרפת".
לא הפריע לך שבן גביר תלה את תמונתו של רוצח ההמונים ברוך גולדשטיין בסלון ביתו?
“אני לא הייתי תולה תמונה כזאת, אבל זה לא העניין. איתמר הוא איש של עשייה ואכפתיות, הוא מוסר את נפשו למען עם ישראל. לפעמים אני שואלת למה הוא צריך את זה, כשאני רואה מול מה הוא עומד ואיזה ביקורת הזויה, השפלות וביזיונות הוא סופג ולא אכפת לו".
הוא הורשע בתמיכה בטרור
“אני מכירה אדם שכואב את הכאב של עם ישראל, שמוסר את הנפש בכל שנייה. אני לא יודעת מתי הוא ישן. אני יכולה לראות הודעה ממנו בשלוש לפנות בוקר, כשבחמש הוא כבר צריך להיות במקום אחר".
רבים טוענים שהמשרד והתפקיד גדולים עליו, שהבטיח משילות בדרום וביטחון אישי, אבל בפועל עוסק בפיתות ומקלחות
“הסבל כל כך גדול והמצב הביטחוני כל כך רעוע, שיש אצל אנשים רצון לקוות שמשהו אחר יקרה, ואני מבינה אותו לגמרי. זה לא שתפקיד השר גדול על איתמר, אלא שיש כל כך הרבה בלמים. לשר יש דרך, תוכנית מאוד ברורה וסדורה, והוא דורש את הכלים כדי לממש אותה, אבל יש הרבה מאוד בלמים, כמו היועצת המשפטית לממשלה, ומדיניות רופסת שהשתרשה במשך שנים של הכלת טרור ושמירה על שקט מדומה. הגענו למצב שצריך להילחם אפילו על חקיקה של חוקים הכי פשוטים וברורים, שכל ילד קטן יכול להבין אותם".
איזה חוקים למשל?
“שלילת אזרחות למחבלים שהורשעו וקיבלו תגמול מהרשות הפלסטינית. שלילת זכויות סוציאליות, שלילת זכות הבחירה לכנסת. על החוק הזה נאבקנו מול משפטנים, והרגשתי שאני יושבת בתוך דיונים על הברור מאליו. נדמה שהדיון הוא על זכויות האדם של המחבל ושהן נחשבות יותר מזכויות הנרצחים, ולא משנה שיושבות שם משפחות הנרצחים".
איך זה קשור להבטחות של בן גביר להביא לביטחון אישי ולמשילות בדרום? איך זה קשור לעובדה שהוא הדיח את מפקד מחוז תל אביב?
“היה סבב מינויים שתוכנן לפני שאיתמר אפילו נבחר להיות השר. זה סבב מינויים שהיה ידוע עליו לכולם מראש, ופשוט הדמות שהייתה בראש המערכת לא הייתה נוחה לחלק מהאנשים והם החליטו לצאת נגדה. איתמר בכלל לא רצה לפטר, זה המפכ"ל פיטר. ואיתמר גם לא פיטר אותו אלא העביר אותו לתפקיד אחר".
זה לא היה קשור לחוסר השביעות של בן גביר מניהול ההפגנות?
“זו הייתה החלטה מקדימה".
אז למה הוא טרח להגיע לחדר המצב לפקד על השליטה במפגינים?
“המפגינים האלה סגרו את המדינה, וחלק מהתפקיד שלו כשר לביטחון פנים הוא לדאוג שהמדינה תתפקד. מדהים איך השמאל הצליח להפוך בכזה כישרון את התודעה כאילו הרפורמה פוגעת בדמוקרטיה, כשבעצם מטרת הרפורמה המשפטית היא להחזיר את היכולת לבחור את המדיניות ואת הדרך לעם".
למה שמאל? אנשי המחאה בהפגנות הם בעיקר ממרכז המפה הפוליטית, רבים מהמזהירים מהשלכותיה הם תומכי נתניהו
“כי מי שמובילים אותם הם מנהיגי הציבור מהשמאל, אנשים שפוגשים אותם דרך התקשורת, ולצערי הרב זו הצגה גדולה, כי גם אותם אנשי שמאל מבינים את הצורך ברפורמה".
אנשי שמאל וימין רוצים שופטים שייבחרו רק על ידי הפוליטיקאים, צעד שמשמעותו ביטול הפרדת הרשויות בישראל?
“איך יכול להיות שאין אף שופט מזרחי בעליון? השופטים בדרך כלל היו אותם אנשים שהייתה להם אג'נדה מסוימת. הקונסטלציה של הוועדה לבחירת שופטים הייתה עם אג'נדה מאוד ברורה, עם זכות וטו של צד מאוד מסוים".
אבל יש היום שופטים מזרחיים בעליון, ובכלל, עד היום היו לצד השופטים בוועדה גם נציגים מהאופוזיציה, מהקואליציה, מהציבור ומלשכת עורכי הדין. הרפורמה מציעה השתלטות מוחלטת של הקואליציה על הליך בחירת השופטים לכל ערכאות השיפוט ושלילת העצמאות של מערכת המשפט, זה לא מטריד אותך?
“אני מאשימה רק את עצמנו, כי במשך שנים נרדמנו פה בשמירה, והיום השופטים הגיעו למצב שהם מנהלים את המדינה, הם שולטים, הם מחליטים. אם העם מבקש מדיניות מסוימת, בסוף אנחנו מקבלים שמאל. זה קרה כי מנהיגי הימין רצו למצוא חן בעיני השופטים ובעיני השמאל".
את לא חוששת ממצב שבו כל שופט שירצה להתקדם או להתמנות ייאלץ לשאת עיניו אל הפוליטיקאים?
“אני חושבת שצריך בתוך בית המשפט העליון שופטים שמייצגים את כלל הציבור, את כלל הרצונות של עם ישראל. מה זה משפט צדק? זה להיות שופט שקשוב לרצונות ולטובת העם, וכרגע לצערי הרב פעם אחר פעם הפסיקות מעידות שגם אם הציבור צודק, בג"ץ באופן עקבי פעם אחרי פעם פוסק נגד יהודים ובעד ערבים או סודנים. איך זה יכול להיות? הרי גם שעון מקולקל מראה פעם או פעמיים ביום את השעה הנכונה".
את מסכימה עם דרישת תומכי הרפורמה לבטל את עילת הסבירות? עם פסקת ההתגברות שמעניקה חופש מלא לקואליציה להעביר כל חוק שעולה על דעתה?
“עילת הסבירות היא כלי שנותן כוח יותר ממה שצריך בבית המשפט. אני לא חושבת שצריך אותה. יש כל כך הרבה בלמים בתוך המערכת, בתוך החוקים עצמם, שהטענה שאנחנו יכולים לעשות מה שבא לנו ממש לא נכונה. להגיד שאם יהיה ייצוג יותר נרחב בבית המשפט תהיה פה דיקטטורה היא הזיה".
יותר ממחצית העם לא מתנגדים לייצוג נרחב אלא לייצוג מלא של צד פוליטי אחד, ההתנגדות קורעת את העם ומסכנת את עתידנו. למה לא לעצור את החקיקה ולשבת להידברות ולפשרה? לא הייתה רפורמה עד היום, מה יקרה אם זה יידחה בעוד כמה שבועות בשם הסיכוי להתמודד עם השבר הנורא שנקלענו אליו?
“הם לא רוצים לדבר. השבוע ישבנו שעתיים וחצי בוועדת חוקה כי הביאו מתווה חדש, שמענו אותו, אבל זה בכלל לא הרפורמה, הם פשוט רוצים להפיל את הממשלה".
הסקרים מעידים שלפחות חצי מהעם לא רוצה את הרפורמה כפי שהיא היום, המצב הנוכחי לא שווה לפחות את הניסיון?
“אני לא מאמינה לסקרים".
את האישה היחידה במפלגת עוצמה יהודית
“אני מייצגת את הציבור, לא את הנשים. אני מאוד מקווה שלא בחרו אותי רק כי אני אישה. מאוד קשה לי עם הספירה הזאת, היא יוצרת בדיוק את ההפך. כאילו מנסים להגיד, יש פה פחות מדי נשים, אבל בסוף יוצא שסופרים אותנו, וכל ספירה כזאת כאילו מנציחה את הנחיתות שלנו. אני מאמינה שאפילו לאישה אחת יש יכולות פי כמה וכמה טובות יותר. אני באמת מאמינה בהנהגה נשית".
אז למה יש רק מנהיגה אחת במפלגה של שישה?
“זו לא סוגיה שמעסיקה אותי. אני יושבת בוועדה לקידום מעמד האישה, ויש שם משהו בשיח שאני לא מסתדרת איתו. אני לא מבינה את הספירה הזו, היא מביכה אותי, כי היא כל הזמן מעמידה אותי מול העובדה הזו שאני אישה. כאילו, תבדקו לפי היכולות והכישורים והתאמה, ואם יש עוד נשים מוכשרות שחושבות שהן מתאימות לכנסת, אז ברוכות הבאות. שאלו אותי מיהם חברי הכנסת הכי פמיניסטיים, ואמרתי שהם חברי עוצמה יהודית, כי יש מי שצועק ססמאות ויש מי שמעריך את הנשים באמת. במפלגה שלי מתייחסים אליי בכל כך הרבה כבוד ודרך ארץ, והדברים שלי נלקחים ברצינות גדולה".
מה עמדתך לגבי הקהילה הגאה?
“הם אחים שלי. אנחנו אנשים של אהבה. אני באמת אוהבת אותם. אני לא מסכימה איתם על הרבה דברים, אבל אני באמת אוהבת אותם, ואם יכאב להם, יכאב לי".
לא כאב להם כששמחה רוטמן אמר בתשובה לשאלה שבעל מלון יוכל לסרב לארח להט"ב, או כשאורית סטרוק אמרה שאסור לכפות על רופא לתת שירות אם זה נוגד את אמונתו הדתית?
“אני חושבת שהוציאו את הדברים של אורית מהקשרם ובחרו לקחת רק דברים מסוימים שמהם ישתמע משהו אחר בצורה אחרת".
והסרטון של חבר מפלגתך אלמוג כהן, שבמהלכו השפיל וביזה את ח"כ מירב בן ארי ואמר על חברי הכנסת הערבים ש"צריך לדבר אליהם כמו כבשים"?
“הוא לפחות התנצל על זה, גם בפני מירב בן ארי וגם בפני ועדת האתיקה".
הוא הסתפק במסרון ששלח לה, והיא אמרה במליאה בדמעות שלכן לא קיבלה את ההתנצלות
“הוא קיבל עונש לא פרופורציונלי. כשחבר קואליציה לא יכול להעביר חוק, זה שונה מחבר אופוזיציה שקיבל את אותו העונש".
גם את שותפה לדברי אבי מעוז שנשים לא צריכות להיות בתפקידי לחימה בצבא, ושהתרומה העיקרית של האישה היא לגדל את המשפחה, לחנך את ילדיה וללדת כמה שיותר?
“אני לא מזלזלת במי שהחליטה להקדיש את חייה למשפחה. זו משימה שמצריכה הרבה יכולות וכוחות נפש. לדעתי, מעוז ניסה להגיד, אל תזלזלו בתפקיד האמהי וההורי שהוא יקר וחשוב, אבל אולי זה יצא לו בצורה לא כל כך מוצלחת".
היא גרה בשבי שומרון ואמא לעשרה ילדים, הקטנה ביותר היא תינוקת בת שנה ושלושה חודשים, אבל עבודת הכנסת התובענית מחייבת אותה ללון בירושלים לפחות יום בשבוע, ולפעמים גם יומיים ושלושה. “תמיד אני חושבת שלהיות אמא לפחות ילדים זה יותר קשה", היא אומרת. “מול עשרה ילדים יש דינמיקה מיוחדת".
לא קשה להקדיש זמן משמעותי לכל אחד מהעשרה?
“לא כל הילדים צריכים תשומת לב בו־זמנית. ליוויתי המון אמהות בתהליכים מורכבים וראיתי שהחוויה הפנימית של חלק מהן הייתה של אשמה שהן לא מספיקות להעניק כל מה שהן רוצות להעניק לכל ילד. אני חושבת שאמא טובה היא כזו שיכולה להיות הכי מדויקת לילדים שלה. ילד צריך אמא שיודעת שהיא הכי טובה עבורו, לא אמא שאוכלת את עצמה".
הוא יכול לדעת את זה כשההורה צריך להתפצל לעשרה?
“במהלך השנים שהייתי בבית בניתי כמה יסודות שעוזרים לילדים לדעת את זה. למשל זוגיות טובה היא הרבה פעמים ערובה לחינוך טוב. היא משליכה גם על הדינמיקה של הילדים בינם לבין עצמם. ובכלל, שום דבר לא קורה בו־זמנית. אפשר להשקיע בכל ילד בזמנו. ככל שהילדים גדלים, עולה הקשב שלי לשמוע מי צריך שאקשיב לו יותר. יש לי תינוקת יונקת, והלילות שאני לא בבית הם קושי עצום. הבת הגדולה שלי עוזרת מאוד, שלושה ימים בשבוע היא עם הילדים והתינוקת, אני הכי סומכת עליה בעולם, ויומיים בעלי איתם.
"אני רואה את הילדים שלי כמעט רק בשבתות. אבל אז אני מנצלת כל שנייה איתם, עם זאת אני לומדת פרשת השבוע, ועם זאת לבת מצווה, ולזה אני מכינה תפריט בריאות. אני אומרת בכאב גדול שהמקום הזה, הכנסת, לא מתאים לאמהות ולא מתאים לנשים נשואות. אני שומעת את זה מנשים וחברות כנסת שלא אומרות את זה בקול ולא אומרות את זה בשום מקום אחר, אבל בשיחה פנימית הן תגדנה שהכנסת לא מתאימה לנשים נשואות ולא לאמהות".
למה?
“כי זה מקום מאוד כוחני, מאוד גברי, מאוד תובעני. ואין באמת זמן לזוגיות. וכשכבר יש קצת זמן, רמת הפניות שלך נמוכה, כי יש כל כך הרבה הסחות דעת. זו לא עבודה שיש לה שעות סיום והתחלה מוגדרות, וכדי להיות אמא את צריכה פניות נפשית, וכשנשים בכנסת, הן לא יכולות להיות פנויות נפשית, כי גברים יודעים לחתוך, אבל כשאנחנו מטפלות בסיפור קשה, הוא הולך איתנו, ולא נירגע עד שנפתור אותו".
אם הכנסת לא מתאימה לנשים נשואות ולאמהות, מה את עושה בכנסת?
“זה מצחיק, אני כאילו מנסה לפצח את השאלה הזו ביחס לנשים אחרות שרוצות להיות פה, אבל אחד הפחדים הגדולים שלי הוא שהילדים שלי יינזקו מהעבודה שלי. לפני שהחלטתי להצטרף לעוצמה יהודית, בעלי ואני דיברנו עם הילדים. אמרנו להם, זו ההצעה, זו השליחות, ושני הגדולים אמרו, אמא, את כל החיים חינכת אותנו שאם הקדוש ברוך הוא מבקש מאיתנו משהו, לא אומרים לו לא, אז את לא יכולה להגיד לו לא עכשיו".
בן גביר, לא הקדוש ברוך הוא, ביקש ממך להצטרף
“נכון, אבל בגלל שזה הגיע ממקום שלא קשור לשום מקום בחיים שלי, הייתה הרגשה שמישהו מלמעלה ליקט אותי ואמר לי, זו המשימה שלך עכשיו".
איזה מחיר המשפחה שלך משלמת?
“הם משלמים מחיר, בעלי ואני מגיעים מעולם הטיפול, כל החיים היו לנו שיחות על מה שהוא ואני עוברים בעבודה, והיום אין לא את הפניות ולא את הזמן להקשיב למה שעובר עליו. יש מלא החלטות ביחס לילדים, והוא צריך לנהל את זה לבד. מבחינתי זה כאילו להיות למעלה. אני לא בתוך זה, אני מעל. וזה כואב לי. זה המחיר שאני משלמת מדי יום ביומו. חברות כנסת צריכות בעל שמאוד מתאים לדבר הזה, מאוד תומך, מאוד שותף ורואה במה שאשתו עושה שליחות עצומה".