מזה חודשים ארוכים אני מנתחת עבור משפחות החטופים סרטונים שלא פורסמו לציבור, מנסה לפענח כל תנועה, כל מבט, כל רמז למצבם הנפשי של יקיריהם. בכל פעם מחדש, העיניים שלי לא הפסיקו לדמוע מכאב. אתמול, לראשונה, הדמעות היו של אושר צרוף.
המצלמות תיעדו את הרגעים המרגשים, של אמילי דמארי, רומי גונן ודורון שטיינברכר, מהמסירה לצלב האדום ועד למפגש המיוחל עם המשפחות. כמומחית לשפת גוף, כל תנועה, כל מחווה, סיפרה סיפור שלם של כאב, תקווה, וכוח אנושי בלתי נתפס.
אמילי, כבר מהרגעים הראשונים, הקרינה חוסן מרשים. צעדיה היציבים בכניסה לבית החולים, זקיפות הקומה, והחיוך שלא מש מפניה - כל אלה העידו על כוחות נפש עצומים. טונוס השרירים המאוזן שלה, למרות מה שעברה ולמרות המעמד המרגש, שיקף נינוחות יחסית ויכולת להכיל את הרגע המורכב.
רומי חלקה עם אמלי את אותו חיוך מאיר, אך גופה סיפר סיפור מורכב יותר. הכתפיים המתוחות והראש המוטה קדימה, כמו מבקש מקלט, העידו על המתח והקושי שעדיין מלווים אותה. ניכר כי למרות השמחה הגדולה, חותם השנה האחרונה טבוע בה.
דורון נשאה את הכאב בצורה הגלויה ביותר. בעוד חברותיה מצאו נחמה בחיוך, פניה שיקפו את המאבק הפנימי העמוק. גופה המכווץ והמתח הניכר בשריריה סיפרו את סיפור הטראומה האישי שלה. אפילו ברגעי החיוך, ניתן היה להבחין במיקרו-הבעות של עצב ופחד מה שמעיד על כאב גדול ומצוקה, עדות אילמת למסע הקשה שעברה.
כל אחת מהן נושאת את חותם התקופה בדרכה שלה. ההבדלים בשפת גופן אינם מעידים על חוזק או חולשה, אלא על הדרכים השונות שבהן כל אחת מהן מתמודדת עם הטראומה. יש מי שמוצאת נחמה בחיוך, ויש מי שעדיין נאבקת במחשכים.
כעת, כשהן שבו הביתה, תפקידנו כחברה הוא להעניק להן את המרחב והזמן לעבד את שעברו, כל אחת בקצב שלה ובדרכה שלה. התקווה שנצצה בעיניהן, גם אם בעוצמות שונות, היא התחלה של מסע חדש - מסע של החלמה, שיקום, ואיחוי הפצעים שהזמן לבדו אינו יכול לרפא.
מעיין בשן – מומחית ופרשנית לשפת גוף
פייסבוק: https://www.facebook.com/sfatgoof1
אינסטגרם: https://www.instagram.com/maayan.bashan/
