החות’ים השולטים בצפון תימן לא אוהבים את הכינוי הזה מפני שהוא מצמצם ומגמד את היקף השפעתם וקהל תומכיהם לשבט אחד. הם מגדירים עצמם כ”אנצאר אללה”, “תומכי האל”, כשמם של תומכי הנביא מוחמד בשעתו בעיר אל־מדינה שבחצי האי ערב. מכאן גם עולה ההזדהות הבסיסית שלהם: האסלאם הלוחמני. אך יש גם מרכיב נוסף וקריטי בזהותם: השבט כולו שייך לעדה השיעית־זיידית של תימן.
איזה איום מהווים החות'ים מחוץ לתימן והאם הם יכולים לתקוף את ישראל?
מנסים לחנוק אותנו מדרום: הנשק הקטלני שהעבירה איראן לחות'ים
ארגון “אנצאר אללה” הוקם בשנת 1992 תחת השם “הנוער המאמין” בפרובינציה של סעדה בצפון תימן על ידי איש דת שיעי־זיידי ופעיל חברתי, חוסיין בדר אל־דין אל־חות’י, משבט החות’ים הגדול. פעולתו הגיעה רחוק יותר שכן בהמשך הוא הצליח להקים ברית עם שבטים זיידיים נוספים ואפילו עם כוחות סוניים. הפעילות ההתחלתית הייתה פוליטית, חינוכית וחברתית. התנועה הקימה בפרובינציה בתי ספר וארגנה מחנות קיץ לנוער, שם עסקו באופן מרוכז בהכוונה רעיונית. ב־1995 השתתפו במחנות אלה כ־20 אלף נערים.
בין המרצים שהוזמנו כבר אז היה איש הדת השיעי הלבנוני הזוטר חסן נסראללה. העקרונות האידיאולוגיים שעליהם חינכו את הצעירים היו המאבק בעריצות, בשחיתות השלטון (הסוני ברובו) המקורב לסעודים ולאמריקאים ובאפליה נגד השיעים הזיידים בתימן. לכך נוסף גם מאבק נגד סעודיה והאסלאם הווהאבי שלה, ונגד ההשפעה האמריקאית וישראל. כבר בראשית התנועה הייתה ניכרת בה השפעה גדולה של משטר האייתוללות בטהרן ושל חיזבאללה מלבנון. ואכן, הדגל שלהם נושא את הסיסמה ברוח ח’ומייני: אללה אכבר - מוות לאמריקה - מוות לישראל - קללה על היהודים (לא אופייני לח’ומייני) - הניצחון לאסלאם.
למרות הברית הפוליטית ביניהן, השיעה הזיידית (המצויה בעיקר בתימן) איננה זהה לשיעה של איראן, עיראק ולבנון, שרובה שייכת לזרם התרי־עשרי, כלומר, לזרם המאמין ב־12 אימאמים קדושים שכל דבר דת שכתבו ואמרו בא בהשראה אלוהית. הראשון בהם היה עלי בן אבי טאלב, בן דודו וחתנו של הנביא והח’ליפה הרביעי באסלאם. האימאם עלי נרצח בידי מתנקש במסגדו בכופה (דרום עיראק היום) בשנת 661. לפי אמונת השיעים התרי־עשרים, אחרון האימאמים הוא מוחמד אל־מהדי, המכונה גם “האימאם הנעלם”, ולפי המסורת נעלם במאה התשיעית. הם מאמינים שעדיין הוא חי, ושהוא יתגלה כדי לגאול את האנושות כשהאל יחליט שהבשילו לכך התנאים (הרבה מהסימנים המסורתיים ששעת הגאולה קרבה הופיעו בשנים האחרונות, מה שמעודד תנועות משיחיות).
מנגד, הזיידים, ששלטו בתימן כמעט 1,000 שנה עד 1962, מאמינים בחמישה אימאמים קדושים בלבד. לכן הם מכונים לעתים בזלזול “חמישונים” על ידי שיעים תרי־עשרים. הזלזול הזה יכול יום אחד לפגוע בשיתוף הפעולה בין איראן והחות’ים. עם זאת, למרות המחלוקת בעניין האימאמים, גם השיעים התרי־עשרים מעריצים את האימאם החמישי של הזיידים, על שום שיצא בחרב בשנת 740 נגד השושלת האומיית השלטת והשנואה עליהם מאוד.
הזיידים נקראים כך על שם האימאם החמישי שלהם, זייד בן עלי (740־695), נינו של האימאם הראשון, עלי בן אבי טאלב. השיעה התרי־עשרית הכירה באחיו למחצה, מוחמד אל־באקר, כאימאם של דורו, ואחריו בצאצאיו, אך הזיידים התעקשו על האיש שלהם. אחרי מותו אין להם יותר אימאמים ב”אלף” רבתי, המקבלים השראה אלוהית, אך היו להם “אימאמים” רבים אחרים שהיו שליטים לגיטימיים.
ההבדל בין שני האחים, מוחמד אל־באקר וזייד, היה משמעותי. אל־באקר, האימאם החמישי של התרי־עשרים, היה חסיד התפיסה הפוליטית הפסיבית, אל־קועוד, ולא עודד מרד חמוש נגד השלטון האומיי בדמשק. לעומתו, אחיו זייד האמין באקטיביזם פוליטי (אל־ח’ורוג’), כולל יציאה לקרב. הוא לחם נגד האומיים ונהרג בכופה. אצל הזיידים, על כן, אקטיביזם פוליטי וצבאי נגד עריצות הוא חלק מרכזי מאוד באידיאולוגיה. מבחינה זו יש קרבה בינם ובין ח’ומייני שהיה “תרי־עשרי”.
יש גם מכנים משותפים נוספים. הזיידים אומנם אינם מאמינים בשובו של “האימאם הנעלם”, אך מאמינים בהנהגה דתית עליונה בכל דור של צאצא למשפחת הנביא, שהוא ה”אימאם” של דורו. האימאם של דורו איננו אל־טעותי וגם איננו חסין מפני חטא (מעצום) כמו שהשיעים התרי־עשרים מתייחסים ל־12 האימאמים שלהם, ואיננו אדם המקבל השראה אלוהית, אך עליו להיות צאצא של האימאם הראשון עלי ואשתו פאטמה, בתו של הנביא. לדעתם, השליט חייב להשתמש בשיקול הדעת החופשי ולפעול למען האינטרסים של הקהילה המוסלמית. על האימאם של דורו להיות למדן גדול ובעל מידות תרומיות של יושר, צדק, אחריות, ובעיקר כישרון הנהגה.
מייסד תנועת החות’ים, חוסיין אל־חות’י, קבע בשנות ה־90 שהמנהיג הנדרש יהיה “המאור (או הסמל, או האות) המנחה־למישרים” (עלם אל־הודא). אולי כיוון שבעצמו לא נחשב כנצר למשפחת הנביא, הוא מעולם לא התיימר להיות “המאור” הזה. עד היום לא נמצא לתנועה המנהיג הנכסף הזה, אבל לא חסרו להם מנהיגים.
עד 1962 אכן הוכתרו השליטים הזיידים של תימן בתואר “אימאם”. ח’ומייני נחשב גם הוא ל”סייד”, צאצא ל”אהל אל־בית”, משפחת הנביא (המצנפת השחורה מעידה על כך). לכן, למרות שהחות’ים לא קיבלו אותו כ”מאור” או “הסמל” שמקווים לו, בכל זאת קל היה להם לקבל אותו (ואת ה”סייד” ח’אמנהאי היום) כבעל ברית בכיר. הם אינם חסידי התפיסה הח’ומייניסטית של שלטון איש הדת. עם זאת, הם יכולים לשתף פעולה עם המשטר האיראני כל עוד התפיסה הזו נשארת בטהרן. מכנה משותף נוסף בינם ובין ח’ומייני הוא גישה רכה יותר כלפי הסונים מזו של מנהיגים שיעים תרי־עשרים רבים לאורך ההיסטוריה.
כבר בראשיתה חיפשה העדה הזיידית מכנים משותפים עם הסונים. למשל, השיעים התרי־עשרים רואים בשלושת הח’ליפים הראשונים שגזלו את הח’ליפות מגיבורם ההיסטורי עלי “חוטאים כלפי אלוהים”, וחוטאים הם גם הסונים היום שהרי הם עדיין תומכים בשלושת הח’ליפים ההיסטוריים. הזיידים, לעומת זאת, רואים בשני הח’ליפים הראשונים, ובסונים שעדיין תומכים בהם היום, רק “טועים”. זהו יסוד מקרב בעל חשיבות רגשית עצומה. גם המשפט הזיידי קרוב מאוד לאסכולה החנפית במשפט הסוני. כל זה מקל מאוד על החות’ים למשוך אליהם סונים רבים בתימן. ח’ומייני וח’אמנהאי גם הם עשו ועושים מאמצים רבים לשתף פעולה עם תנועות קיצוניות סוניות.
איראן, וכך גם החות’ים, משתפים פעולה, למשל, עם חמאס ואל־קאעדה. דאע"ש, לעומת זאת, מגדירים עצמם כאויבי השיעה, ולכן שיתוף פעולה איתם לא אפשרי. בנוסף לשנאה לישראל, גם העוינות כלפי הסעודים והאמריקאים שתמכו שנים רבות בשלטון הנשיא צאלח בתימן מחברת את האיראנים עם החות’ים. ולבסוף, לתמיכה כלכלית וצבאית איראנית יש כוח עצום במדינה הענייה ביותר בעולם הערבי.
החיסול שהפך למרד
השושלות השליטות הראשונות של שיעים זיידים הופיעו בעולם המוסלמי כבר בסוף המאה השמינית ובמאה התשיעית לספירה בתימן, בפרס ובימאמה שבחצי האי הערבי. במאה ה־11 עלו לשלטון שושלות בפרס ובמרוקו. השושלת התימנית של בני־ראסי (או ראסידים) עלתה לשלטון בפרובינציית סעדה, בצפון־מזרח תימן, בשנת 897 לספירה. בשנת 1597 עלה סניף אחר של אותה משפחה, משפחת אל־קאסם (וגם “המותואכלים”). הם שלטו על הפרובינציה, ולעתים על תימן כולה, אך לעתים נאלצו לקבל עליהם שלטון חיצוני של הממלוכים המצרים ואחר כך של העותמאנים.
ב־1918, עם התמוטטות האימפריה העותמאנית, זכתה ממלכת תימן (שכונתה “הצפונית”) לעצמאות. השליטים הזיידים, האימאם יחיא ואחריו בנו, אחמד, ניהלו שלטון מלוכני ריכוזי ויציב, אך מסוגר, דתי ושמרני מאוד, שהביא לפיגור כלכלי ולאי־נחת של יסודות מודרניים יותר, בעיקר מהקהילה הסונית. האימאם בנה צבא מודרני למדי אך זה גם מה שהביא לסופו: קציני הצבא באו בעיקר מהאוכלוסייה העירונית המודרנית והסונית ברובה. שני ניסיונות הפיכה נגד האימאם ב־1948 וב־1955 נכשלו, אך ב־1962 הצליחה הפיכה של קציני צבא בהנהגת הקולונל עבד אללה סלאל לסלק את האימאם ולהכריז על “הרפובליקה הערבית התימנית” (שכללה רק את צפון תימן).
בין 1962 ל־1967 התנהלה מלחמת אזרחים אכזרית בין השלטון הצבאי (“הרפובליקני”) הסוני ברובו, שבסיסו בערים הגדולות, ובין השבטים הזיידיים בהרים, כולל החות’ים, שרצו בהחזרת שלטון האימאם. סעודיה, ירדן וישראל תמכו במלוכנים, ונשיא מצרים נאצר תמך בקולונל סלאל ובקציניו המהפכנים. חלק גדול מצבא מצרים היה מרותק בתימן, מה שתרם לניתוח המודיעיני הישראלי ב־1966 שהמצרים אינם מסוגלים לצאת למלחמה בשנים הקרובות. תקופת ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים הכריחה את נאצר למשוך את צבאו מתימן ומאז לא חזרו המצרים לשם. מרגע שסלאל איבד את התמיכה המצרית הוא איבד את היתרון הפוליטי והצבאי שהיה לו. בסוף 1967 מחנהו התפצל והוא הודח.
תימן נכנסה לעידן של חוסר הכרעה ואי־יציבות וכשגם סעודיה זנחה את הזירה איבדו המלוכנים את הסיכוי לחזור לשלטון. האימאם האחרון, מוחמד אלבדר, מת בלונדון ב־1996. כיום, אף שהם מקווים למנהיג “סמל” או “אות” צודק, השליטים החות’ים רואים את שלטון האימאמים הישן בתימן כמושחת ובלתי צודק ואינם רוצים בחזרתו.
מתחילת 1968 עברה תימן (הצפונית) עשור של הפיכות והפיכות נגד של קציני צבא. ביוני 1978 עלה לשלטון תת־אלוף עלי עבדאללה צאלח, שהפרלמנט בחר בו לנשיא, רמטכ”ל ומפקד עליון של הצבא. מצרים של סאדאת וסעודיה תמכו בו, והוא הכיר היטב גם את סדאם חוסיין, שביולי 1979 הכתיר עצמו כנשיא עיראק. תמיכה כזו מכל המנהיגים הערבים החשובים, בנוסף לתמיכה אמריקאית, הייתה נכס עצום. מה שצאלח שכח היה שאסור להסתבך עם השבטים הזיידיים, ובעיקר עם החות’ים.
בשנת 1990, ביוזמתו ובתמיכתו הכספית של סדאם חוסיין, אוחדו שני חלקי תימן תחת נשיאותו של צאלח, אך האחדות והיציבות שהושגו היו קצרות חיים. כבר במחצית השנייה של שנות ה־90 החל חוסיין אל־חות’י להפעיל את ארגון הנוער שלו ככלי למאבק פוליטי נגד הנשיא הכל־יכול. הוא האשים את צאלח בהעדפה של משפחתו ושני שבטים על חשבון כל השאר, בהעדפה של סונים ואפליה של הזיידים, בעריצות פוליטית ובשחיתות אדירה. לפחות על פי מחקר אמריקאי הנשיא אכן צבר על חשבון עמו עשרות מיליארדי דולרים בחשבונותיו בבנקים במערב. לא פחות חשוב מכך, בהשפעה איראנית, האשים אל־חות’י את הנשיא בהפקרת הריבונות התימנית בכך ששירת את סעודיה וארצות הברית. ב־2004, כשאל־חות’י סירב לבוא לפגישה בצנעא, שלח הנשיא כוח צבאי שהרג אותו בביתו בסעדה. ברגע זה הפכה האופוזיציה הפוליטית של החות’ים למרד חמוש.
השקעה איראנית
במשך שנים אחדות נשאר המרד בגבולות מחוז סעדה הצפוני, אך בינואר 2011, כחלק מהאביב הערבי, בהנהגת החות’ים פרצו הפגנות גדולות נגד הנשיא צאלח גם בבירה צנעא, וממחאות המוניות עברו המורדים לעימותים עם הצבא. ב־3 ביוני הופגז ארמונו של הנשיא צאלח והוא נפצע באורח בינוני. בזמן היעדרותו הוחלף הנשיא בסגנו, עבד רבו מנצור האדי. ב־25 בפברואר 2012 הושבע סגן הנשיא האדי לנשיא החדש של תימן, אך מאבקי הכוחות נמשכו. בספטמבר 2014 פרצה מלחמת האזרחים בכל עוצמתה כשהחות’ים כבשו את הבירה צנעא. הנשיא האדי עבר לעדן בדרום.
במרץ 2015 הגיע הצבא החות’י בסיוע צבאו הפרטי של הנשיא הקודם עלי עבדאללה צאלח לפרברי עדן והנשיא האדי ברח לסעודיה. באותו חודש פתחה קואליציה של מדינות ערביות בהובלת ערב הסעודית במבצע במטרה להחזיר את הנשיא האדי לשלטון. הניסיון נכשל. איראן מצדה שלחה נשק ומדריכים של חיזבאללה מלבנון אך גם קצינים איראנים לסייע למורדים החות’ים. מלחמת האזרחים נמשכה.
בינתיים בצנעא, בעזרת תומכיו ומשאביו הכספיים הבלתי מוגבלים, המשיך הנשיא הקודם צאלח, לבחוש בקדירה הרותחת של הבירה. לאחר שכרת ברית עם החות’ים, לפתע בגד בהם וכרת ברית חדשה עם הסעודים. בדצמבר 2017 עייפו ממנו החות’ים וחיסלו אותו.
ב־2018 שלחו החות’ים לראשונה מל”טים מתאבדים נגד מתקני נפט סעודיים חשובים. התקפות דומות חזרו ונשנו בשנים שלאחר מכן. תגובות חיל האוויר הסעודי היו בלתי אפקטיביות. בינואר 2022 תקפו החות’ים גם את אבו דאבי, בירת האמירויות. שיחות שלום והפסקות אש היו, הופרו והתחדשו, אך הלחימה התחדשה באוקטובר 2023. ב־2021 הגדיר האו”ם את המצב ההומניטרי בתימן כגרוע ביותר בעולם. בשלהי 2023 המצב החמיר. כל מדינה שאיראן השתלטה עליה הגיעה לעברי פי פחת. כך תימן, כך לבנון, כך סוריה. אפילו בעיראק, עם 100 מיליארד דולר בשנה מתמלוגי נפט, העם הפשוט סובל מעוני מחפיר ומחוסר שירותים ממשלתיים.
מעבר לשייכות הדתית המשותפת, מבחינת החות’ים הייתה תמיכת איראן מראשית המרד בשנות ה־90 הערובה היחידה להצלחה מול צבאו ומשאביו הכלכליים של אויבם הנשיא צאלח ובעלי בריתו הסעודים והאמריקאים. מבחינת איראן, ההשקעה בחות’ים הצדיקה את עצמה משלוש בחינות. ראשית, הם נותנים לה אחיזה בחוף אחד של הים האדום ואפשרות להטריד את אויביה שאוניותיהם צריכות לעבור בו בדרכן ממזרח אסיה לים התיכון דרך תעלת סואץ. איראן שלטה תמיד בצד אחד של מיצרי הורמוז, הנשקף אל מעבר רוב הנפט העולמי מהמפרץ הפרסי לעולם. כעת יש לה נוכחות גם בחוף של הים האדום. מטרתה היא לכבוש גם את דרום תימן, כך שתהיה לה שליטה טובה גם על צד אחד של מיצרי באב אל־מנדב. כך תוכל לאיים באופן אפקטיבי על שניים מנתיבי השיט הקריטיים ביותר בעולם. לשם כך סייעה איראן לחות’ים באופן מרשים לבנות צבא יבשה גדול ומצויד היטב וצי קטן אך יעיל.
שנית, איראן סיפקה לצבא צפון תימן טילים רבים לטווח קצר ולפחות עשרות טילים כבדים לטווח של כ־2,000 קילומטר: הפשוטים יותר עם דלק נוזלי כמו עמאד, קדר, וח’וראמשאהר, והסיגי’ל המתוחכם עם דלק מוצק. סופקו גם טילי שיוט סומאר, ומזל”טים מסוגים שונים. צפון תימן גובלת בסעודיה והיא גם בטווח טילים נוח לאיחוד האמירויות. איראן משתמשת בחות’ים כדי לפגוע קשה למדי בשתי יריבותיה אלה, תוך שהיא מכחישה את חלקה. ארצות הברית משתתפת בהונאה הזו כשאיננה מגיבה.
שלישית, הטילים הכבדים, טילי השיוט והמל”טים מסוגלים להגיע גם לישראל. בעימות הנוכחי עם חמאס שהחל ב־7 באוקטובר כבר נעשה שימוש בכמה מהם, בעוד איראן מתחמקת מעונש. אם ייענשו החות’ים על כך, איראן מוכנה ללחום בישראל ובסעודיה עד החות’י האחרון. בחשבון הסופי, אם אין מנוס מכך, אפשר להקריב שיעים המסוגלים לספור רק עד חמש.