מעטים הצליחו לברוח מצפון קוריאה בארבע השנים האחרונות. המנהיג העליון קים ג׳ונג און החליט לסגור את גבולות מדינתו עם סין, יעד נתיבי המפלט של העריקים, עוד בימיה הראשונים של מגפת הקורונה אי שם בשנת 2020.
קאנג גיו־רין, אמה, דודתה וחבר קרוב של המשפחה הם בין הבודדים שצלחו מסע מפרך שעלה לרבים בחייהם. הם הצליחו להימלט דרך הים. באוקטובר האחרון, עלו הארבעה על סירת עץ רעועה וקיוו לטוב, הם קיוו שיוכלו להגיע לדרום קוריאה השכנה, הדמוקרטית, החופשית. ״הייתי מוכנה למות, אז לא פחדתי״ אמרה קאנג בראיון לעיתון ״הוושינגטון פוסט״, ״היינו חייבים לעשות את כל מה שיכולנו״. קאנג ואמה מתראיינות ל״פוסט״ תחת השמות החדשים שלהן, מחשש שהמשטר יצליח למצוא אותן. צפון קוריאה, שנמצאת תחת שלטון שושלת קים מזה שמונה עשורים, היא אחת המדינות הסגורות והמדוכאות בעולם, גיהינום לחיות וגיהינום לברוח.
לאחר שרבים מהם תמכו בטבח: החיים החדשים של תושבי עזה נחשפים
משפחתה של ליאורה ארגמני נפרדת: "עוצמות ראויות להערכה"
עדויות כמו אלו של קאנג ואמה הן נדירות ובעלות ערך רב ומספקות הצצה קטנה לחייהם של מיליוני תושבים כלואים במדינתם. בראיון מיוחד ל״מעריב״, גרייס ג׳ו, עריקה צפון קוריאנית שהצליחה להגיע לארה״ב בתחילת שנות 2010, הסכימה לספר איך הצליחה לברוח והמחיר הכבד שהחיים בצפון קוריאה גבו ממשפחתה.
אל תגידו לא ידענו - הטבה מיוחדת למי שרוצה ללמוד אנגלית. לחצו כאן לשיעור ניסיון מתנה וללא התחייבות>>
גרייס ג׳ו התיישבה על כסא בביתה שבאטלנטה. התמונות על הקירות מציגות חיוכים רחבים, היא מספרת לי על החתונה שהיא מתכננת ותתקיים עוד מעט, החלונות הגדולים מכניסים אור חמים למקום שעכשיו היא קוראת לו בית. אבל ילדותה הייתה נראית אחרת - ג'ו נולדה בצפון קוריאה ואיבדה את רוב בני משפחתה - סבתה, שני אחיה הקטנים כולם מתו מתנאי הרעב הקיצוניים של שנות התשעים, אביה נעצר ונהרג על ידי רשויות צפון קוריאה לאחר שנודע כי הוא מנסה להבריח אוכל. עם אמה ואחותה היא ברחה לסין.
גרייס ג'ו נולדה ב-1991 במחוז צפון האמגיונג, ליד הגבול עם סין. כשהייתה ילדה, משפחתה עברה לכפר בחיפוש אחר עבודה ומזון. ״זה נראה כמו האמזונס, היו שם פרפרים, שפריריות. היו לי נחשים כחיות מחמד. קטפנו פטך ושיחקנו עם פרחים ובוץ. זה היה קסום, זה היה כיף״. נזכרה ג׳ו, עם זאת, משפחתה סבלה מעוני קיצוני.
בסוף שנות ה-90, בשיאה של מגיפת הרעב בצפון קוריאה כשמיליונים מתו מרעב ותת־תזונה, החלו תושבים להימלט לאיפה שרק אפשר - סין הייתה יעד מועדף, הגבול היבשתי היחסית פרוץ הקל על אלו המבקשים לטעום את טעמו של החופש, וגם של ארוחת ערב חמה. ״אכלתי ארוחה אחת בשבוע, בערך. בדרך כלל זה היה אורז. אבל אכלנו כל מה שהצלחנו לתפוס. היא תיארה את אחת הארוחות שלה - מה שהיא כינתה ׳מרק עכברים׳ ״הקערה הונחה מולי, ניסיתי לא לחשוב על זה יותר מידי ופשוט אכלתי. היה לזה טעם תפל. אני זוכרת את שאריות העכברים צפים במים״.
ב-1997, ג'ו אמרה שהוריה הסתכנו כשהחליטו לחצות את הגבול ולנסות למצוא מזון בסין - מה שנחשב לבלתי חוקי, פעמיים הם הצליחו למצוא את דרכם בהצלחה - בפעם השלישית הוריה נעצרו, אחד מחבריהם הלשין לרשויות. שלושה חודשים לאחר המעצר, אמה ההרה שוחררה אך סבלה מפציעה קשה ברגלה, אביה נותר במאסר. כמה חודשים לאחר מכן, גבר זר נכנס לביתם ״בלי לחלוץ נעליים״, מעשה חרגי בתרבויות אסיאתיות רבות, וכך נודע לה שאביה נורה על ידי כוחות הביטחון כשניסה לברוח.
למחרת בבוקר, אמה ילדה את אחותה הקטנה על רצפת המטבח ״היא צרחה מכאב, כולנו פחדנו. איכשהו, התינוק נולד בריא״ ניסיונותיה הרבים של אחותה הבכורה של ג'ו למצוא אוכל למשפחה בתקופה זו לא צלחו "אמי הייתה חלשה. התינוק הנולד בכה על הרצפה. סבתי בקושי יכלה להחזיק את עצמה ערה״ אחותה הבכורה יצאה לחפש אוכל יום אחד ״עברו 27 שנים מאז אותו יום. מאז שראיתי אותה לאחרונה״. סיפרה ג׳ו. היא סיפרה שסבתה ואחיה מתו - שניהם מתת תזונה.
זמן קצר לאחר מכן, ג'ו נזכרה ששבעה קצינים ביקרו בביתם ודרשו ממשפחתה לעזוב את הכפר תוך 15 יום בשל "פשעיהם" הקודמים של הוריה. מכיוון שלאזרחי צפון קוריאה אין יכולת לנסוע או לרכוש בית, שלא לדבר על החורף שמתקרב, ג'ו אמרה שדרישה זו הייתה גזר דין מוות. ״זה הייתה הקש ששבר את גב הגמל עבור אמי״ אמרה ג'ו. "לא היה שום דבר שהיא יכלה להיאחז בו במדינה שלי״. הן חייבות לברוח.
״אני זוכרת שהלילה ירד, השמיים היו זרועי כוכבים, אמא שלי הצביעה על הבית שלנו ואמרה - תזכרו אותו. תזכרו איך הוא נראה. תמיד תזכרו מאיפה הגעתן״
הבנת שאתן הולכות לברוח?
״לא. לא עד אחרי שזה קרה״.
אחד מאחיה של גרייס נאלץ להישאר בצפון קוריאה כשהיא, אמה ואחותה, אסתר ברחו לסין. גרייס הייתה בת שש כשהן ברחו. הבריחה לקחה חודשים רבים מהצפוי וכשניסו לקרוא לו להצטרף אליהן, הבינו שמאוחר מידי. ״מכרים של אמי היו אמורים להשגיח עליו, במקום זה הם העיפו אותו לרחוב״. אמרה ג׳ו. היא סיפרה על מי הנהר שוצפים שאיימו לסחוף אותן ולא להותיר מהן זכר "שלוש נשים, מנסות לחצות את הנהר באור יום.
זה דבר מאוד אמיץ לעשות, עכשיו כשאני חושבת על זה״ בעוד היא מספרת איך אמה נשאה אותה על גבה בעוד היא אוחזת ביד אחותה.
כשסוף סוף הגיעו לסין הן מצאו מחסה במספר בתים המיועדים לילדים צפון קוריאנים. המשפחה אולצה לחזור לצפון קוריאה פעמיים, פעם אחת כשג'ו הייתה בת 12 ואז שוב בגיל 15. "נתפסנו פעמים רבות ולא היתה תקופה של יותר משנה שבה יכולנו פשוט לחיות בשלווה״. סיפרה ג׳ו.
״פגשנו בכומר ואני זוכרת שהוא תמיד הביא איתו שוקולדים לילדים - קראנו לו ׳סבא שוקולד׳״ ג׳ו נזכרת בחיבה בכמה רגעים קסומים מהילדות ״אמא שלי ניסתה להבריח אותנו לדרום קוריאה מסין, אבל לא היה לנו איפה לגור וכומר סיני שאירח אותנו לכמה ימים וסיפר לנו שכומר קוריאני מגיע מארה״ב ואולי הוא יוכל לעזור לנו״ אומרת גרייס ג׳ו ״חיכינו לו בעוד ישבנו על הקרקע וכנפגשנו התרגשתי נורא - הבנתי שזה ׳סבא שוקולד׳״ היא ממשיכה ״הוא עזר לנו למצוא מקום לישון בו, ישנו עם עוד תשעה צפון קוריאנים באותה דירה, כולם ברחו מצפון קוריאה, כולם מסתתרים״.
היא מתרווחת על כסאה בביתה שבאטלנטה ״אני זוכרת שהם נתנו לנו כל מיני משימות - סרגנו ורקמנו, ואז הכומר יון היה מגיע ונותן לנו כסף תמורתם״ היא מספרת ״את רוצה לראות את זה?״ גרייס שאלה בהתרגשות וחזרה באותה שמחה איתה יצאה מהחדר בעוד היא מחזיקה שמיכה ענקית עליה רקום בקוריאנית ציטוט מהברית החדשה ״אני התחייה. אני האור״. ״היינו בטוחים שסבא (הכומר יון) הוא איש עשיר בארה״ב.
עם הזמן, הבנו שלא כך הדבר״ כשהם סוף סוף הגיעו לארצות הברית בשנת 2008, המקום הראשון שהם הלכו אליו - היה ביתו של סבא שוקולד. ״הופתענו לראות את כל השמיכות שרקמנו בבית שלו. בכל פעם שהוא הגיע לסין הוא היה מביא לנו שטרות כסף - לאוכל, שכר דירה. היינו בטוחים שהוא מכר את מה שהכנו. הבנו שהוא סיכן את החיים שלו למעננו״. באמצעות הכומר יון, ממשלת ארה״ב והאו״ם, גרייס ג׳ו ומשפחתה שנותרה הצליחו להשיג מעמד פליט בארצות הברית.
״הכומר יון גם סייע למשפחות צפון קוריאניות נוספות לחצות את הגבול - משפחתי ואני עזרנו לו גם.״ ג׳ו אמרה בשיחה עם ״מעריב״. ״המשפחה הראשונה שעזרנו לה הצליחה לחצות את הגבול בין צפון קוריאה לסין בבטחה, היום הם חיים בדרום קוריאה. המשפחה השנייה - נתפסה בגבול״. היא נזכרת איך אותה משפחה שיתפה פעולה עם הרשויות לאחר שנתפסו כי לא פעלו לפי ההוראות, אחותה, זו שעזרה למשפחה בניסיון לחצות את הגבול ממונגוליה, שוחחה איתם בטלפון כמה רגעים לפני שנתפסה בעצמה בחדר במלון. ״אנחנו אספנו משפחה שלישית מאזור גבול סין, אני זוכרת שהתקשרנו לאחותי, ניסינו להשיג אותה בטלפון והיא לא ענתה, בפעם הרביעית היא רק אמרה - ׳אמא, נתפסתי׳ והשיחה התנתקה״.
גרייס ואמה המשיכו עם המשפחה השלישית למקום עליו סיכמו ותוך כדי התקשרו לכומר יון לעזרה ״פתאום קפצו עלינו חבורת אנשים ענקיים, הם תפסו את התיקים שלנו, הם החזיקו לנו את הגרון ודחפו אותנו לקיר. כל התוכנית נחשפה ודיווחו עלינו לרשויות סין״. היא ממשיכה ״הכומר יון נעצר, כל האנשים שהיו איתנו בדירה גם נתפסו. הכומר יון נכנס לכלא, אנחנו תוייגנו כמבריחים על ידי כוחות הביטחון הסיני כי עזרנו להבריח משפחות מעבר לגבול ונכנסנו לכלא לשלושה עשר חודשים. על המשפחה שלי נגזר להישלח בחזרה לצפון קוריאה והכומר יון היה מחוייב לחזור לאמריקה״.
היא מספרת על איך הכומר יון השתמש בכל הקשרים שיש לו ואף שיחד שישה שוטרים כדי לסייע להם להשתחרר מהכלא ״זה היה נס. אני לא יכולה לתאר את זה בשום דרך אחרת״. חצינו שוב את הגבול עם צפון קוריאה וסין בערב ליל כל הקדושים [האלווין], היה קר, פחדנו נורא, החזקנו חזק אחת בשנייה [גרייס, אחותה ואמה, הערת ״מעריב״], הנהר איים לשטוף אותנו והמים הגיעו לי עד הצוואר.
כשהגענו לצד הסיני״ גרייס ג׳ו מספרת ״פילסנו את דרכנו דרך צמחים שהיו בגובה שלנו. אחרי כמה זמן שנאבקנו, הגענו לדרך שם ראינו צללית שחורה״ מכונית חנתה שם, בצידי הכביש וגרייס הבינה שמשהו מוזר קורה ״השומרים הצפון קוריאנים לא הסכימו לשחרר אותנו לפני שהם יקבלו את הכסף שלהם, הייתה אי הבנה בין המשמר הצפון קוריאני והמבריחים הסיניים״ הצללית השחורה, הייתה המבריחים, שמתברר שחיכו למשפחתה של גרייס ג׳ו שבוע, באותו ערב אמרו לעצמם ׳אם הם לא יגיעו, אנחנו הולכים ומשאירים אותן לבדן׳. ״נכנסנו לרכב שלהם, ניצלנו.
נסענו בערך שעתיים וחצי והגענו לבית שלהם, החלפנו בגדים, אכלנו קצת והצלחנו סוף סוף לנשום לרווחה״. במשך חודשיים גרייס ומשפחתה שהו בביתם של המבריחים, ואז קיבלו את שיחת הטלפון ״ששת השוטרים הסינים אומרים שיש בעיה עם הכסף שהועבר להם - הרשויות הסיניות מחפשות אחריכן״ הן נסעו יותר מ- 14 שעות לכיוון בייג׳ינג והתקשרו לכומר יון, סניף או״ם בסין הסכים לקבל אותן, שמן כבר היה ברשימות, הן היו מוגנות. עשרה חודשים אחרי - 8 במרץ 2008 עלו על טיסה ישירה לארה״ב - ״מצאנו את החופש שלנו״.
היית רוצה לחזור לצפון קוריאה?
״כן. זה הבית שלי. אבל אני לא רוצה לחזור כל עוד השלטון שם. לא כל עוד קים ג׳ונג און שם״.
בחזרה לקאנג ואמה. שחיו במחוז דרום האמגיונג שנמצא במזרח צפון קוריאה, למרות שהיו רחוקות מהגבול עם סין, הוא נתיב המסחר העיקרי במדינה, לא שזה שינה הרבה - בשנת 2020 הכלכלה הצפון קוריאנית כבר התחילה לקרוס בכל רחבי המדינה ואז הגיעה גם ההחלטה על סגירת הגבולות, איכות חייהן התדרדרה בחדות. ”החיים היו קשים עוד לפני מגיפת הקורונה [2019], בדיעבד, אלו היו השנים הטובות ביותר״ אמרה קאנג בראיון ל״וושינגטון פוסט״.
טפטופי הסחורות והטובין שעוד הגיעו למדינה פסקו כליל או שמחירן קפץ משמעותית, המחסור החריף הראה לקאנג עד כמה מדינתה תלויה בשכנותיה. ”אפילו מחירי מחטי תפירה עלו פי עשר. תהיתי למה, וכמובן, התברר שהן מוצר סיני. הבנתי כמה מעט המדינה שלי מייצרת בעצמה," אמרה קאנג.
גם הן החליטו לברוח. נתיב הבריחה היבשתי נושא עמו סיכונים עצומים - רעב, תוואי שטח אתגרי ואלו שנתפסים, נשלחים חזרה למקום ממנו ברחו. בסין פועלת רשת מבריחים שמסייעת לצפון קוריאנים להגיע לחוף מבטחים, המחיר גבוה אבל איך אפשר לתמחר חופש? נתיב הבריחה הימי מסוכן אף יותר: הנמלטים חייבים להתמודד עם סיורי גבול ימיים תדירים, סירות ישנות ומזג אוויר בלתי צפוי, אם הם מגיעים למים הטריטוריאלים של דרום קוריאה, הם מסתכנים בירי מכוחות הביטחון.
אפילו דייגים צפון קוריאנים מנוסים מתקשים לדוג בתנאים המאתגרים. ספינות עץ מוכות גלים נסחפות קבוע לחופים המערביים של יפן, נושאות את גופותיהם של דייגים שמתו מרעב בים. קאנג ואמה שמעו על משפחות אחרות שברחו בסירות. רק כשהגיעו לדרום קוריאה הן הבינו שאף אחת מאותן משפחות לא שרדה. גם נתיב המילוט הזה צפוי להיסגר בקרוב, בעוד משטר קים מקים גדרות לאורך קווי החוף כדי למנוע מאנשים גישה לים. אבל עבור קאנג ומשפחתה, הים היה הדרך היחידה החוצה. והם הצליחו לעשות את המסע רק כי הם גרו ליד החוף ולקאנג הייתה סירה כי היא עבדה בתעשיית הדיג.
כ-33,000 צפון קוריאנים הגיעו לדרום קוריאה בדרך זו. כל זה הפסיק בינואר 2020, כאשר קים ג׳ונג און סגר הרמטית את גבולות המדינה, הוסיף גדרות תיל ומגדלי שמירה, ״עידן חדש של אפס עריקים״ כינו זאת ארגוני זכויות אדם. בעוד כמה צפון קוריאנים, שכבר היו מחוץ למדינה כשפרצה המגיפה, כמו פועלים שנשלחו לרוסיה, הגיעו לדרום קוריאה מאז 2021, רק כ-15 אנשים הצליחו לברוח מצפון קוריאה ולהגיע דרומה, כך לפי הערכות ארגוני סיוע לעריקים צפון קוריאנים.