בטח היה מעניין בשיחת הטלפון בין נשיא ארצות הברית ברק אובמה לבין נשיא רוסיה ולדימיר פוטין ביום שלישי בשבוע שעבר. היא התקיימה ממש ערב השיחות להרגעת המתיחות - בעצם, לא מתיחות, מלחמה - באוקראינה. מטרתה, ככל שהדברים נוגעים לאובמה, הייתה מן הסתם לתרום להצלחתן. אמריקה מאשימה את הרוסים בהתססת האופוזיה ציה הפנימית באוקראינה ובסיוע צבאי למורדים. הרוסים מצדם משקרים בלי למצמץ - הרגל שנרכש בשנים של עמל - ומכחישים. הם מאשימים את אמריקה בניסיון "לגרור את הרוסים למלחמה".



מה קרה בשיחה הזאת - אין איש יודע מלבד מי שהיו שותפים לה. מה שאנחנו יודעים זה רק את מה ששתי המדינות רצו שנדע. אובמה, לפי גרסת הממשל, החליט שהגיע הזמן לאיים: אם רוסיה תמשיך במעשי התוקפנות שלה, נאמר בהודעת הבית הלבן, "המחיר שייגבה מרוסיה יעלה". אולי זה מה שאמר לפוטין, אולי בשיחה עצמה רק רמז לזה. קשה להאמין שהטון היה נוקשה במיוחד. כשמדובר בפוטין, כולם משתדלים לנהוג בזהירות.



לאן יעלה המחיר? איך יעלה המחיר? הממשל שומר על שפתיו חתומות, אך מהלך אחד ידוע שנשקל ברצינות - העברת נשק אמריקאי מתקדם לממשלת אוקראינה הנתמכת על ידי המערב והנלחמת בבדלנים הנתמכים על ידי רוסיה. הרוסים מגיבים על האפשרות הזאת באיום משלהם: זו תהיה הוכחה ניצחת למעורבות האמריקאית בסכסוך, והוכחה כזאת "רק תחריף אותו". לגבות מחיר גם הם יכולים, וגם רמזו שיעשו זאת, לאו דווקא באוקראינה.



בינתיים, יומיים לאחר שיחת הטלפון, יצאו מנהיגי גרמניה וצרפת לשיחות עם פוטין בבלארוס, בתקווה להחזיר את השקט על כנו ולחזור להבנות שהושגו בספטמבר האחרון. הם חזרו עם הסכם שאת שוויו האמיתי אפשר יהיה לאמוד רק בעוד כמה זמן. בשבת האחרונה - בחצות - נכנס ההסכם לתוקף. ביומיים שחה לפו בין החתימה עליו לבין תחילת הפסקת האש נמשכו הקרבות ואף החריפו. סימן לא מעודד במיוחד לקראת ההמשך, אם כי אפשר לראות בו גם ניסיון אחרון של המורדים לשפר עמדות לקראת סוף הלחימה. אולי הפעם באמת יפסיקו להילחם. ואולי יפסיקו רק לזמן מה. ואולי לא יפסיקו כלל. יומיים נוספים חלפו מאז כניסת ההסכם לתוקף, והלה חימה נחלשה עם כי לא נפסקה. חלק מזה תלוי בהם, ולא מעט תלוי במה שיאותת להם פוטין, במפורש או בקריצה. פוטין הוא המנוע שמאיץ את המשבר הזה. ברצונו ירגיע, ברצונו יחריף. הקואליציה שמתייצבת מולו מגיבה לפעולותיו, לא יוזמת. היא מגיבה לאט. לא מחפשת ניצחון - רק נקודת איזון שתאפשר לשקט לחזור.




המערב לא מוכן להסתכן בתשלום מחיר משמעותי על מעורבות בסכסוך. שיחות השלום במינסק, בשבוע שעבר. צילום: רויטרס



חמושים בחופשה



תזכורת קצרה: בפברואר של 2014 נמלט נשיא אוקראינה ויקטור ינוקוביץ' שהודח בהפיכה. ממשלת יורשו הוכרה על ידי המערב, אך רוסיה סירבה להכיר בה. זה היה השלב שבו המערב עוד היה בצד היוזם - הוא רצה לרתום את אוקראינה לצדו. אבל רוסיה של פוטין היתה נחרצת שלא לאפשר לשכנתה לחבור ליריבותיה. בחצי האי קרים נרתמו בדלנים רוסים להפגנות, שאחריהן באה פלישה רוסית וכיבוש מהיר. משאל בזק בקרב התושבים הכריע בעד סיפוח לרוסיה. המערב הגיב בתדהמה, אחר כך בגינוי, אחר כך בסנקציות. זה לא הועיל הרבה. המרד נגד ממשלת אוקראינה התפשט לשטחים נוספים. הצבא הרוסי סייע בידו. הסכם אחד להפסקת אש קרס מיד לאחר חתימתו. עוד כמה חודשים חלפו מאז, ובהם חילופי מהלומות על הקרקע וחילופי מסרים בין בירות המה ערב לבין מוסקבה.



אירופה וארצות הברית התקשו להסביר את חוסר המעש מול האגרסיביות המתפרצת של פוטין. מבקריו של הנשיא אובמה קבעו שנשיא רוסיה מכריע אותו. כמה מהם גיחכו כאשר הנשיא האמריקאי הסביר שלמשבר "אין פתרון צבאי". אובמה, שאל בעל הטור צ׳רלס קרוטהמר, "לא מבין שפתרונות דיפלומטיים נקבעים במידה רבה על ידי מאזן הכוחות הצבאי?"



אבל, כמקובל, לנשיא יש מתנגדים וגם תומכים. בסיבוב הקודם של שיחות לקראת הסכם האחרונים הכריזו על אובמה דווקא כמנצח. אפילו משבר עולמי, המתרחש לעין כל, לא יכול להימלט מפרשנות המבוססת על העדפות פוליטיות. "בסופו של דבר", כתב טום פרידמן, האוהד את הממשל, בסתיו שעבר, "זה היה פוטיניזם נגד אובמיזם ואני רוצה להיות הראשון ברחוב שלי להודיע שהבחור השני - פוטין - בדיוק מצמץ".



כנראה שגרגיר אבק בדיוק נכנס לפוטין לעין, כי המצמוץ לא נמשך זמן רב. בדלנים רוסים הגבירו את הלחץ במזרח אוקראינה והעלו בהדרגה את רמת האלימות, בתמיכה פעילה של הרוסים.



שיחות ההרגעה של השבוע שעבר נקה בעו במינסק, היכן שנחתמה גם עסקת ההרגעה הקודמת שכותרתה "פרוטוקול מינסק" ועיקריה אמורים היו להסדיר את החיים ביחד של ממשלה הנוטה מערבה ובדלנים הפונים מזרחה. הבעיה היא שלממשלה בקייב מטרה אחת, ולבדלנים, הנתמכים ברוסיה, מטרה אחרת. הממשלה רוצה את פירוק המיליציות החמושות ואת נסיגת הכוחות הרוסיים. אלא שפוטין, כאמור, מכחיש בכלל נוכחות של כוחות רוסיים באוקראינה. החיילים הרוסים השוהים במדינה הם, בלשון המכבסה הרוסית המוכרת, פשוט "חיילים בחופשה" שבחרו לצאת לנופש חמוש של תמיכה באחיהם. ממילא, אין את מי להסיג, והבדלנים שלא רוצים להתפרק עומדים ברשות עצמם. אם אוקראינה רוצה לפרק אותם, שתדבר איתם - אם תנסה להפעיל כוח, בסיוע המערב, לא תהיה לרוסיה ברירה אלא להתערב.




"חיילים בחופשה". בדלנים פרו רוסים. צילום: רויטרס





ההסכם הקודם הושג ומיד הופר. מה יקרה להסכם הנוכחי - זה תלוי בכוונותיו של הנשיא הרוסי. האם יחליט שמיצה את הישגיו לשלב זה ושהגיעה העת להרגיע או שיבקש לבחון עד כמה עוד יוכל להרחיק לכת? מה רוצה פוטין - אין איש יודע, אבל רבים מנסים לנחש. האם מטרתו העיקרית כעת היא להחליש את מעמדם של האמריקאים, או שמא הוא מכוון תחילה לפגיעה בהשפעה הגרמנית באירופה? מבחינתו, גם כך וגם כך, הסימנים בסך הכל מעודדים. מצבה של אירופה מעורער יותר היום מכפי שהיה לפני כמה שנים, וגרמניה מאבדת את יכולתה לנווט את האיחוד. הסימן המובהק האחרון לכך הוא הבעיטה הישירה שכיוונו המצביעים היוונים לקרסוליו של האיחוד. פוטין קיבל את תוצאות הבחירות ביוון בחיוך רחב ובברכה.

לאובמה נראה שאינו רוחש כבוד רב. ברוב הסיבובים הקודמים של עימות פשוט התעלם ממנו. אובמה אינו דומיננטי מספיק כדי לגרום לאירופים ללכת אחריו. הם מתנגדים בתוקף לאיום האמריקאי לחמש את צבא אוקראינה, ופוטין יודע להגביר את התנגדותם בשגרו רמזים על תגובה רוסית אפשרית - שתכוון ״למערב״. כלומר, אובמה אולי יהיה מי שיחמש את האוקראינים, אך מתגובתה של רוסיה עלולים לסבול האירופים, אם לא יתנגדו למהלכיה של ארצות הברית. פוטין כנראה מניח, ויש לו סיבות טובות להניח כך, שאוקראינה אינה חשובה מספיק לאף אחד. שכאשר יגיב בתוקפנות מספקת לאיומים מבחוץ, המערב יתקפל ראשון. לא גרמניה, לא צרפת וגם לא האמריקאים מוכנים להסתכן בתש־ לום מחיר משמעותי על מעורבות בסכסוך האוקראיני, ארוך השנים, המסובך, הטעון.
בסוף החודש שעבר הופיע שר החוץ לשעבר הנרי קיסינג׳ר בוועדת הכוחות המזוינים של הסנאט וקבע כי תוצאת העימות ״מוכרחה להיות אוקראינה חופשית״ בגבולותיה הנוכחיים וללא צבא רוסי בשטחה. עם זאת, אמר שהוא חש ״אי נוחות כאשר מישהו מדבר על אמצעים צבאיים בלי שיש לו אסטרטגיה מלאה להציג״. אי אפשר לטעות בכתובת שאליה כוונו הדברים האלה: הבית הלבן הוא שמאיים בשיגור אמצעים צבאיים. הבית הלבן הוא שאין לו ״אסטרטגיה מלאה״.
מפגן של פרנויה
הדיון על האמצעים הצבאיים נמצא כעת בעיצומו. אם הסדר יביא לשקט זמני, הדיון הזה ידעך מיד. אם הקרבות יימשכו והמורדים יתקדמו, הוא יתגבר. מי שתומך בחימוש צבא אוקראינה בנשק אמריקאי חדיש הוא מי שסבור שאוקראינה היא מקרה מבחן ליכולתו של המערב לבלום את פוטין, המבקש לערער את היסודות המחזיקים אותו. אם פוטין יכול לעשות כרצונו באוקראינה בלי לשלם מחיר כבד, הוא יתקדם ליעד הבא. ואחריו לעוד אחד. מטרתו של הנשיא הרוסי, לפי תפיסה זו, אינה בהכרח כיבוש מעשי של שטחים. מטרתו קעקוע האמונה שהמערב מנצח ורוסיה מפסידה.
ובמילים אחרות - כפי שהגדיר זאת אלכסנדר מוטיל במגזין ״פוריין אפיירס״ - לא אוקראינה חשובה, רוסיה חשובה. לא הצלת אוקראינה היא היעד, בלימת רוסיה היא היעד: ״המערב צריך להתייחס לאוקראינה כבעלת ברית דומה בחשיבותה האסטרטגית למה שהייתה מערב גרמניה בימי המלחמה הקרה״. ברור שאין בכוחו של צבא אוקראיני לנצח את צבאה האדיר של רוסיה. אבל חימוש של האוקראינים אולי יסמן לפוטין שהמערב מתכוון ברצינות, ואולי יביא אותו לשקול מחדש את תוכניותיו.


טנקים אוקראינים. לא יכולים להתמודד עם הצבא הרוסי צילום: רויטרס
 
אבל יש גם מי שמתנגדים לחימוש וקוראים לאובמה לשמור על קור רוח, כפי שהגדיר זאת פרופ' סטיבן וולט. ״המדינה פושטת הרגל והמפולגת״ אוקראינה, כתב, אינה ״נכס אסטרטגי חיוני״ לארצות הברית. ברור שחיילים אמריקאים לא יצאו להילחם למען אוקראינה, ולכן השאלה הגדולה היא אם משלוח נשק וציוד יכול בכלל לשנות את המצב. להפך - קובע וולט: נשק מערבי רק יגביר את הפרנויה הרוסית ויאלץ אותה להגביר את מאמציה, שהרי המשבר הזה, מתחילתו ועד היום, הוא מפגן של פרנויה. המערב ניסה להעביר את אוקראינה לצדו, ופוטין הרגיש שאין לו מנוס מהפגנת כוח שתמנע זאת. אם המערב ישלח נשק, פוטין יגיב. הוא יכול לפגוע באינטרסים אמריקאיים חשובים יותר מאוקראינה, הוא יכול להעלות את גובה ההימור עוד יותר - ולחשוף שלמערב אין קלפים מספיק חזקים שהוא מעוניין לסכן בשביל אוקראינה.
מתנגדים אחרים למשלוח נשק מזהירים שהכרעה באוקראינה בכל מקרה לא תושג בשדה הקרב. ביום שישי הזכיר בעל הטור פריד זכריה ששדה הקרב הוא הזירה המתאימה דווקא לפוטין, כלומר משלוח נשק לאוקראינה מאפשר לפוטין להמשיך את המלחמה היכן שנוח לו. אם רוצים לעצור אותו, צריך לגרור אותו לזירה שבה כוחו של המערב. להטיל עליו סנקציות כואבות באמת. ״הטיעון נגד סנקציות״, כתב זכריה, ״הוא שפוטין אינו מגיב למחיר גבוה יותר בדרך מחושבת ורציונלית. אבל אם זה המצב, משלוח נשק לאוקראינה גם לא יעבוד״.
בעצם, ״אם זה המצב״, שום דבר לא יעבוד. אם פוטין מוכן להסתכן, והמערב לא מוכן להסתכן, כבר ברור מי ניצח. השאלה היא רק באיזה ניצחון הוא מוכן להסתפק.