משאל הפחד: ההכרעה הגורלית של אזרחי הממלכה המאוחדת

אבל ארה"ב אינה המקום היחיד שבו פוליטיקאים מנסים בימים האחרונים להשתמש בטקטיקת הפחד. בצד השני של האוקיינוס, בבריטניה, משחק הפחד תפקיד מרכזי לקראת משאל העם ההיסטורי שייערך ביום חמישי הקרוב, ובו יכריעו אזרחי הממלכה אם להישאר באיחוד האירופי או לעזוב את מדינות הגוש. 
 

מצד אחד, תומכי הפרישה, בהובלתם של ראש עיריית לונדון לשעבר בוריס ג'ונסון ומנהיג מפלגת העצמאות נייג'ל פרג', מאיימים כי הישארות באיחוד תביא עוד מהגרים וטרור, ולאובדן זהותה של בריטניה לטובת הבירוקרטים בבריסל. מנגד, מחנה תומכי ההישארות, בהובלת ראש הממשלה דיוויד קמרון ומנהיג הלייבור ג'רמי קורביין, מזהירים כי עזיבת האיחוד תגרום לפגיעה כלכלית קשה ולאובדן מקומות עבודה, ותחליש את מעמדה הבינלאומי של בריטניה. 

הסקרים האחרונים מראים כי התומכים בעזיבת האיחוד - מהלך שמכונה "ברקזיט" (Brexit - יציאה בריטית) - מגדילים את הפער ל־6%, אחרי שבשבועות האחרונים הסתמן שוויון בין המחנות. בסביבתו של קמרון כבר דיברו על "פאניקה", וסביר להניח שאת הימים האחרונים שנותרו עד ההצבעה הדרמטית יעבירו שני המחנות בניסיונות לשכנע את המצביעים, והפחד ימשיך למלא תפקיד מוביל. 
 

 

אף שבמשך שנים נחשבה בריטניה חלק מאירופה, היחס שלה כלפי הרעיון של איחוד היבשת היה בדרך כלל סקפטי. כאשר הצרפתים קידמו את רעיון השוק האירופי המשותף בשנות ה־50 במטרה ליצור "אירופה ללא מלחמות", בלונדון לא מיהרו להצטרף. הם שינו את דעתם אחרי שראו כיצד שש החברות המקוריות משפרות את מצבן הכלכלי, ובמיוחד לנוכח החשש שגרמניה המערבית שוב תהפוך למעצמה משפיעה. שני ניסיונות של הבריטים להצטרף לגוש המתפתח סוכלו בשנות ה־60 על ידי נשיא צרפת, שארל דה גול, שמאס בגישה הסקפטית של הבריטים, ורק בשנת 1973 הפכה בריטניה לחברה החדשה בשוק האירופי. 
 

18 חודשים אחרי ההצטרפות, ביוני 1975, ערך ראש הממשלה מטעם הלייבור, הרולד ווילסון, משאל עם על המשך ההישארות בגוש האירופי בניסיון להרגיע את המתנגדים מתוך מפלגתו. בסיוע של השמרנים, בהובלת מרגרט תאצ'ר, הצליח מחנה התומכים לנצח עם 67%. בריטניה נותרה חברה בקהילה האירופית שהפכה לאיחוד האירופי, אם כי המשיכה לשמור על סקפטיות ולא הצטרפה למטבע היורו על חשבונו של הפאונד.  
 

 

מי שהוציא מחדש את השד מהבקבוק היה קמרון, שהכריז כבר לפני שלוש שנים כי אם ישמור על כיסאו אחרי בחירות 2015, הוא יקיים משאל עם חדש. המטרה הייתה להרגיע את האירו־סקפטים במפלגתו, אבל גם כדי להוציא מעמיתיו לאיחוד ויתורים שיסייעו לבריטניה לשמור על מעמד מיוחד כחברה באיחוד. עד לפני כמה ימים נראה היה כי ההימור של קמרון עומד להשתלם, אבל עם הסקרים החדשים נראה ששום דבר לא בטוח. 

לא משנה מה תהיה התוצאה שתתפרסם בעוד שבוע מהיום, ההשלכות יהיו עצומות עבור בריטניה וגם עבור האיחוד האירופי. פרישה בריטית תהווה את הזעזוע הקשה ביותר בתולדות האיחוד, ועלולה להוות מכת מחץ לניסיון לקדם "איחוד קרוב מתמיד בין העמים האירופים", כפי שהגדירו זאת מנסחי אמנת רומא שייסדה את השוק האירופי המשותף בשנת 1957. 
 

נשיא האיחוד, דונלד טוסק, הודה השבוע כי "אני חושש שיציאה בריטית עלולה להיות תחילת הסוף לא רק עבור האיחוד האירופי, אלא עבור כל הציוויליזציה הפוליטית המערבית". גם אם טוסק נסחף והשתמש בטקטיקת הפחד, אין ספק שנטישה בריטית צפויה לתת רוח גבית למתנגדי האיחוד ברחבי היבשת ואולי לעורר קריאות דומות לפרישתן של מדינות נוספות. 
 

ניצחון לתומכי הפרישה יהווה גם מכה פוליטית קשה עבור קמרון, שימצא את עצמו במצב החלש ביותר מאז שנבחר לראשונה לפני שש שנים. בוריס ג'ונסון ושר המשפטים מייקל גוב, חברו הוותיק של קמרון, עשויים לבצע מהלך עם כ־130 חברי פרלמנט נוספים של השמרנים שתומכים בפרישה, כדי להדיח את קמרון ואולי "להמליך" את ג'ונסון במקומו. מנגד, גם ניצחון של קמרון לא מבטיח שהוא יצליח להרגיע את המורדים במפלגתו, ולא בטוח אם יצליח לשרוד עד בחירות 2020. 
 

 

פרישה בריטית גם עלולה לאיים על עתיד הממלכה. המפלגה הלאומנית ששולטת בסקוטלנד כבר הבהירה כי היא עשויה לקדם משאל עם חדש על עצמאות החבל, שנתיים אחרי הכישלון הקודם. בצפון אירלנד כבר נשמעים חששות מהתעוררות מחודשת של רוחות העבר, כאשר לאומנים רפובליקנים שתומכים באיחוד עם הרפובליקה האירית ינסו להשמיע את קולם באמצעות כלי נשק, אחרי שני עשורים של שקט. 
 

"החזון של עמדות בידוק בגבול משחק לידיהם של מי שעדיין לא הבינו שהמאבק המזוין הסתיים", כתב יו אורדה, לשעבר מפקד משטרת צפון אירלנד, במאמר שפרסם ב"אייריש טיימס" בהתייחסו לאפשרות שפרישה בריטית תחזיר את הגבול הממשי בין צפון אירלנד לאירלנד. "כל צעד לאחור הוא רעיון רע מאוד". טקטיקת הפחד, כבר אמרנו?