כשאתה קצין מעקב נייד, מסביר אתר סוכנות הביון הבריטית MI-5, כל יום בחייך עשוי להיות שונה. "אתה יכול להיות בסיור רגלי או בכלי רכב, והמקום שבו אתה נמצא ומה שאתה עושה תלוי במי שאתה עוקב אחריו ובסיבה למעקב", ממשיך התיאור. "יהיה עליך להתמזג בסביבה שלך וכך תאסוף מידע ומודיעין שיוזן ישירות למבצע שעליו אתה עובד. בתור קצין מעקב נייד, אתה תיהנה ממגוון אדיר בכל יום ותדע שאתה מסייע לשמור על המדינה בטוחה".
אחת המשימות החשובות של השב"כ הבריטי היא איסוף מודיעין על אלפי חשודים בטרור המתגוררים בממלכה, וקציני המעקב הניידים נמצאים בחוד החנית בשטח. אנדרו פרקר, מנהל הסוכנות, חשף כי מאז הפיגוע שאירע סמוך לפרלמנט במרץ 2017, סוכל פיגוע טרור בממוצע בכל חודש, ועל כן עבודתם של קציני המעקב לא רק חשובה - היא קריטית.
לפני כמה שבועות, באחת המשימות החשאיות, היה בין אנשי הצוות שביצעו מעקב ממונע סוכן בלתי שגרתי בשם "ויל", שפעל בשירות הוד מלכותה שהיא במקרה גם סבתא שלו. "ויל", ליתר דיוק הנסיך וויליאם או בתוארו הרשמי הדוכס מקיימברידג', היה בעיצומו של שבוע שבו הצטרף לסוכני ה־MI-5 כדי לחזות בפעילותם השוטפת, בייחוד מול איום הטרור.
שבוע קודם לכן שהה הנסיך - והמלך לעתיד - גם במטה של MI-6, סוכנות ביון החוץ, ולמד על האיומים האפשריים שניצבים מול בריטניה ואף ראה על גבי המסכים פעילות נגד דאע"ש בסוריה. שבוע מאוחר יותר הוא כבר עבר למטה ה־GCHQ, סוכנות מודיעין האותות (המקבילה ליחידה 8200), והתרשם מהפיתוחים הטכנולוגיים המתקדמים ביותר שנועדו לזהות, לנתח ולסכל איומים על הביטחון הלאומי. "וויליאם עבד קשה מאוד כדי לצרף את עצמו לצוות, והרגיש נוח בקרב מנתחים מנוסים", אמר אחראי המבצעים נגד טרור בסוכנות, שהזדהה רק בשם דיוויד.
הנסיך לא הסתיר את שביעות רצונו מהחוויה. "השהייה בסוכנויות הביטחון והמודיעין שלנו והבנת התרומה החיונית שלהן לביטחון הלאומי שלנו - הייתה התנסות מלאת ענווה", אמר. "הסוכנויות האלה מלאות באנשים מרקעים שונים, שעושים את העבודה המדהימה ביותר כדי לשמור עלינו בטוחים. הם פועלים בחשאי, לעתים לא יכולים לספר אפילו לבני המשפחה ולחברים על העבודה שלהם או הלחץ שעמו הם מתמודדים".
פרופ' אנתוני גליס, העומד בראש המרכז ללימודי ביטחון ומודיעין באוניברסיטת בקינגהאם ופרסם ספרים ומאמרים רבים בנושא הביון הבריטי, הסביר ששילובו של הנסיך וויליאם בפעילות השוטפת של הסוכנויות היא צעד חסר תקדים. "אני לא יכול לחשוב על דוגמה היסטורית לדבר כזה - זה באמת אירוע ייחודי בעל חשיבות אדירה", אמר. "זה מחבר בין הביטחון של הממלכה שלנו לבין הכתר ומדגיש שהחשיבות של יישום הביטחון הלאומי אינה רק עבור המעמד הפוליטי אלא עבור כל המדינה".
סרט תיעודי חדש ששודר השבוע הראה כי הקשר העמוק בין בית המלוכה לבין אנשי המודיעין לא התחיל עם ביקורו של הנסיך וויליאם. הוא רב־שנים וטומן בחובו היבטים שלא היו מוכרים עד כה. הסרט "יום הפלישה: המלך שעבד על היטלר", ששודר בערוץ 4 הבריטי, מתאר כיצד המלך ג'ורג' השישי, רעייתו המלכה האם אליזבת, ובתם הבכורה אליזבת (כיום המלכה אליזבת השנייה) חברו לשירותי הביון לטובת מבצע הטעיה לקראת הפלישה של בעלות הברית לנורמנדי ביוני 1944 - אחד המהלכים המכריעים של מלחמת העולם השנייה.
המידע על המבצע התגלה כששני חוקרים, פרופ' ריצ'רד אלדריץ' מאוניברסיטת וורוויק וד"ר רורי קורמק מאוניברסיטת נוטינגהם, בחנו לעומק את יומנו של סר אלן "טומי" לסלס, מזכירו האישי של המלך, שדמותו הססגונית שכמעט אינה מעלה חיוך על פניה, זכתה לייצוג בולט בשתי העונות הראשונות של "הכתר", הסדרה המצליחה של נטפליקס על בית המלוכה.
ב־3 במרץ 1944 כתב לסלס: "שני אנשי MI (ביון) יצרו עמי קשר אתמול והסבירו כיצד ביקוריו של המלך עשויים לסייע במבצע מסווג ומורכב שמטרתו לרמות את המודיעין הגרמני לגבי המועד והמקום של 'אוברלורד'", שם הקוד של הפלישה לנורמנדי. לפי קורמק, זה היה רמז חיוני שסיפק את הבסיס להמשך המחקר.
עד האדם האחרון
לא הייתה זו פנייה מובנת מאליה מצד אנשי הביון. המלך ג'ורג' השישי נשאר בבריטניה עם בנות משפחתו לאורך המלחמה, גם בימים הקשים של הבליץ הגרמני והחשש מפני פלישה נאצית. כפי שתואר בסרט "נאום המלך", להימצאותו בממלכה הייתה השפעה אדירה על מורל הציבור הבריטי. אולם הוא עורר הסתייגות מצד אנשי הביטחון לנוכח עמדותיו בעד ניסיונות הפיוס מול אדולף היטלר וגרמניה הנאצית לפני המלחמה, ובייחוד בשל העובדה שאחיו, המלך הקודם, אדוארד השמיני, ורעייתו האמריקאית, ווליס סימפסון, היו תומכים בולטים של הנאצים והצטלמו עם היטלר.
אחד הגורמים ששינו את היחס למלך היה סירובו ב־1940 לקבל הצעה לעבור לקנדה, והבהיר כי הוא בעד "להרוג לפחות אחד מהפולשים הגרמנים" וכי "כולנו נילחם עד האדם האחרון". ראש הממשלה ווינסטון צ'רצ'יל, שהבהיר למלך כי הוא יצטרך "להרוג יותר מגרמני אחד", שלח לארמון את תת־המקלע שלו וכל בני המשפחה, גם הנסיכות הצעירות אליזבת ומרגרט, החלו להתאמן בירי. "משפחת המלוכה והקצינים התאמנו באקדחים, ברובים ובמקלע של צ'רצ'יל", סיפר פרופ' אלדריץ'. "המלכה האם נהנתה לירות לעבר עכברושים בגינת הארמון. המלך ציפה שהגרמנים יופיעו בכל רגע. הוא מעולם לא נסע במכוניתו בלי רובה ואקדח".
אומנם הפלישה הנאצית לא התרחשה, אבל השיחה של לסלס עם שני קציני הביון סיפקה לג'ורג' השישי אפשרות לסייע בפלישה אחרת, בצד השני של התעלה. בחודשים הבאים קיימו בני הזוג המלכותי, לעתים עם הנסיכה אליזבת, ביקורים בבסיסי צבא ברחבי אנגליה והצטלמו עם החיילים. באחד הביקורים בבסיס האווירי טמפספורד אף בחנו השניים כלים ששימשו את סוכני הביון, והמלכה התלהבה מ"דשן סוסים מתפוצץ".
המטרה של הסיורים, כך הסבירו אלדריץ' וקורמק, הייתה לבלבל את הגרמנים לגבי יעד הפלישה האפשרי. כאשר בני המשפחה סיירו בדרום־מזרח אנגליה, הכוונה הייתה להצביע על אזור קאלה בצרפת בתור אתר הנחיתה, אולם כשנסעו צפונה, אנשי הביון ניסו לשדר כי בעלות הברית עומדות לפעול באזור סקנדינביה.
אף שהייתה צנזורה על המיקום המדויק של האתרים שבהם ביקרו בני המלוכה, הגרמנים ידעו על כך מדיווחים של שני סוכנים שלהם בבריטניה: הטייס הפולני לשעבר רומן גארבי־צרניאבסקי, שזכה לכינוי "ברוטוס", ואיש העסקים הקטלאני, חואן פויול גרסיה, שכונה "גרבו". מה שהגרמנים לא ידעו הוא שהשניים היו למעשה סוכנים כפולים, שהופעלו בידי הביון הבריטי במסגרת מבצע הטעיה מתוחכם.
"היה ברור שהגרמנים מייחסים חשיבות רבה למסרים של 'ברוטוס'", כתב יו אסטור, שהיה המפעיל של הסוכן הפולני. "הרושם שלי היה שהתחזית שלהם בנוגע להיערכות הקרבית שלנו נבעה בעיקר מדיווחיו".
בסופו של דבר מבצע ההטעיה הצליח, וב־6 ביוני 1944 נחתו בעלות הברית בכמה נקודות בחוף נורמנדי שבצפון צרפת, במהלך המכריע ביותר בחזית של מערב אירופה. חודשיים וחצי לאחר מכן כבר הצליחו לכבוש את פריז בדרך לניצחון הסופי על גרמניה הנאצית במאי 1945.
בחודש הבא יתקיימו שורה של אירועים רשמיים לציון 75 שנה לפלישה ההיסטורית ולזכרם של הלוחמים שנפלו בקרבות בנורמנדי. ב־5 ביוני ימריאו מבריטניה 250 משתתפים ומשתתפות במטוסי דקוטה ויצנחו באתרי הנחיתה בנורמנדי, לבושים במדים בסגנון מלחמת העולם השנייה. יממה לאחר מכן יתקיים הטקס הממלכתי בחוף ג'ונו, בנוכחות ראשי מדינות רבים, בהם נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, נשיא צרפת עמנואל מקרון וראש ממשלת בריטניה תרזה מיי (אם היא לא תיאלץ להתפטר עד אז).
במהלך התחקיר גילו אלדריץ' וקורמק כי על אף תרומתו של המלך למבצע נגד הגרמנים, הוא גם כמעט הכה מכה אנושה את פעילות הביון הבריטית. לאחר המלחמה, ג'ון מסטרמן, שהיה יו"ר ועדת המודיעין שפיקחה על פעילות הסוכנים הכפולים נגד גרמניה, חיבר דוח סודי מפורט על כל התוכנית החשאית.
ב־1950, כשחזר לאוניברסיטת אוקספורד כדי להמשיך בפעילותו המחקרית, הוא שלח את העותק היחיד שנותר לארמון בקינגהאם, ללא שקיבל לכך אישור מסוכנות MI-5. קרוב לשנה מאוחר יותר, המחקר עדיין לא חזר למסטרמן, והוא שלח מסר לטומי לסלס כי הוא "מתחיל להיות מודאג". אולם המזכיר הנאמן העדיף לא להעלות את הסוגיה בפני המלך, שכבר גסס מסרטן ריאות.
בפברואר 1952, לאחר שג'ורג' השישי הלך לעולמו, שוב פנה מסטרמן ללסלס: "אני רוצה לשאול אם תוכל להשיג את הספר 'הסודי'", והביע חשש כי הוא יצטרך להסביר זאת למנהל החדש של ה־MI-5, סר דיק ווייט, שהיה קנאי לסוגיות של אבטחת מידע מסווג. "אני לא יכול להגיד שיש לי את זה - או לומר איפה זה!". חלפו חודשיים לפני שלסלס והמלכה האם הצליחו לאתר את העותק הנעלם והשיבו אותו לידיו של מסטרמן.
הרעלה בירדן
פרק נוסף שנחשף בסרט התיעודי התרחש בשנים הראשונות של כהונתה של המלכה אליזבת השנייה, כאשר המזרח התיכון עמד בפני תקופה סוערת. בצל האירועים סביב עלייתו של גמאל עבד א־נאצר לשלטון במצרים ואיומיו נגד ההשפעה הבריטית, בלונדון גם היו מודאגים ממצבו של מלך ירדן הטרי, חוסיין בן ה־19 שלמד באנגליה, ומהשפעתו השלילית האפשרית של דודו, שריף נאסר בן ג'מיל, שתמך בגירוש הבריטים מהממלכה ההאשמית.
ביולי 1955 התייחסה המלכה הצעירה לאירועים במזרח התיכון במהלך ארוחת צהריים בארמון. "אחרי הארוחה הייתה לי שיחה של כ־20 דקות עם המלכה, בעיקר על המלך חוסיין והמלכה החדשה שלו דינה", כתב ביומנו סר צ'רלס אוולין שקבורג, ששימש עוזר תת־מזכיר במשרד החוץ לענייני המזרח התיכון. "סיפרתי לה את הסיפור העצוב של הניכור שלהם ועל המזימות של הדוד המרושע, נאסר".
שקבורג ציין כי "המלכה אמרה שהיא לא חושבת שזה בסדר לשלוח ערבים לבתי ספר ציבוריים באנגליה". "היא ראתה את חוסיין הקטן והמסכן, שלמד בבית ספר הארו כשנה או שנתיים לפני כן, וכל מה שהוא יכול היה לעשות זה לעמוד דום ולומר 'הוד מלכותה' ושום מילה נוספת", המשיך הדיפלומט בתיאורו. "אשר לדוד נאסר, היא אמרה שהיא מופתעת שאף אחד לא מצא הזדמנות לשים משהו בקפה שלו".
ההצעה של המלכה לא הגיעה לכלל מימוש, אף שבביון הבריטי בחנו את האפשרות לחסל את דודו של המלך הירדני. למורת רוחם של הבריטים, חודשים ספורים מאוחר יותר, ב־1 במרץ 1956, החליט המלך חוסיין - שראה את התחזקות המגמה הלאומנית בעולם הערבי - להפסיק את ההשפעה הבריטית בממלכה. הוא פיטר את סר ג'ון גלאב (גלאב פשה) מהפיקוד על הלגיון הערבי וסילק את כל הקצינים הבריטים וביטל את האמנה האנגלית־ירדנית.
"מנקודת המבט הלאומית של ירדן ומנקודת המבט הפרטית של חוסיין, הדחתם של גלאב ועוזריו הבכירים הייתה מופת של מהלומה פוליטית מיומנת", כתב פרופ' אבי שליים בביוגרפיה שלו על המלך הירדני. "הסיכונים היו עצומים, ובכללם מפלתו האפשרית של בית המלוכה ההאשמי, אבל הפרס בגין ההצלחה היה גדול בהתאם. סילוקם של הקצינים הבריטים העצים את הפופולריות של חוסיין והעניק לעמו תחושת גאווה חדשה. המלך בן ה־21 קרא תיגר על האימפריה הבריטית, וניצח".