חידת הגברת הראשונה: ״עד היום אין לה תוכנית עבודה, לוח זמנים או יעדים"

הרבה נשים ראשונות היו לאמריקה. אך לא בדיוק כמספר הנשיאים. נשיאים נבחרו כרווקים (גרובר קליבלנד, שאחותו מילאה את תפקיד הגברת הראשונה עד שהתחתן), או כאלמנים (אנדרו ג׳קסון, שאחיינית רעייתו וכלתו מילאו את התפקיד), או שנישאו פעמיים (וודרו וילסון, שרעייתו הראשונה, אלן, כמעט ונשכחה בצלה של השנייה).

הרבה נשים ראשונות היו, אך לא כולן מילאו את אותו תפקיד. היו שחיפו על החסרונות של בעליהן וסייעו להם להיבחר (דולי מדיסון). היו פעילות מאוד גם בתקופת השלטון (הרעייה השנייה של וילסון, ששלטה בפועל כאשר הנשיא היה מושבת). היו שנחבאו ככל שיכלו (בס טרומן) והיו שרצו לרשת את הנשיא (הילרי קלינטון, שכמעט הצליחה).

ספר חדש, ביוגרפיה לא רשמית, מתאר את חייה של טראמפ בבית הלבן. קייט בנט, שכתבה אותו, היא כתבת רשת CNN. מדוע ראויה הגברת לספר? שאלה טובה. התשובה לה היא, כנראה, שהציבור סקרן. דונלד טראמפ הוא נשיא מיוחד, שחייו האישיים מסעירים את הציבור לא פחות, אולי יותר, מחייו הפוליטיים. ממילא, מלניה טראמפ היא ציפור מיוחדת בכלוב הזהב של הבית הלבן. ילידת יוגוסלביה, ואזרחית סלובניה, היא הגברת הראשונה השנייה אי פעם שאינה ילידת אמריקה (הראשונה הייתה לואיזה אדמס, רעיית הנשיא ג׳ון קווינסי אדמס, שנולדה בבריטניה בשנת 1775).

מבטאה הזר ניכר כאשר היא מדברת. ואולי גם בשל כך – אך לא רק בשל כך – עיקר עניינה של אמריקה אינו במה שהיא אומרת אלא באיך היא נראית. טראמפ עשתה קריירה כדוגמנית, כך שהעניין במראה מובן. היא החלה לצאת עם טראמפ כאשר עוד היה נשוי לרעייתו השנייה, מרלה מייפלס, וליוותה מקרוב את הליך הגירושים החשוף והשערורייתי שהזין את הצהובונים של אמריקה. הזוג נישא בשנת 2005. הילרי קלינטון, לימים יריבת הנשיא, הייתה מאורחי החתונה.

היא האישה הראשונה הראשונה שאמריקה זכתה לראות בעירום, על שער העיתון "ניו יורק פוסט", בעיצומו של קמפיין הבחירות ב־2016. תמונות בוטות, חושפניות. הן צולמו שלא על מנת להתפרסם, אך מצאו את דרכן למערכת. הביוגרפית גורסת שייתכן שהודלפו על ידי מקורבו של הנשיא, רוג׳ר סטון, שהורשע לפני כמה שבועות בעדות שקר לקונגרס בפרשה הנוגעת לקשריו עם ויקיליקס. עוד היא גורסת שמלניה ״מסרבת להאמין״ שלנשיא עצמו היה חלק בפרשה התמונות. אך נדמה שהכותבת עצמה אינה מסרבת. היא סבורה שלנשיא היה אינטרס בפרסום התמונות במסגרת התזמור הכללי של שליטה בקצב
ונושאי החדשות במהלך הקמפיין. 

ישנן בנות

מה אפשר ללמוד שלא ידענו לפני הספר הזה? הרבה פרטים, אך רק מעט מהם חשובים. לדוגמה, על יחסיה עם הגברת השנייה של אמריקה, רעיית סגן הנשיא, קארן פנס. המידע הזה, זניח ככל שיהיה, מלווה באנקדוטה רכילותית על החלטתה של מלניה להישאר בעקבים גבוהים כאשר היא עומדת לצדה של פנס, למרות שהעקבים מדגישים עוד יותר את פערי הגובה הגדולים ביניהן. במקרים אחרים, כותבת בנט, מלניה נוהגת באדיבות ומנמיכה עקב. גובהה של הגברת הראשונה מטר ו־80 סנטימטרים. נמוכה בשמונה סנטימטרים מהנשיא עצמו. זהה בגובהה לקודמתה, מישל אובמה. רק גברת ראשונה אחת לפניהן הייתה גבוהה כמותן: אלינור רוזוולט.

הספר החדש ״מלניה, חופשיה״, מתאר רעיה תקיפה יותר מכפי שנראה, וגם דעתנית יותר. ניכר בכותבת שיש לה חיבה לגברת הראשונה, אולי אמפתיה לקשיים שהיא נאלצת להתמודד איתם, כולל השפלות פומביות בכל עת שנודע על כוכבת פורנו נוספת שהנשיא קיים איתה יחסים. כמובן, היא ידעה למה היא נכנסת. לפחות עד גבול מסוים. אבל גם כך היא מוצאת דרכים להביע חוסר נחת. לעתים, בסירוב לתת יד לנשיא באירוע פומבי. לעתים, בלבישת מעיל קל שעל גבו הכתובת ״באמת שלא אכפת לי, ולך?״.

את המעיל הזה לבשה הגברת הראשונה בביקור בגבול ארצות הברית־מקסיקו בתחילתו של קיץ 2018. היו שסברו כי מדובר בכתובת חסרת רגישות, על רקע החוקים הנוקשים שנקבעו באותה עת להפרדת ילדי מהגרים לא חוקיים מהוריהם. אבל על פי הספר, דווקא בעניין זה מלניה אינה מהתומכות בנשיא. כמהגרת ובת למהגרים, היא דרשה מהנשיא להגמיש את החוקים שקבע. את המעיל לבשה מסיבה אחרת, כך לפחות קובעת בנט. הוא ביטוי ליחסים צוננים עם איוונקה טראמפ, בתו של הנשיא, התופסת מקום ליד אוזנו של אביה ובעיצוב מדיניותו, שלדעת הרעיה היה צריך להיות שלה.

לאיוונקה טראמפ אכן יש נוכחות בולטת לצד אביה. גם תקדימים כאלה יש, של בנות ששימשו עבור אבותיהן כגברות ראשונות – ברוב המקרים בהיעדרה של גברת ראשונה, או לנוכח חוסר יכולת שלה לתפקד. כמובן, זה לא המקרה של מלניה. היא יכולה, אבל אולי לא דוחפת מספיק. איוונקה יכולה, וגם מצליחה להתמקם היטב. אולי אביה סומך עליה יותר. אולי היא מוכשרת יותר. כך או כך, יחסי הבת מהנישואים הראשונים עם האישה מהנישואים השלישיים לא יותר מסבירים.

הנשיא והרעיה ישנים בחדרים נפרדים. היו לא מעט זוגות ראשונים כאלה לפניהם, אם כי האחרונים שבהם בשנות ה־60 (קנדי וג׳ונסון). הם ישנים בקומות נפרדות. זה כבר נדיר יותר. הנשיא תופס את חדר השינה הנשיאותי בקומה השנייה של הבית הלבן, מלניה עלתה לקומה השלישית, והשתכנה בחדרים ששימשו בקדנציה הקודמת את חמותו של ברק אובמה, אמה של מישל אובמה. בחדרים הללו נמצא גם מכשיר פילאטיס שמשמש אותה לאימונים יומיים.

היא גם אוכלת הרבה פירות, למי שמתעניין. ומה שחשוב יותר, היא עושה מאמץ לאפשר לבנה, בארון בן ה־13, חיים נורמליים בבית הלבן. הוא הבן החמישי של הנשיא, שיש לו גם עשרה נכדים. על פי הידוע, בארון הוא חובב כדורגל. לא פוטבול – כדורגל. מה שהאמריקאים מכנים סוקר. על כן דאג שוויין רוני, כוכב הקבוצה המקומית של וושינגטון, לשעבר במנצ׳סטר יונייטד, יוזמן כאורח לבית הלבן.

לא קורבן

כמו הרבה נשים ראשונות לפניה, בחרה לעצמה גם מלניה טראמפ סוג של קמפיין שהיא אמורה להוביל. קצת מביך, אבל כך אמריקה. הבעל יעסוק בכלכלה ובמדיניות חוץ, האישה הראשונה תנסה למנוע השמנת ילדים (מישל אובמה), לגרום לילדים לקרוא יותר (הספרנית לורה בוש), לוותר על סמים (ננסי רייגן), או ליפות את הסביבה (ליידי בירד ג׳ונסון). וכן, היו גם נשים ראשונות שהתעקשו על תפקיד משמעותי יותר בהתוויית מדיניות. הילרי קלינטון היא הבולטת שבהן. אלא שבמהרה התברר שאמריקה לא מגיבה היטב לאישה ראשונה אסרטיבית ודעתנית. קלינטון אומנם המשיכה להתקדם ונעשתה סנאטורית ואחר כך שרת חוץ, אולם התדמית הקצת אנטיפתית שליוותה אותה עוד מהחודשים הראשונים של הקלינטונים בבית הלבן, עצרה אותה בשער הכניסה לתפקיד שאותו רצתה באמת: להיות הנשיאה הראשונה.

את מלניה אין מי שמתעב, או אוהב, כפי שאמריקה אהבה או תיעבה את קלינטון. היא לא מוסיפה לנשיא לוויית חן מרגיעה, כפי שעשתה לורה בוש, ולא נתפסת כרעיה קרובה ומשפיעה כפי שהיו ננסי רייגן או מישל אובמה. נדמה שעל מלניה הציבור בעיקר קצת מרחם. לא בטוח שבצדק. מהספר על אודותיה לא עולה דמות של קורבן, אלא של מי שבחרה לחיות חיים, איך נאמר, מעניינים יותר משל רובנו, על יתרונותיהם וחסרונותיהם. יש לזה מחיר כמובן, ובכל זאת, לא כל מהגרת סלובנית תגיע לבית הלבן.

בדיוק בגלל זה יש גם מי שכועס על הגברת. אם להאמין לסקרים, כועסות עליה בעיקר נשים צעירות, לבנות, משכילות, דמוקרטיות – הן הקהל העוין אותה במיוחד. בעיני הנשים הללו, עצם נכונותה לעמוד לצד הנשיא, הגיבוי שהיא מעניקה לו, ומן הסתם גם אמירות כמו זו שנשים הטוענות להטרדה מינית צריכות ״הוכחות ברורות״ כדי שיאמינו להן, דרדרו את מעמדה. היא החלה את כהונת הנשיא עם אחוזי תמיכה גבוהים, אך אלה צנחו ככל שאמריקה למדה להכיר אותה, ובעיקר, להכיר את הנשיא שהיא מוכנה לסבול כבעל.

מלניה בחרה למקד את מסריה כגברת ראשונה במודעות לבריונות ברשת. עניין עדכני, מטריד ודורש טיפול. אך אם להאמין למה שכתוב עליה בספר, מלבד הודעה וכמה נאומים, לא עשתה הגברת הראשונה הרבה למען המטרה. בהשוואה לאובמה ולרייגן, שהתוכניות שיזמו הפכו למדיניות מעשית, עם תקציבים ותוצאות, זו של מלניה נראית מעט חיוורת. ״עד היום אין לה תוכנית עבודה, לוח זמנים או יעדים״, נכתב בספר. קשה לראות כיצד ייקבעו יעדים כאלה בשעה שאמריקה נכנסת לשנת בחירות קשה שסופה, אולי, פרידה מהגברת הזאת.