לא רק היחסים עם נתניהו: ספר הזיכרונות המדובר של ברק אובמה

צניעות אף פעם לא הייתה הצד החזק של אובמה. צניעות איננה תכונה בולטת של רוב המנהיגים. כשהתיישב לכתוב את זיכרונותיו, התברר לו שיש הרבה זיכרונות, וקשה לו לברור מתוכם. כולם נראים לו חשובים. על כן כתב יותר מ־700 עמודים. אומנם פחות מהאלף שכתב ביל קלינטון עם סיום כהונתו. הרבה יותר מהפחות מ־500 שכתב הנשיא ג’ורג’ בוש עם סיום כהונתו. ובמקרה של אובמה, זה רק הכרך הראשון. ספרו “ארץ מובטחת” זינק מיד לראש רשימת רבי־המכר. הוא מן הסתם ישבור כמה שיאים, ויספק אוויר לנשימה לתעשיית ספרים מקרטעת.

יש בו שני חלקים עיקריים. האחד עוסק בעברו של אובמה, בילדותו, בנערותו ובטיפוס האטי לפסגה. זה סיפור שכיסה גם בשני ספריו הקודמים (אחרי “חלומות מאבי” היה גם “תעוזת התקווה”). השני עוסק בעיקר בכהונתו הראשונה כנשיא. במרכזו, העברת חוק הבריאות הממלכתי, נסיקתה של תנועת מסיבת התה והקשיים הנובעים מכהונתו כנשיא שחור ראשון. לא צריך להקל בזה ראש, היו קשיים. הנשיא לשעבר מספר כיצד שלח את סגנו ג’ו ביידן, הנשיא לעתיד, לדיונים עם ראשי הסנאט הרפובליקנים. יהיה להם קל יותר לדבר עם ביידן, הוא כותב בסרקזם, מאשר עם ה”שחור, מוסלמי, סוציאליסט” אובמה.

יש משהו כמעט עצוב באופן שבו אובמה כותב על עצמו, מצליחן שחור, מנהיג שחור. צבע העור מלווה כל צעד שלו. מעין השלמה עם הגורל שנכפה עליו מיום שנבחר: לנצח ייזכר כשחור הראשון בתפקיד, ושום דבר שיעשה אחר כך לא יהיה חשוב יותר. הספר מגלה עד כמה אובמה מודע לעובדה הזאת במהלך כהונתו, עד כמה הוא נאלץ לשקול בכל צעד את התגובה הספציפית שתבוא בגלל שהוא מי שהוא. בגלל צבע עורו.

בהקשר הזה אובמה משחזר את פרשת מעצרו של הפרופסור מהרווארד הנרי לואיס גייטס ג’וניור. בקיץ של 2009 חזר הפרופסור מסין לביתו, וכשהגיע, התברר לו כי נעלם המפתח. הוא ניסה לפרוץ לבית כדי להיכנס, ושכן חשדן הזעיק את המשטרה, שעצרה אותו. “פעולה מטופשת”, כינה זאת הנשיא, שכמו רבים אחרים חשד כי צבעו השחור של המלומד הפך אותו חשוד קצת יותר מאחרים. תגובתו גררה מבול של תגובות נגד. התמיכה בו בקרב לבנים צנחה. הוא נאלץ להסביר, לתקן את רושם דבריו הראשונים. אחר כך גם הזמין את השוטר העוצר לכוס בירה בבית הלבן כדי ליישר את ההדורים. בספר הוא מסכם מחדש את הפרשה ההיא, ומתאר אותה כרגע שבו למד משהו על “הסדר החברתי” והאופן שבו הושפע מ”מאות שנים של הפעלת אלימות של לבנים נגד בעלי עור שחור וחום”.

בין הערכה להקטנה

אובמה נוטה להרהר במעשיו, להפוך בהם פעם ועוד פעם. לפעמים זה מנהג טרחני, לפעמים מעורר הערכה. הוא ממעט להיות נחרץ, ומרבה לתהות מה היה אילו, ואם צדק או שמא טעה, ואם הגזים או שמא לא הלך מספיק רחוק. ספרו מזגזג בין הערכת יתר ותחושת הישג וחשיבות עצמית, לבין ריחוק פילוסופי מקטין – שום דבר לא חשוב, שום דבר לא נשאר. באחת הפסקאות שמתארות את ביקורו במצרים, הוא עומד מול דמות עתיקה חקוקה בסלע ומבין ש”הכל נשכח עכשיו, שום דבר מזה לא חשוב”. כמו שפרעה ועבדיו “הפכו לאבק”, כך גם “כל נאום שנשאתי, כל חוק שהעברתי, כל החלטה שקיבלתי, יישכחו. כמו שאני וכל אהוביי נהפוך לאבק”.

הקריאה בספרו של אובמה – וכדי להיות הגון אומר שזו הייתה קריאה מרפרפת, כדי להתקדם מהר לכתיבה – היא חוויה קצת מטשטשת. אחרי ארבע שנים של דונלד טראמפ קשה להאמין שהיה פעם נשיא כזה, פלספן, מחושב בדבריו, ספקן. אפשר להתווכח על השאלה אם אלה תכונות שנדרשות לנשיא או עושות אותו מוצלח יותר. הן בוודאי הופכות אותו לכותב מוצלח יותר. אם לא בטוויטר, היכן שבוטות מתחרה בצעקנות מתחרה בפשטנות, אזי בכריכה קשה.

גם אובמה נאבק בצל הארוך שהטיל עליו יורשו. הוא מנסה לפענח אותו, לזהות את שורשיו. שרה פיילין, מי שהייתה מושלת אלסקה, המועמדת לסגנות נשיא בבחירות 2008 ומראשי תנועת מסיבת התה, שהסבה לדמוקרטים מפלה קשה בבחירות אמצע הקדנציה של 2010, משמשת לו כמוצג תביעה מרכזי. “מי זאת לעזאזל שרה פיילין?” שואל אותו ביידן, כאשר הוא מקבל הודעה שהיא בחירתו של המועמד הרפובליקני ג’ון מקיין לסגנות. אובמה, שתוהה אם מקיין שלף שפן מוצלח מהכובע, נרגע במהרה. “כמעט בכל נושא רלוונטי לשלטון במדינה לא היה לה שום מושג על מה היא מדברת”.

דרך פיילין, הוא כותב, “נראה שהרוחות האפלות שארבו בשולי המפלגה הרפובליקנית המודרנית – שנאת זרים, אנטי־אינטלקטואליות, תיאוריות קונספירציה פרנואידיות, אנטיפתיות לשחורים ושחומים – מצאו את דרכן לבמה המרכזית”. פיילין, צריך לומר, הגיבה לספר בשביעות רצון מסוימת. אובמה מתאר אותה כדמות מפתח בשינוי המפלגה הרפובליקנית. כלומר בא לקלל, ויצא, במידת מה, משבח. וצריך לומר, פיילין היא מטרה יחסית קלה. היא כבר הולעגה על ידי רבים, הוגחכה וכמעט נשכחה. הצבתה במרכז העלילה לא מחדדת את התמונה, אלא מערפלת אותה. בין השאר, בכך שהיא מחמיצה את עובדת נסיקתו של טראמפ כתגובת נגד לאישיותו ופעולותיו של אובמה.

מה שכתב על בנימין נתניהו כבר פורסם. כמה אמירות חדות על ערמומיותו ועל התעקשותו להידבק לכיסא. אפשר לחשוד באובמה שהטקסט לא משקף את עומק האנטיפתיה שחש כלפי ראש הממשלה. אולי הוא שומר את הסיפור האמיתי לספר הבא. אולי החליט להעמיד את נתניהו במקומו בכך שייחס לו רק תפקיד משני, בקושי מורגש, בסיפורו כנשיא. בכהונה הראשונה זה באמת היה המצב. אובמה היה שקוע בענייני פנים, והקרב הגדול על איראן ועל המשא ומתן עם הפלסטינים עוד לא הגיע לשיא. לעימותים עם ישראל, הוא כותב, יש מחיר פוליטי בזירה הפנימית. כל עוד ראה באופק את הבחירות הבאות, התחייבה זהירות בעימותים כאלה. רק אחרי שנבחר מחדש הותר קצת הרסן.

שבח בצד עלבון - זו דרכו לעקוץ, ולא רק את נתניהו. את ולדימיר פוטין הוא מכנה “לא מרשים פיזית”. בדיוק מה שפוטין, המצטלם חצי עירום על סוס, לא היה רוצה לשמוע. את הסנאטור מיץ’ מקונל הוא מכנה “ערמומי”, אך מיד אחר כך מוסיף גם ״חסר בושה”. את הסנאטור לינדזי גרהאם הוא מתאר כלא נאמן. מי שמוכן “לבגוד בכל אחד בכדי להציל את עורו שלו”.

אמירות מיותרות

דבר אחד משותף לאובמה ולטראמפ, ולמעשה, גם כמעט לכל נשיא שבא לפניהם. הוא לא אוהב את “התקשורת”, בדגש חזק על פרשנים שמרנים ברשתות הטלוויזיה, אבל בלי חיבה יתרה גם לכותבים ופרשנים מהצד שלו. “זה מה שמפריד אפילו את הכותבים הכי ליברלים מהמקבילים השמרנים – הנכונות שלהם לפשוט את עורם של פוליטיקאים מהצד שלהם”, הוא כותב.

אובמה מודאג מהכוח של הרשתות החברתיות לשמש כמגפונים לעמדות קיצוניות, מקטבות. בראיון לרגל יציאת הספר אמר ש”התיקון הראשון לחוקה לא מחייב חברות פרטיות לכל עמדה שיש בחוץ”. הרשתות מאפשרות הפצה מהירה של “שקרים מטורפים”. להבנתו, יש הכרח למנוע זאת, באמצעות שילוב של רגולציה ממשלתית ותקנות של החברות המפעילות.

אובמה מסתייג משקרים מטורפים, וגם משקרים שאינם מטורפים הוא נוטה להסתייג. הוא לא היה נשיא מסית בדרך כלל, וכשהיה הצטער על כך (גם בספר הוא מודה בכמה אמירות מיותרות). הוא לא היה נשיא מתלהם בדרך כלל, ולשבחו צריך לומר שיש לו יכולת לצחוק גם על עצמו, מה שקשה למצוא אצל יורשו. הספר עושה שירות בהזכירו לקוראים שאובמה לא היה נשיא מהפכני. בנושאים רבים היה כמעט שמרן. אפשר לראות זאת בתיאור המעבר מממשל בוש לממשל שלו, תוך כדי התמודדות עם התמוטטות של הכלכלה האמריקאית. אובמה נוקט מדיניות זהירה, מחושבת, ולא רדיקלית. אפשר לראות זאת ביחסו להיבטים של מדיניות החוץ. אובמה כותב שהמודל שלו לפעולה נכונה הוא הנשיא בוש האב; נשיא רפובליקני. שמרן מהסוג הישן. אובמה דחה בכהונתו הראשונה לא מעט הצעות משמאל, לא מעט בקשות של הסיעות הלוחמניות יותר במפלגתו. “הייתי רפורמטור, שמרן במזג אם לא בחזון”, הוא כותב על עצמו. זה תיאור סביר למדי של מהלכיו.