ביום חמישי האחרון של ינואר אחר הצהריים, על המדרכה מול ביתו בהייט־אשברי בסן פרנסיסקו, תקפו שני גברים את ג'ק פלדינו. קודם ניסו לחטוף את המצלמה שהייתה תלויה על צווארו, ומשלא הצליחו התפתחה קטטה קצרה שבמהלכה נפל פלדינו בן ה־76 על המדרכה ונחבל קשות בראשו.
הכרתו לא שבה באמבולנס, ובבית החולים הסמוך חיברו אותו למכונת הנשמה. הוא מת ביום שני. המשטרה גילתה במצלמה תיעוד של התקיפה וצילומים מזהים של שני התוקפים שנמצאו ונעצרו. מי שהיה החוקר הפרטי המפורסם ביותר בעולם לכד את רוצחיו אחרי מותו. ועדיין, מראה פלדינו שוכב על המדרכה מול ביתו בשכונה שבה היית חייב לפני חצי מאה לתקוע פרח בשערך ולהצטרף בלב גואה מתקווה לקיץ של האהבה, הוא דימוי מדכדך למדי אפילו בימים שבהם סוגרת אמריקה על חצי מיליון חללי קוביד־19. לא פחות עצוב: לפלדינו לא היה שיער לתקוע בו פרח.
בתוך האבל הלאומי, שמתקשה עדיין לגבש צורה ואופן טיפול על כמעט חצי מיליון מתים, עדיין ציער אותי לקרוא על מות פלדינו. לא רק משום שקשה לחשוב על אירוע חדשותי גדול בחצי המאה האחרונה שפלדינו לא הסתובב בו בין רגלי הנפשות הפועלות, אלא גם משום שמותו הכריח אותי לחשוב מה אני יודע על האופן שבו סיימו את חייהם סם ספייד ופיליפ מארלו.
בתודעה שלנו הם חיים לנצח. ממורמרים, ציניים וחבוטים כדרכם בדירות קטנות עם ריח של עובש מהשטיחים על המדרגות. אף אחד מהם לא הוכה למוות או שכב מדמם על מדרכה. ג'ק פלדינו היה הדבר האמיתי, וכדרכם של אנשים החיים במציאות, אנחנו יודעים כיצד מת אף שאיננו יודעים מדוע. מי מתנפל על קשיש עם מחלות רקע כדי לגנוב ממנו מצלמה ב־2021? אף אחד.
בשנים שבהן גר בני בסן פרנסיסקו ולמד באלמה מאטר המשפחתי, הפכתי את הגעגוע לחאג' שנתי למכה של נפשי. אסור היה לי לעזוב את העיר, אבל עושים טעויות בחיים. אם מצאת מקום שמחלץ ממך שמחה וחיבה מתונה לחייך שאינה מאפיינת אותך, מומלץ לך להכות שורשים.
הטיסה השנתית לקליפורניה לראות את בני מפלס לעצמו דרך אל חייו; השהות במלון "בוהם" הקטן עם מדרגות העץ החורקות והתלולות, צילומי דור הביט על הקירות והחדרים הקטנים שנראו כאילו ג'ק קרואק עזב אותם הרגע בחברת גרגורי קורסו בדרכם להתעלק על לורנס פרלינגטי בחנות הספרים שלו City Lights - היו חידוש שנתי של הקשר עם מהותי.
"בוהם" נמצא ברחוב קולומבוס בלב נורת' ביץ', המקום שבו סטוקטון נתקע בוושינגטון סקוור. זאת הייתה הטריטוריה הנפשית שלי בשנות ה־70 וגם בצד השני של חיי לא היה דג גופי שמח וחלקלק ממני באקווריום. בעיקר בבקרים שבהם חציתי את הכביש עם כניסת הערפל הראשון של היום מהמפרץ לשבת בבית הקפה ממול על קפוצ'ינו כפול ולקרוא את ה"סן פרנסיסקו כרוניקל".
כאשר עמנואל הצליח להתפנות מ־SFAI, אכלנו צהריים יחד. לא היינו דונלד וקיפר סאת'רלנד על מלא, אבל קשה היה לנקב את התחושה שאנחנו מחוברים בדנ"א ושהעיר - אף שטרם עודכנה - בידינו. לפעמים הצלחתי להושיב את עמנואל לארוחה כהלכתה ב"U.S Restaurant" האיטלקית, שבה למדתי לאכול קלמארי ותרד ושם עוצב חכי; לפעמים קנינו כריכים גדולים של קופה או מורטדלה בלחמנייה מתפצחת ואכלנו על הכיסאות בחוץ מול בית הלוויות הקטן.
המשימה הראשונה שלי בכתיבה בבית הספר הייתה לכתוב על הדירות, הברים, המסעדות ואתרים גיאוגרפיים אחרים בחייו של דאשיל האמט שגר בעיר בשנות ה־20 וה־30, לפני שליליאן הלמן חטפה אותו למרתה'ס ויניארד. לסן פרנסיסקו גיבורים רבים, אבל האמט עולה תמיד בחמישייה הפותחת.
ברבות השנים הוא נעלם לפעמים בעשן המפלט הרועש והפומפוזי של אישיותו הגרנדיוזית של ריימונד צ'נדלר, אבל הקרדיט על הגדרת זה המכונה חוקר או בלש פרטי, בעיקר כרונולוגית, רשום ע"ש האמט. תחת חקירה עם כבלים ומצבר של מכונית, אודה כנראה שצ'נדלר כתב טוב יותר; מארלו היה דמות מפותחת, שלמה ונימושה יותר, בעיקר אחרי שהמפרי בוגרט, דיק פאואל, רוברט מיצ'ם, אליוט גולד, פאוארס בות', ג'יימס קאן ואחרים גילמו אותו.בוגרט היה ספייד ב"הנץ ממלטה".
על פלדינו ואשתו סנדרה סאת'רלנד נאמר שהיו נורה וניק צ'רלס מודרניים, בתבנית של זוג הבלשים האלגנטי מ"האיש הרזה" של האמט. צורב קצת שההשוואה מכוונת בעיקר לגרסה הקולנועית (1934) עם וויליאם פאואל ומירנה לוי. אבל מה לעשות, האמט העמיד את הז'אנר.
באחד הביקורים הסכים פלדינו לפגוש אותי על הבר ב"Vesuvio". אני מסרב להיכנס לדיון אם "Vesuvio" הוא הקפה־בר הטוב ביותר בעיר או באמריקה בכלל, על פי דעת רבים. לא הכל תחרות בחיים. אבל אין כמו לצעוד בערב במורד קולומבוס לבר שנמצא בפינה של גרנט וחולש על חיי הלילה של ברודוויי.
זה היה אחרי עידן קרול דודה (36DD), החשפנית המיתולוגית בעלת שער הפלטינה והכרוז המסרסר בפתח המועדון שהיה מחלק תלושי הנחה. ברודוויי לא נעים עתה יותר משהיה, אבל אזרחי נורת' ביץ' עם המודעות האתנית והתרבותית המפותחת זיהו את גבולות הגזרה.
ב"Vesuvio" היה הביל כרגיל מהקיטור שעלה ממכונת האספרסו הגדולה ששכבה על הבר כמו לווייתן גונח. בכניסה נתתי דולר כמו תמיד להומלס שקרא לעצמו בובי מקגי וטען שעליו כתב קריס קריסטופרסון את השיר. הבעיה של בובי הייתה שהטענה שהשיר נקרא על שמו בעייתית, בעיקר משום שמקגי הייתה אישה.
ג'ניס ג'ופלין גרה לפני מותה בבניין של הגרייטפול דד מול ביתו של פלדינו בהייט־אשברי ושתתה קפה ב"Vesuvio". פלדינו הגיע לעיר אחרי מותה; כך נחסכו ממנו הקולות הרמים שהשמיעה ג'ופלין כאשר שכבה עם פיג מקארנן, הזמר של הדד שמת מעט אחריה.
לחצנו ידיים, ופלדינו שאל אם נתתי כסף לבובי מקגי או שהוא צריך לתת בשמי. את המרצדס קופה 1973 הוא החנה על המדרכה. סידור כזה. הוא היה גבר גדול עבור מי שאינו מתרשם מגברים גדולים. נגיד 1.80 מ', 100 קילו בערך, משקפי טייסים, חליפת שלושה חלקים ועניבה של בלנסיאגה. המוקסינים האיטלקיים עם התלתלים האדומים היו צעד אחד יותר מדי. היה לו זקן מגולח ברצועות צרות, והוא היה קירח בהיקף פנומנלי. זה היה בימים שבהם גילח את שארית שערו לחזות קוז'אק. הקרחת הייתה כה נוכחת, שציפיתי שיהיו בה חורים לאצבעות.
הוא לא הקשה בטלפון מי ומה אני. אמרתי עיתונאי וזה הספיק, ושאני מבקש לפטפט. אולי אמרתי לשוחח. גוגל באנגלית לא היה עוזר לי הרבה. הייתה לו חיבה לתקשורת גם כשחבטה בו בפרקי האצבעות בסרגל. בין הפעם שבמגזין "פיפל" נכתב שהוא וסאת'רלנד היו ההשראה לסדרת הטלוויזיה (המיותרת) "הארט והארט", שבה גילמו רוברט ווגנר וסטפני פאוארס זוג בלשים נשוי, ועד שרונאן פארו תיאר ב־2017 ב"ניו יורקר" את עבודתו בשירות הארווי וויינסטין לצד יוצאי המוסד של Black Cube - הייתה לו עדנה.
הוא נולד בבוסטון למהגרים מסיציליה, והשנים בקליפורניה לא שייפו לו את המבטא הבוסטוני הפוצע שנשמע כמו כיסא לא גמור. בהגזמה מסוימת, הוא נשמע כמו וולברג, דיימון, שין וחברים עושים גרסה מגוחכת של מבטא בוסטוני ב"The Departed". משום שרוב הקירות ב"Vesuvio" הם חלונות שפונים לרחוב, קשה למצוא שם קיר שאפשר לשבת עם הגב אליו. פלדינו לא נראה מוטרד שציינתי את זה. הוא היה אנרגטי בלי להיות היפר.
הוא היה אחד המקשיבים הגדולים שפגשתי, מה שאולי מסביר שהשיחה הקטנה הסתובבה במעגלים קטנים. רוב מה שידעתי עליו קראתי בבית. כך למדתי שסגנון החקירה שלו היה להזמין עד רלוונטי לארוחה, להקסים אותו ולהיות כה נחמד וסקרן שהעד לא הרגיש ששפך את כל השעועית. עם חבריו למקצוע נהג לשתות ולאכול ב"John’s Grill", היכן שהאמט וספייד נהגו לשבת. הייתי שם. בר אפלולי וקודר עם פאטינה אדומה וקירות עץ שנמוגו למושבי עור.
פלדינו סיפר על החודשים שבהם חקר את ההתאבדות ההמונית של 900 חברי People’s Temple של ג'ים ג'ונס בגיאנה ב־1978, אבל לא הבנתי מה העלה. כולם שתו רעל ומתו. מה יש לחקור.
האנקדוטה המרתקת ביותר ששמעתי באותו ערב לא הייתה שלו אלא של חברו הבלש לפרקים דיוויד פשהיימר שכונה פץ'. מעשה בלארי הילבלום, מייסד שירות ההובלות הבינלאומי DHL, שנהרג ב־1995 בהתרסקות מטוס. לא נותרה מהילבלום ולו פיסת דנ"א אחת להוכיח או להדוף באמצעותה את תביעות האבהות הרבות שהוגשו אחרי מותו על ידי מספר נשים מדרום־מזרח אסיה. פץ' מצא בהריסות שומה מסנטרו של הילבלום שכדי לאמת אותה נדרש לדוגמת דם מאמו של המת.
האם סירבה והסתגרה בביתה ויצאה לכנסייה פעם בשבוע. שם נתקל בה פץ' שהציג את עצמו כחולה פרקינסון שאינו מצליח ללקק את המעטפה שהחזיק בידו כדי לסגור אותה. האם התנדבה וליקקה את הפס הדביק עבורו. "50 מיליון דולר לכל אחד מארבעת צאצאיו הלא החוקיים של הילבלום", אמר פלדינו. "אני מת על המקצוע הזה".
את הריקוד המושחת המפורסם ביותר שלו רקד ג'ק פלדינו בעת מה שכונתה "התפרצות הבימבו" (The Bimbo Eruption) במהלך קמפיין הבחירות לנשיאות של ביל קלינטון ב־1992. חיי המין המשולשים והמרובעים של קלינטון ספגו מטח האשמות, מצוצות ומנומקות, מנשים שידעו לתת סימנים בפין השאפתני.
מה שהילרי קלינטון כינתה "קנוניה ימנית" היה בעיקר תסמין ותיק בפוליטיקה האמריקאית המתנהלת תחת עינה של תקשורת צדקנית. פלדינו הצליח להוכיח שילד של יצאנית שחורה לא היה של קלינטון. את הסיפור על סטודנטית שהתאבדה אחרי שהמרצה למשפטים קלינטון הכניס אותה להריון, הסיר פלדינו מסדר היום כאשר הוכיח שההריון היה שנים אחרי קלינטון ובזמן שהייתה נשואה ובעלה הכחיש את השמועה.
תמורת 100 אלף דולר גלובלית, דילג פלדינו בין המאשימות. כולל ג'ניפר פלאוארס, שסיפרה בעיתון שהחוקר הפרטי דיבר עם מי שאי־פעם היה בחייה; כולל קתרין ווילי שהעידה על גבר גדול וקירח שרץ לצדה בעת ג'וגינג לפני עדותה בתביעת פולה ג'ונס ושאל אותה אם מצאה את החתול שאבד לה. פלדינו הוכיח שלא היה באותה עיר (ריצ'מונד) בזמן שווילי ציינה.
התגובה על מעללי פלדינו בשירות קלינטון הייתה צורבת. "וול סטריט ז'ורנל" תבע מקלינטון "התנצלות גורפת" לכל מי שעבר תחת ידיו. ב"ניו יורק טיימס" כינה הפובליציסט השמרן וויליאם סאפייר את פלדינו "בלש של חלאות".
דיק מוריס - יועצו הפוליטי הקרוב של קלינטון, שפוטר אחרי שיצאנית טענה שלמוריס היה רומן איתה וכי נתן לה להאזין לשיחותיו עם הנשיא שעה שליקקה את בהונותיו, טען שקמפיין הבחירות של קלינטון שכר את שירותיו של פלדינו כדי "לאיים" על הנשים שחשפו את תאבונו המיני של המתמודד הדמוקרטי לנשיאות, וכי פלדינו "אסף חומרים מרשיעים, סנסציוניים וצהובים כדי לאיים על המתלוננות, ולהכריח אותן לחתום על הצהרות שבהן הודו שלא היה להן קשר אינטימי עם קלינטון".
ב"ניוזוויק" לעגו לבלש הגנדרן. תיארו אותו כפרודיה קומית של בלש נואר ונטפלו לצווארון הפתוח, לשער החזה הסמיך ולשרשרות זהב. פלדינו שזיקק את מהותו לאמירה "לכל שקר יש מענה", דרש מ"ניוזוויק" להכחיש את שרשרות הזהב משום שלא ענד כאלה.
בשוטף נהנו פלדינו ואשתו סנדרה סאת'רלנד, חוקרת פרטית ממוצא אוסטרלי, מעיתונות חנפה, סוגדת ומהללת לסיפורי הצלחה הניתנים לכימות, שלא החמיצה דבר במיצג הקינטי גבה הפרופיל של הזוג. סן פרנסיסקו היא עיר קטנה עם נופך אוניברסלי אקזוטי, ווק היתוך אתני, בירת פשע אלים שהייתה מחולקת לשכונות בהיררכיה אורבנית של עשיר ועני.
פלדינו & סאת'רלנד הסתובבו בענן סמיך ומשכר של בושם, אפטר־שייב, מכוניות פתוחות ובתים גבוהים. הם גרו בבניין מרשים בהייט־אשברי שהיה שייך לאייזק מגנין, אחד מעשירי קליפורניה ומי שהקים את חנות ההלבשה הגדולה I. Magnin. הבחירה בשכונה הקולית ביותר בעיר בשנות ה־70, מרחק שתי שאכטות מהגרייטפול דד, לא הייתה מקרית.
למרות היעדר חוט שדרה מוסרי מובהק וחוסר נקיטת עמדות עקרוניות במקרים שנטל לטיפול, שיווק פלדינו את עצמו כגרסה האמטית ורובין הודית שלפיה טובת עצמו אינה מכתיבה את בחירת הקייסים שלו. התעריף היה 300 דולר לשעה, עדיף מזומן, אבל הזוג חקר גם פרו־בונו תוך היצמדות נוסטלגית לדחפים אידיאולוגיים, משמאל כמובן, וייצוג מי שנחשבו ראויים בעיניהם אך לא היה להם איך לשלם.
עם בית גדול באחת הערים הנחשקות בעולם, וילה בטוסקנה ועוד אחת בפלאיה דל ריי, החיים היו יפים. רוב המצפון שכן כנראה בחזה של סאת'רלנד. טרם שחברה לפלדינו, היא עזרה באמצע שנות ה־70 ליואי ניוטון, ממייסדי הפנתרים השחורים שהואשם ברצח יצאנית באוקלנד. מעדת התביעה הראשית שאיתה התחברה, למדה סאת'רלנד שהיא סובלת מעיוורון לילה, שהייתה מסטולית בליל הרצח ורחוקה בהרבה מהיכן שהמשטרה טענה שהייתה.
פלדינו וסאת'רלנד נפגשו בסדנת הבילוש הטובה בעיר: אצל האל ליפסט, גאון המעקב האלקטרוני שהתפרסם כאשר החביא מיקרופון מיניאטורי בתוך זית בכוס מרטיני. ליפסט הוא מי שעליו הקים פרנסיס קופולה את סרטו "השיחה" (1974) עם ג'ין הקמן כתואם ליפסט וג'ון קאזאל באחד מחמשת סרטיו לפני שמת מסרטן.
ליפסט נהג להעסיק צעירים משכילים מרקע מגוון ושלח אותם למשימות שנויות במחלוקת מוסרית מצוידים במכשירים אלקטרוניים שראו ושמעו הכל. הבלשים של ליפסט היו לרוב אינטלקטואלים ומרצים באוניברסיטה שנכרכו בהילת דאשיל האמט שהייתה מונחת על העיר כשמיכה עבה של הכרה וגאווה בייחודה וחיפוש בלתי נלאה אחרי הדירות שבהן התגורר סופר הבלשים המפורסם.
בשירות האנושות עבד פלדינו עבור אמנסטי אינטרנשיונל בניסיון לפתור את הרצח של הבישוף הגואטמלי חואן חוזה גרארדי, שהוכה למוות בידי קציני צבא בשל פעילותו למען זכויות יוצרים. הזריזות שבה שלף פלדינו בנסיבות חברתיות את צילומי גולגולתו המרוצצת של הבישוף אחרי שנחפר מקברו, הייתה בטעם רע ולא דיסקרטי.
עדות צורבת לדילוגי הראווה של הזוג מעבר למתרס המוסרי, הייתה הסכמתם לסייע במאבקו של גנרל ארגנטינאי ידוע לשמצה בשם קרלוס סוארז מאסון, שנמלט מארגנטינה וביקש מקלט באמריקה אחרי שהעלים מאות דיסידנטים בימי החיסולים החשוכים במהלך "המלחמה המזוהמת" בשנות ה־70.
הייתה לפלדינו משיכה לסלבס. אלה תמיד נלחמו בצללים מעבר שרדף אותם. רובין וויליאמס שכר את פלדינו בעת מאבק משפטי שבו ניסה להדוף תביעה בסך 6.5 מיליון דולר ממאהבת לשעבר שהאשימה אותו שהדביק אותה בהרפס בזמן שהיה נשוי. וויליאמס טען שמישל טיש קרטר ניסתה לסחוט ממנו 20 אלף דולר ומכונית קורבט אדומה תמורת שתיקתה. במהלך המשפט הודתה קרטר כי בעת הרומן עם וויליאמס היא קיימה סקס לא בטוח עם שמונה גברים. פלדינו חסך לוויליאמס מיליונים כאשר חוקרות מטעמו התיידדו עם חברות של קרטר ודובבו אותן.
ב־1996 דפק פלדינו על דלתו של עיתונאי קנדי בשם יאן הלפרין, שחקר שמועות בדבר מעורבותה של קורטני לאב במות בעלה קורט קוביין. פלדינו הסביר להלפרין כי על פי כל העדויות כולל הפתולוגית, זירת המוות ונסיבותיו, קוביין התאבד ללא עזרה. לאב לא הייתה בחדר כדי ללחוץ על ההדק. לא היא השאירה את נירוונה ומעריציו יתומים. פלדינו - שלא הסתובב עם אקדח והסתייג מנשיאת נשק ככלי עבודה לגיטימי של הענף - הבהיר להלפרין שלאב לא תבליג על האשמת שווא שתרמוז על מעורבותה במות בעלה.
מכיוון שצריך ליהנות בעבודה, שבתי וצפיתי ב"The Insider", סרטו החביב עליי של מייקל מאן על עדותו של ג'פרי וויגנד, הכימאי ששבר את חוזה החשאיות שלו עם יצרנית הסיגריות בראון & וויליאמסון והעיד על האופן שבו הסתירה תעשיית הטבק את המידע על התמכרות לניקוטין וגרימת סרטן. חברת החדשות של CBS גנזה את הראיון שערך מייק וואלאס עם וויגנד ל"60 דקות" בגלל איום בתביעה. את וואלאס מגלם בסרט כריסטופר פלאמר הנפלא, שאת הידיעה על מותו ראיתי בטלוויזיה אחרי שסיימתי לצפות בסרט.
כדי למנוע את שידור הראיון ואת עדותו בבית משפט במיסיסיפי, הכינו חוקרים של בראון & וויליאמסון תיק בן 500 עמודים ובו עדויות לכאורה על אישיותו הלא אמינה של וויגנד ושמועות וטלאי מעשיות מעברו. המפיק לואל ברגמן פנה לפלדינו & סאת'רלנד שיעזרו לו להזים את התיק התפור.
לשם הופעת האורח הקצרה של פלדינו, המשחק את עצמו בסרט, התגלגלה ההפקה לביתו בהייט־אשברי. בשיחת הטלפון המצולמת מסביר ברגמן שלא יהיה לו כסף לשלם לפלדינו. אחרי התייעצות קצרה עם שחקנית המגלמת את אשתו, מכריז פלדינו: "אנחנו בפנים!". "ג'ק וסנדרה הצילו את המוניטין של ג'פרי", אמר ברגמן. "אני לא מכיר אנשים רבים שהיו יוצאים למלחמה נגד חברת סיגריות".
עיקר עבודתו של פלדינו הייתה להתייצב אצל האנשים הנכונים שמסרו עדות שקר ולהניח להם להתבונן בו מקרוב. בלי איומים. בלי רפליקות מעופפות. פלדינו שאל את השאלות הנכונות משום שידע את התשובות. העדים נבהלו ואמרו אמת.
לא נכתב הרבה על העובדה שפלדינו הוא שחתום על הגרסה האמיתית בדבר הפדופיליה המיוחסת למייקל ג'קסון. פלדינו חקר בשירות עורכי הדין של ילד בן 14 שתבע את מייקל ג'קסון על התנכלות מינית. על סמך מידע שחשף, הסתיימה התביעה בעסקה חשאית שנחתמה בין הצדדים ובה שילם ג'קסון מיליוני דולרים לילד שהתחייב לחוזה שתיקה.
פלדינו וסאת'רלנד החליטו שהחשאיות שהוסכם עליה אינה כוללת אותם, והתראיינו ב"סן פרנסיסקו אקזמינר", שהפך במהלך השנים לאקווריום שבו עשו סלטות מזדמנות כמו זוג דגי זהב. הם סיפרו שהילד מסר למשטרה "מידע ארוטי פרטני" וכי "עדים נוספים" טענו שג'קסון התעלל בהם.
"חוקר פרטי: מי שאינו שוטר ויש לו רישיון לעסוק בבילוש (כמו חקירת דבר שקר וחיפוש נעדרים)" כתוב במילון Merriam-Webster. "דוגמאות כיצד משתמשים במונח במשפט: 'היא שכרה חוקר פרטי לעקוב אחרי בעלה'. או 'השוטר בגמלאות החליט לעבוד כחוקר פרטי'".
נזכרתי השבוע בג'ק פלדינו, סם יקום דמו, ובערב שלנו על הבר ב"Vesuvio", שבו ישבנו שעה ארוכה על פאפי וון ווינקל שפלדינו התעקש לשלם. בחוץ שמנו 10 דולר במשותף בקערה של בובי מקגי שנרדם על מעילו. הרחובות לא היו אלימים, והמוקסינים המצחיקים של פלדינו לא נקשו. קשה לחשוב עליו שוכב מעולף על המדרכה בהייט־אשברי. בניגוד לסם ספייד, זה לא החומר שממנו עשויים חלומות.
