מה כבר יכול לקרות ב־20 שנה? הנה דוגמה: לפני 20 שנה, כשני שלישים מכל האמריקאים התנגדו לנישואים חד־מיניים. כשליש תמכו. הנשיא התנגד. הנשיא שאחריו תמך, אבל אמר שהתנגד, כי פוליטית לא הרגיש שהגיע הזמן לתמוך.
כשדונלד טראמפ עלה לשלטון, לפני חמש שנים, רוב האמריקאים כבר תמכו בנישואים חד־מיניים. היום מדובר על כשני שלישים. כלומר התמונה התהפכה. נושא עקרוני מאוד, לפחות אם לשפוט על פי הרטוריקה המתלהמת, פעם היה ככה, היום כבר ככה.
קצת מוזר לפתוח מאמר לרגל 20 שנה לאירועי 11 בספטמבר בנתונים על נישואים חד־מיניים. מוזר – אבל לא לגמרי נטול היגיון. 20 שנה הן זמן ארוך. זמן שבו העולם השתנה, שבו אמריקה השתנתה. מה שנראה חשוב אז כבר פחות חשוב היום. מה שנראה חדשני אז, נראה מיושן היום.
בשנת 2001 עוד לא היו טלפונים חכמים. בשנת 2001 עוד לא היה פייסבוק. סגנית הנשיא, קמלה האריס, הייתה באמצע שנות ה־30 שלה. אל גור עוד ליקק את פצעי ההפסד בבחירות. זוכרים את אל גור? עד כדי כך זה היה מזמן.
בשנת 2001, כאשר הטרוריסטים של אל־קאעידה הכו בלב האימפריה, אמריקה הייתה באמת האימפריה. האחת והיחידה. נהנתה מרגע נדיר, חמקמק, של עליונות מוחלטת על שאר מדינות העולם. היו שחשבו שזה מצב קבוע, אבל זה כמובן היה מצב זמני. אף אימפריה לא נהנית מדומיננטיות של קבע. לא הרומאים של המאה הראשונה, ולא ההולנדים של המאה ה־17, ולא הבריטים של המאה ה־19.
קל לחשוב שהפיגועים ההם, ומה שבא אחריהם - המלחמה בטרור, הפלישה לאפגניסטן, המלחמה בעיראק – הם ששחקו את כוחה של אמריקה והורידו אותה ממעמד של מעצמה יחידה למעמדה כיום, כיריבה העדיפה של סין. אבל בהחלט ייתכן שכוחה היה נשחק גם בלי כל אלה, ואולי לא פחות מהר.
בהחלט ייתכן שמה שנראה כסיבה ותוצאה - אמריקה נכנסה למלחמה ארוכה ומרה, שלא נוהלה בהצלחה מסחררת, וכך איבדה את מעמד הבכורה שלה כמעצמת־על – אינו אלא צירוף מקרים. היא גם נכנסה למלחמה ארוכה, וגם איבדה את מעמדה, וזה קרה בערך באותו זמן.
האח הגדול מוושינגטון
ממילא, אנחנו מייחסים לא מעט תהפוכות לפיגועים ולמכת הנגד, להחלטות הגורליות של 2001 עד 2003, אבל זה בגלל הצורך שלנו למצוא הסברים מסודרים לאופן שבו מתנהל העולם, ולא בהכרח בגלל הקשר הישיר של מה שעשה הנשיא בוש בשנת 2001, לבין מה שאיתו צריך להתמודד הנשיא ביידן בשנת 2021.
בוש הבן כתב בספרו “נקודות הכרעה”, ש״אם עיראק תהיה דמוקרטיה מתפקדת בעוד 50 שנה מהיום, ארבע השנים הקשות הללו ייראו אחרת לגמרי״. הוא בוודאי צדק, ובוודאי חשב פעמיים לפני שבחר דווקא ב־50 שנה, ולא במשהו שקרוב יותר ל־20 שנה.
בוש הבן כבר בן 75, בבריאות טובה. נאחל לו חיים ארוכים. אביו של בוש, הנשיא ג׳ורג׳ הרברט ווקר בוש, הלך לעולמו לפני כמעט שלוש שנים, בגיל 94. כלומר, הבן יצטרך לחיות כתריסר שנים יותר מאביו כדי לזכות לראות את עיראק – דמוקרטית או אחרת – 50 שנה לאחר הפלישה.
והנה דבר שביחס אליו האמריקאים לא שינו את דעתם, גם לא על פני 20 שנה. הם לא כל כך חוששים מטרור. כלומר, רובם לא חוששים ממנו ברמה האישית. הטרור הוא דבר מרוחק, תיאורטי. לרגע קצר, ביום שבו נפלו מגדלי התאומים, הוא הרגיש קרוב יותר לבית. ברגע ההוא זינק שיעור האמריקאים החוששים להיפגע ממתקפת טרור מסביבות 10% לסביבות 25%.
אבל אפילו אז, אפילו בשנה הגורלית, שיעור ה״חוששים מאוד״ מעולם לא חצה את סף הרבע. 23% בספטמבר, 24% באוקטובר, אחר כך צניחה חזרה. בנובמבר זה כבר היה 8%. ושוב 8% בפברואר, בשנה שאחרי. ושוב 8% באפריל.
ו־8% בספטמבר 2002, שנה אחרי הפיגועים, וכאשר הדיון על פלישה אפשרית לעיראק עוד היה בעיצומו. כדאי לשים לב לנתונים הללו משום שבניגוד למה שנדמה, הם מעידים על כך שתודעתם של האמריקאים לא השתנתה באורח דרמטי כל כך בעקבות אירועי הטרור. הם היו מפחידים מאוד לרגע, חוללו גל גדול של יצירה, כתיבה, דיון ציבורי, ואחר כך שקעו בירכתי המוח.
כך קרה להרבה מהמרכיבים של התגובה האמריקאית למתקפה. גל של דתיות שטף את אמריקה אחרי המתקפה. המוני אמריקאים החלו להתפלל. בנובמבר, חודשיים אחרי הפיגועים, 80% מהם אמרו שהשפעת הדת עולה. וזה היה נכון – לזמן מה. ואז נרגע, ואז החל לרדת. היום אמריקה נעשית חילונית יותר בקצב מסחרר.
ועוד: המתקפה, אחרי ההלם הראשוני, הביאה לעלייה דרמטית באמון של האזרחים בממשלה הפדרלית. כדי להגן על הביטחון, הם נזקקו לאח הגדול מוושינגטון, מי שיכול לשלוח כוחות צבא לחופים רחוקים. לקראת סוף ספטמבר 2001, תשעה מכל עשרה אמריקאים חשב שהנשיא שלו, ג׳ורג׳ בוש, עושה עבודה טובה. כמעט כל הרפובליקנים, ושמונה מכל עשרה דמוקרטים.
אבל הצניחה באה מהר. גם הצניחה האישית של בוש (שאומנם עוד הצליח לנצח בקושי בבחירות 2004), ועוד יותר מזה הצניחה הכללית באמון בממשלה. שנות האלפיים, למעט אותו ירח דבש קצר של האזרחים וממשלתם, מתאפיינות בשחיקה גוברת באמון הציבור במוסדותיו. שחיקה מסוכנת, שהמתקפה לא בלמה, רק עיכבה.
ובמילים אחרות, האמריקאים, אחרי שוק גדול, ראשוני, החלו חוזרים לעמדות המוצא שלהם. מה לתושב מערב טקסס ולטרור. מה לתושבת מזרח אילינוי ולטרור. הנה דוגמה: בתחילת 2002, חודשים ספורים לאחר המתקפה, כמחצית מהאמריקאים תמכו בעמדה שלפיה ״הממשלה צריכה לנקוט את כל הצעדים הדרושים כדי למנוע פעולות טרור נוספות בארצות הברית, גם אם זה אומר שחירויות האזרח הבסיסיות ייפגעו״.
עשר שנים לאחר מכן, וכמובן גם היום, שבעה מכל עשרה אמריקאים כבר אינם תומכים בעמדה הזאת. הדאגה מטרור פחתה, הדאגה לחירויות האזרח גברה.
וזו רק דוגמה אחת לכך שהרבה יותר משדעתם של האמריקאים על הטרור השתנתה, דעתם על התגובה לטרור השתנתה. בנובמבר 2001 פחות מ־10% מהאמריקאים חשבו שפלישה לאפגניסטן תהיה שגיאה. ערב היציאה, שלא לומר מנוסה מאפגניסטן, כמחצית האמריקאים סבורים שזו הייתה שגיאה.
כמובן, ב־20 שנה השתנו עוד כמה דברים. אמצעי הביטחון בשדות התעופה נותרו קפדניים, וספק אם אי פעם ישובו למה שהיו בימים של טרום המתקפה. המשרד לביטחון המולדת, מפלצת בירוקרטית שרוב האמריקאים לא היו מוצאים בה את ידיהם ורגליהם, נעשה לפריט של קבע בממשלה.
תודעת האזרחים לא השתנתה הרבה, אבל תודעתם של המנהיגים השתנתה. מימי בוש ועד ימי ביידן, כל מנהיג זוכר שמשימתו העיקרית היא למנוע מתקפה על אמריקה, מהסוג שספגה בספטמבר 2001. וזו ידיעה שיש לה משמעות מעשית, בקביעת סדרי עדיפויות, בהתוויית מדיניות החוץ והביטחון, בתקצוב מערכות.
ומצד שני, ככל שהציבור מעביר את דאגותיו למחוזות אחרים, גם המנהיגים נאלצים להגיב לזה. השנים עוברות, הדאגות משתנות. לעולם לא נעלמות – שהרי אין טעם ממשי לחיים בלי דאגות. אבל אם לפני 20 שנה דאגו בגלל טרור, היום דואגים בגלל התחממות גלובלית.
אם לפני 20 שנה דאגו שטרוריסטים ינצלו את החוקים השומרים על זכויות נחקרים כדי לפגוע באמריקה, היום דואגים שאמריקה תנצל את התירוץ של חשש מטרור כדי לפגוע בנחקרים. עד לפני חמש־שש שנים, כמחצית מהאמריקאים ראו בטרור בעיה משמעותית מאוד. מאז נרשמה ירידה חדה בנתון הזה, שקרוב היום יותר ל־20%.
זיכרון משותף
והפיגועים עצמם? היום עצמו? אלה הפכו לסוג של זיכרון תרבותי משותף. מקרב האמריקאים שהיו בגיל המתאים, כלומר לא צעירים מדי, כמעט כולם זוכרים ״איפה היו כשהמגדלים נפלו״. יותר מ־90% מבני ה־80 פלוס זוכרים. כמעט 100% מבני ה־50 וה־60. לפני חמש שנים, רוב גדול של הציבור דירג את המתקפה כאירוע היסטורי משמעותי בחייהם, שהייתה לו גם השפעה על אמריקה.
האם אכן מגיע לאירוע הזה לזכות בדירוג גבוה עד כדי 76%, בעוד שלאירוע כמו המהפכה הדיגיטלית מגיע לקבל אזכור רק מ־20% מהאזרחים? נשאל אחרת: האם השפעתה של מתקפת 11 בספטמבר אכן גדולה מהשפעת הטלפון החכם, שהושק שבע שנים אחריה?