יותר מ־1,000 יהודים יש בלבוב, מספרם המדויק אינו ידוע. רובם לא עזבו את העיר, אבל הפחד בקהילה מהרוסים המתקרבים גדול מאוד.
אתמול היה בבית הכנסת רק השומר האוקראיני. את הרב הראשי מרדכי שלמה באלד תפסתי בדרך (לא נציין מיקום), והוא סיפר על הזעזוע שגרמו כאן עדויות הבורחים מן המזרח, שרובם ככולם הגיעו ללבוב או עברו בה.
רבים מהם עדיין כאן, והקהילה מסייעת להם ככל האפשר בהשגת מזון ובמציאת מקומות לינה ארעיים, שהולכים ואוזלים. לסיפורים הנוראיים ולהתנהגות הנובעת מהם יש קישור אחד ברור - לשואה.
"חילקנו לקשישים מנות אוכל לשבוע הבא, שעלו אלפי דולרים", סיפר. "מה שקרע את לבי זה כשראיתי בעל ואשה, בני 40 או 50, בוכים. הם השקיעו את כל חייהם בעסקים שלהם, בביתם. קראתי על זה לגבי השואה, אבל שעכשיו יקרו דברים כאלה? הם השקיעו את כל כספם וברחו בלי כלום כדי להציל את חייהם. ומה לקחו איתם? את המסמכים. הם אמרו שיבוא יום והם ייתנו אותם לנכדים שלהם, כדי שיגיעו למקום ויראו את המסמכים של מה שהיה שייך לסבא וסבתא".
גם חוויית הבריחה הדרמטית והאפית מזכירה ימים אחרים, תקופות אחרות. הפולש הרוסי מצטייר כאויב קדמון ואכזרי. "ביום שישי אנשים ברחו כי חשבו שהרוסים כבר מגיעים. עזבו את המכוניות שבהן נסעו לגבול, השאירו את כל חפציהם ולקחו אתם רק את המסמכים האישיים. הם הלכו ברגל עד לגבול - כ־30 קילומטרים", סיפר עוד הרב.
יהודי לבוב נבהלו מן המראות ומהסיפורים, וחוששים שזה מה שצפוי גם להם. אך הם אינם מסוגלים ברובם לעזוב חיים שלמים מאחור ולהיפרד מיקיריהם. יש אנשים שעזבו - ודירותיהם נפרצו ורכושם נגנב. כך שאסור לספר שיוצאים לדרך.
כל אחד פוחד עכשיו מהמוות. אבל יש בעיה - מגיל 18 עד 60 לא נותנים לצאת. איך אני עוזבת את הבעל? איך אני עוזב את האבא? איך אני עוזב את הבן? הם שואלים. לכן הרבה לא רוצים לצאת, והרבה לא יכולים לצאת. אבל נניח שמישהו הולך שלושה ימים ברגל ומגיע לגבול – ומה אחר כך? מי ייקח אותו? מי ישים אותו ואיפה? "מה שאתה עשית - זה מסוכן מאוד, לבוא עכשיו לאוקראינה", נזף בי הרב. "שהקדוש ברוך הוא ייתן לך ולכולנו הרבה שנות בריאות והצלחה, ושהכל ייגמר בשלום".
יום נאה היה אתמול בלבוב אחרי לילה של אזעקות וכניסות למקלטים, היכן שיש. השמש זרחה בקור העז. אנשים, אולי מעטים מהרגיל, יצאו למלאכת יומם, אבל מועקה וחרדה מן הבאות שוררות בעיר, וההכנות להגנתה בעיצומן. עשרות, אולי מאות, תושבים, בעיקר נשים, צעירים וילדים, באו לכיכר השוק כדי לטוות רשתות הסוואה מורכבות, בהדרכת מומחים. "אנחנו עושות את זה כדי להגן על העיר היפה הזאת ועל האנשים הטובים האלה", אמרה נדיה.
משמרות ההגנה העממיים בלבוש קרבי, חמושים עד השיניים בנשק אוטומטי, סובבו אתמול ברחובות העיר העתיקה, לצד חיילים סדירים. בסניף מבשלת הבירה הסמוכה "פראוודה" שמרו אנשי מיליציה מאיימים ולבושי שחורים על עשרות בקבוקי הבירה, שהפכו לבקבוקי מולוטוב, כאשר התמונה המתנוססת עליהם היא דווקא של פוטין, המכונה שם "שמוק". רוב הבקבוקים הועברו לידי המשטרה ויחידות ההגנה, כדי לנהל נגד הפולש קרבות מרחוב לרחוב בשטח בנוי.
ובינתיים הפליטים מן המזרח סובבים ברחובות עם תרמילים ומזוודות בחיפוש אחר מקום לינה וארוחה חמה. רוב המסעדות סגורות, אבל כמה מהן העמידו בחוץ דוכנים עם כיבוד לאורחים האומללים. גם אני זכיתי בספל מרק תפוחי אדמה קצת דלוח. "אומנם הגעת מהצד השני, אבל מגיע גם לך", אמרה הבחורה הנחמדה שמזגה לי את מנת הפליט שלי.