מנוע הדיזל של האוטובוס ברחוב ההומה בקרקוב, פולין, טרטר בקולניות. עלו עליו כ־50 אוקראינים, משני המינים ומכל הגילים, שעובדים או מתגוררים באירופה וכעת חוזרים להציל את המולדת. ילנה, שהגיעה עם החבר שלה יפים, מוכנה לעשות הכל כדי לעזור. "אפילו עברתי התמחות בעזרה ראשונה", סיפרה בגאווה.
איגור שירת כחייל לפני שיצא להרוויח את לחמו בעבודה פיזית בפולין, והוא מכיר את הצבא האוקראיני של פעם. "היה קצת חובבני", אמר, "אבל הבנתי שעכשיו זה השתנה ללא הכר".
סמיון חוזר עם שני חברים שיצאו כמוהו ללמוד ולעבוד אצל השכנה ממערב. "שמעתי שמחלקים נשק לכל דורש", הוא צחק, "עברתי פעם קורס ירי, ואני מקווה שכך גם כל אלה שלוקחים היום כלי נשק, אחרת נהרוג את עצמנו יותר מהרוסים".
מה שאמור היה להיות נסיעה מהירה, נגד כיוון הפליטים, הפך למסע לילי ארוך. כשהגענו למעבר הגבול, האכזבה הייתה מרה כשסירבו לתת לנו לעבור. "יש כאן הפגזות לא רחוק, אומרים שהחיילים הרוסים הגיעו", ציין הקצין הפולני.
אבל הנהגים הכירו כניסה אחרת, ובדרך נשלפו כיבודים שהוכנו מראש – קופסאות בשר, שימורים וממרחים. במעבר השני נתנו לנו להיכנס, אבל ההמתנה הייתה ארוכה ומורטת עצבים. הפולנים דווקא היו מהירים, אבל הצד האוקראיני אסף ובדק את הדרכונים פעמיים, כאילו רצינו לברוח ולא להיכנס. בהמשך התברר שהם חששו מפני מרגלים וסוכנים מטעם רוסיה.
בצד האוקראיני עצרנו בשולי הדרך וירדנו ברגל בחושך לקרחת יער. בהמשך הדרך הדהדו קולות של התפוצצויות, מה שלא הפריע לפרטיזנים החדשים להמשיך את הקומזיץ עם מנות הקרב.
העמידה האיתנה של האוקראינים מול מכונת המלחמה הרוסית הפתיעה את המומחים והפרשנים. ההתרשמות בשטח העלתה אצלנו את ההשערה, שהתחזקה ככל שנמשכה הלחימה, שלמעשה חזרנו למאה הקודמת.
יש יתרון למי שנשאר עם השיטות ורוח הקרב של אותה מאה, ואלה כנראה הם האוקראינים. רוח ימי הפרטיזנים נושבת שוב בחלק משטחי האש של מלחמת העולם השנייה, האוקראינים מזנבים בשיירות הרוסיות, משמידים משוריינים באמצעים פרימיטיביים ועורכים מבצעים נועזים של מעטים נגד רבים.
בזמן שהחבריה פצחה במחרוזת שירים פטריוטיים, אפשר היה להיזכר בפרטיזנים של מלחמת העולם השנייה, אחד מהם הוא אלכסנדר קוץ (אביו של שליח "מעריב" - ג"ק), שנלחם פעם ביערות האלה נגד הנאצים ובילה שם שנים ארוכות. הרוסים היו אז ידידים, סיפקו עזרה ואחר כך גייסו אותו לשורותיהם.
נכון, אוקראינים רבים טבחו אז ביהודים. אבל רוב חייליו של אלכסנדר היו גם הם אוקראינים – ונלחמו בנאצים בגבורה. עכשיו פוטין מכנה בשם "נאצים" את מנהיגי אוקראינה, משתמש בזיכרונות קולקטיביים מן התקופה שבה עדיין לא נולד.
פרנויה ועוד פרנויה
בערים ובמחסומים אפשר להתרשם מהחלק המסוכן של חלוקת נשק לכל דורש. אנשי הצבא ה"טריטוריאלי" והמיליציות מסתובבים עם ארסנל כבד, כשאצבעם קלה על ההדק. וכבר היו תקריות לא מעטות, כולל מותו במחסום של אזרח ישראלי.
יש עבריינים שמנצלים את ההזדמנות לקבל בחינם "כלי עבודה", כשבינתיים נתקבלו דיווחים ראשונים על פריצות ומעשי שוד. להיבט השלילי של הרוח הפרטיזנית, של איש הישר בעיניו יעשה, מצטרפת גם החשדנות הגוברת כלפי ה"זרים", הסוכנים והמרגלים, הגיס החמישי של הרוסים.
יורקו, מפקד מחוז המרכז של לבוב בצבא הטריטוריאלי האזרחי, אמר שעדיף לא לצלם במוצבים ובמחסומים בכניסה לעיר, שבהם הסתובבו חיילים בצד שוטרים ואנשי מיליציות. "אם היית מתעקש ומצלם", הסביר, "איזה צלף היה יכול להתעצבן ולסמן אותך כמטרה. אתה נראה כמו פליט, במיוחד עם כובע הפרווה שלך".
ומה רע בפליטים? אתם הרי מארחים אותם בחום.
"נכון, השיב יורקו, "אבל נכנסו איתם כל כך הרבה גורמים מסוכנים. טרוריסטים, צ'צ'נים ואחרים. אז יש פרנויה בצבא ובשירותי הביטחון. פרנויה. פרנויה. ומפרנויה כדאי להיזהר".
אולכסנדר הנהג, בימי שלום מדריך תיירים, שלף צילום שהופץ בתקשורת המקומית, ובו חפץ אדום שמוצג כמוקש מתוחכם שאינו הורג, אך פוצע אנושות וקוטע איברים. הוא מיועד, לדבריו, במיוחד לילדים שיכולים לאסוף אותו ברחוב.
מי מעוניין להפוך את ילדי לבוב לנכים?
"הטרוריסטים. אלה ממוצא רוסי שהגיעו לכאן ושונאים אותנו שנאת מוות. הם רוצים להשתלט עלינו, לגרש אותנו ולרשת אותנו. הם החדירו את האנשים שלהם גם בין הפליטים. אבל אנחנו נילחם בהם ונשמיד אותם".
יורקו הוא איש מעניין. בריא גוף, כבן 40, וכשהוא מסיר את כובע הגרב העשוי לתפארת, מתגלה קרחת נוצצת מפוארת לא פחות. כשהגיע לפגישתנו בפארק ציבורי מול כנסיית גיאורגי הקדוש, היה חזהו כל כך נפוח, עד שאפשר היה לייחס אותו לאפוד מגן עבה במיוחד.
אבל כשנכנס, יותר נכון התגלגל, לתוך המכונית, ופתח את הרוכסן, בצבץ לפתע ראש קירח אחר, קטן וחמוד ועיניים סקרניות הביטו בסובבים. היה זה בנו התינוק, שיורקו שומר עליו גם בזמן התעסוקה הביטחונית והמבצעית הכבדה המוטלת עליו. האם, אשתו, היא מדענית עסוקה מאוד, במיוחד בימים אלה. ויורקו בלית ברירה מכניס את בנו לענייני גברים כבר מהגיל הרך.
מהביקור רווי החשדות בעמדות ובבסיסים הצבאיים, יצאנו לבית מלאכה לייצור בקבוקי מולוטוב. נסענו לשם, יורקו ובנו התינוק, אולכסנדר הנהג וגם צעיר מסתורי ושתקן בשם איגור, שהוצג כמדען שהגיע מקייב. לא ברור באיזה תחום.
זהו העיסוק הפטריוטי המועדף על צעירי כל הערים. במפעל תרופות וציוד רפואי נטוש בשולי העיר לבוב, ליד הפתח שמעליו מתנוססת בובתו של פוטין התלוי, מתחת לדגל אוקראינה, ובחצרות ובמחסנים, ממלאים בשקידה מאות בקבוקים באבקה ובחומרים דליקים, וגם מנסים אותם ומתאמנים בהטלתם.
זהו נשק פרטיזני ללוחמה של האוכלוסייה האזרחית, וכבר נעשה בו שימוש, גם מול טנקים שהחלו לבעור בערים לא מעטות במזרח. זאת מול פגיעות של פגזים ופצצות מצרר בבנייני ציבור ובבתי מגורים שמותירים בתים הרוסים וקירות מפויחים. גם בקייב צוברים אותו במחבואים, עד לבואו של יום הדין.
"צריך לזרוק אותו ממרחק של לא יותר מעשרה מטרים, זה מיועד ללוחמים אמיצים, בתור מוצא אחרון", אמר בגאווה אולכסנדר. "אני מקווה שלא יהיה צורך", הוא נאנח. אבל אולכסנדר בן ה־59, שרוצה להתנדב אף שהוא מרוחק שנה בלבד מגיל הפטור ממילואים, הצהיר כי "אם אהיה אני תמורת חמישה רוסים, אקריב את חיי ברצון". אחר כך הוסיף שהוא מתבייש בחצי מיליון הפליטים האוקראינים, שלא כולם נשים וילדים.
היהודים נשארים
הפחד מהרוסים המתקרבים פשט גם בקהילה היהודית במערב המדינה, אם כי מרביתם טרם עזבו את לבוב. הרב הראשי מרדכי שלמה באלד לא היסס לעשות את הקישור הישיר לשואה. "מה שקרע את לבי", סיפר, "זה כשראיתי בעל ואישה, בני 40 או 50, בוכים. הם השקיעו את כל חייהם בעסקים שלהם, בביתם, הם לקחו איתם הרבה מסמכים, ואחד שאל את השנייה 'האם לקחת את המסמך הזה והזה, של הבית והעסק'.
"הייתי בהלם. קראתי על זה לגבי השואה. אבל שעכשיו יקרו דברים כאלה? הם השקיעו את כל חייהם וברחו בלי כלום כדי להינצל. ומה לקחו איתם? את המסמכים. הם אמרו שיבוא יום וייתנו אותם לנכדים שלהם, כדי שיגיעו למקום ויראו את המסמכים של מה שהיה שייך לסבא וסבתא".
גם חוויית הבריחה הדרמטית מזכירה ימים אחרים, תקופות אחרות. "לפני כמה ימים אנשים ברחו כי חשבו שהרוסים כבר מגיעים", סיפר הרב באלד, "הם עזבו את המכוניות שבהן נסעו לגבול, השאירו את כל חפציהם ולקחו איתם רק את המסמכים האישיים. הם הלכו ברגל עד לגבול, כ־30 קילומטר".
ובינתיים הפליטים מן המזרח ממשיכים לנוד ברחובות לבוב עם תרמילים ומזוודות, בחיפוש אחר מקום לינה וארוחה חמה. רוב המסעדות סגורות, אבל כמה מהן העמידו בחוץ דוכנים עם כיבוד לאורחים האומללים. בזמן שנהמת מטוסי סוחוי רוסיים נשמעה ברקע, זכינו גם לספל מרק תפוחי אדמה קצת דלוח. "אומנם אתם מהצד השני, אבל מגיע גם לכם", אמרה הבחורה הנחמדה שמזגה לנו את מנת הפליט. הפעם, לפחות יצא משהו טוב מהמראה והדימוי.
ילדים בלי גרביים
לעולם לא ניתן היה לנחש שבני המשפחה היפה והאינטליגנטית שישבה בקצה בר במלון בפאתי ורשה הם פליטים שאין להם כלום בעולם הזה מלבד הבגדים שלגופם, הדרכונים והטלפונים הסלולריים. הם לגמו בירה, הילדים התעסקו בניידים שלהם – ופשוט קשה להאמין שאין למשפחה הזו כלום.
נטליה ואנדרה פוריס וילדיהם ארינה (12) ומקס (6) התגוררו עד לפני כשבוע בפרברי קייב. כעת הם פליטים, המתגוררים זמנית במלון פולני ליד שדה התעופה. נטליה היא אשת חינוך ובעלת רשת בתי ספר פרטיים לאנגלית, ואנדרה הוא מאמן שחייה מקצועי. כעת הם ממתינים למטוס שייקח אותם למולדתם החדשה, ישראל.
במהלך השיחה הם התאפקו מלפרוץ בבכי. "היו לנו חיים טובים, אבל זה הכל מאחורינו עכשיו. אנחנו מתמקדים בעתיד", אמרה. הוריה ואחיה של נטליה עדיין נמצאים בקייב. היא משתפת שהיא לא לגמרי שלמה עם כך שהיא עוזבת את הוריה, שאינם זכאים לעלות לישראל, אבל "הייתי צריכה לבחור עבור משפחתי שלי, לחשוב היכן יהיה לנו עתיד טוב יותר. זו הייתה בחירה מאוד קשה עבורי. עזבנו אותם כדי להציל את חיינו. כאמא, החלטתי שאני רוצה שלילדיי יהיה עתיד טוב יותר".
הם יצאו מקייב ביום ראשון לכיוון לבוב. נטליה סיפרה כי "תוך כדי נסיעה שמענו רקטות. מזל שהילדים ישנו. הייתי עצבנית, הצבעתי לשמיים וצעקתי לבעלי 'תראה'. נסענו 20 שעות בלי לעצור. אנדרה ואני התחלפנו בינינו בנהיגה, כדי שלא נירדם".
המכונית שלהם, ובה הבגדים והחפצים, עדיין חונה מול שגרירות ישראל הזמנית שהייתה אז בלבוב. הסיבה לכך היא שהם רצו לעבר האוטובוס של הסוכנות שהעביר אותם את הגבול תוך כדי גל הפצצות. "לקחתי את הילדים שלי בלי גרביים או כל דבר אחר. אנחנו כאן רק עם הבגדים על הגב ועם המסמכים. זה הכל", אמרה ודוק כיסה את עיניה.
אמו של אנדרה מתגוררת בבאר שבע. נטליה מסבירה שהם שקלו לעבור לישראל אחרי שהילדים יסיימו את בתי הספר בעוד כמה שנים, אבל הנסיבות אילצו אותם להקדים את התוכניות. "הבת שלי אוהבת את 'נתיב', זה המקום האהוב עליה", היא אמרה, "זה כמו תנועת נוער יהודית והיא גם הולכת מדי שנה למחנה הקיץ שלהם".
אתמול משפחת פוריס עלתה על טיסה לישראל. "אני מקווה", אמר אנדרה בחגיגיות, "שנחיה בישראל הרבה זמן ושזה המקום בשבילנו, לנצח".
שמואל שפאק, נציג הסוכנות היהודית באוקראינה, מנהל את מחנה הפליטים המודרני הזה במלון הפולני. שפאק בן ה־65 הוא כנראה האדם הטוב ביותר שהסוכנות יכלה למנות כדי לנהל את מבצע הפינוי המסובך הזה. הוא גדל באוקראינה אך עלה לארץ בנערותו, שנים לפני גלי העלייה הגדולים מברית המועצות לשעבר. אחרי שנים של עבודות ניהול במגזר העסקי כמנכ"ל ויו"ר של חברות מסחריות, החליט להחזיר למדינתו ולעמו.
"אני מצטער אבל אין לי הרבה זמן", הוא הקדים בנימוס, בזמן שהטלפון שלו צלצל ללא הפסקה. "לפני שבוע בדיוק עברתי ללבוב מקייב יחד עם השגרירות. עבדנו שם חמישה ימים עד שהתקבלה החלטה להעביר את השגרירות. משם נשלחתי על ידי הסוכנות היהודית להקים את תחנת המעבר שצפויה להתמלא כאן בוורשה עבור פליטים יהודים בדרך לישראל".
הוא הגיע לפולין ביום ראשון בלילה. "הבטחנו מאות חדרים לעולים עתידיים לישראל. המשפחות כולן זוכות לשלוש ארוחות חמות ביום. מי שיקבל אור ירוק ויש לו את כל הניירות, יישלח מיד לארץ. מי שלא מתאים - יתבקש לעזוב בהתראה של יום".
שפאק נראה בו־זמנית מותש וערני. אחרי הכל, הוא חלק מאירוע היסטורי יוצא דופן. "גם אני פליט", הוא סיכם בעצב, "גרתי בקייב. יש לי דירה מלאה בחפצים, ואני לא יודע אם אי־פעם אחזור אליה. מעולם לא חשבתי שאהיה במצב כזה. הפציצו כל כך הרבה אזורים בסמוך לדירה שלנו, ואני בספק אם היא לא נפגעה. אני לא רואה את עצמי אי־פעם חוזר לשם".
[email protected]