"יש פה חוב מוסרי. אל תהפכו אותנו למקבצי נדבות"

הפסטורליה של הכפר האולימפי במינכן הופרה באחת בבוקר ה־5.9.1972, כשחוליית מחבלים פלסטינים השתלטה על דירות המשלחת הישראלית לאולימפיאדה ברחוב קונולי 31. חברי ארגון הטרור ספטמבר השחור כמעט מיד רצחו שניים מחברי המשלחת, משה ויינברג ויוסף רומנו, ולקחו כבני ערובה תשעה ספורטאים נוספים.

לאחר יום מורט עצבים וניסיון חילוץ כושל של הכוחות הגרמניים, נרצחו תשעת בני הערובה הישראלים: דוד ברגר, יוסף גוטפרוינד, אליעזר חלפין, מארק סלבין, זאב פרידמן, קהת שור, אנדריי שפיצר, עמיצור שפירא ויעקב שפרינגר.

בימים אלה, 50 שנה אחרי הטבח, מנהלות אלמנותיהם של רומנו ז"ל, אלוף ישראל בהרמת משקולות במשקל בינוני, ושל שפיצר ז"ל, מאמן הנבחרת הלאומית בסיוף, מאבק להכרה ופיצוי.

אני פוגשת את אילנה רומנו ואנקי שפיצר במרפסת ביתה של רומנו. זמן קצר לפני פגישתנו, עזב את המקום צוות של הטלוויזיה הגרמנית, שהקשיב לסיפורן במשך ארבע שעות. אני שואלת אותן על היום הגדוש, והן מיד מסבירות לי שככה זה כבר שבועות, ואולי בעצם כבר 50 שנה. ידה של רומנו מעט רועדת, והיא ממהרת להסביר שזה בגלל המתח. שפיצר מוסיפה שזה לא ייאמן ששתי נשים בנות 76 צריכות עדיין להיאבק על ההכרה ועל הפיצוי.

השיחה מציפה זיכרונות קשים מהטבח ומהאטימות הנוראה שנתקלו בה לאחריו. המאבק הוא כבר בן חמישה עשורים, שבמהלכם הייתה להם מעט מאוד נחמה. היום הן אומרות בקול ברור: “אל תהפכו אותנו למקבצי נדבות". במשך שנים הן רק ביקשו להבין מה קרה, לשמוע מה עבר על בני זוגם ברגעיהם האחרונים. אחר כך ביקשו שהעולם לא ישכח את שקרה בכפר האולימפי. היום הן מדברות גם על פיצויים.

אולימפיאדת 1972 נפתחה ב־26 באוגוסט ועתידה הייתה להימשך שבועיים, 36 שנים אחרי האולימפיאדה הקודמת שנערכה על אדמת גרמניה - אולימפיאדת ברלין, 1936, שהפכה למפגן כוח של אדולף היטלר ושל המשטר הנאצי. בשנות ה־70, מערב גרמניה ניסתה לתקן את תדמיתה. זה החל בהסכם השילומים עם ישראל ב־1952 ונמשך בכינון היחסים הדיפלומטיים עם ישראל ב־1965 ובאירוח האולימפיאדה ב־1972. אלא שהמשחקים האולימפיים במינכן הפכו למרבה הזוועה לרגע סימבולי מר מבחינתה של מדינת ישראל.

121 מדינות שלחו ספורטאים לאולימפיאדה, אחד מהם היה מרים המשקולות יוסף רומנו ז"ל, אלוף ישראל במשך עשר שנים. “הוא היה אז בן 32, וזאת הייתה שאיפת חייו להגיע לאולימפיאדה", מספרת אלמנתו אילנה, “יום־יומיים לפני הנסיעה הייתה אצלי בבית מסיבה של כל האתלטיקה הכבדה, הרמנו כוסית, חגגנו, הייתה התרגשות גדולה. אבל אז, אני לא יודעת למה, נזכרתי בפיגוע שאירע גם במינכן, עם חנה מרון ואסי דיין (ב־10.2.1970 - מ"ב), ואמרתי ליוסי: ‘אתה יודע, אני משקשקת, אני מתה מפחד'. הוא השיב, ‘אילנה, באמת, כשגרמניה עושה משהו, היא עושה אותו מושלם. אל תדאגי'".

רומנו קיוותה שזאת תהיה האולימפיאדה הראשונה והאחרונה. “הוא הבטיח לי שהוא חוזר הביתה לגדל איתי את הבנות", נזכרת רומנו, “אז הייתה לי בת אחת בת 6, אחת בת 4 ועוד אחת בת חמישה חודשים, אבל הוא קרע את המיניסקוס בתחרות, אז עוד אמרתי לעצמי שהלך עליי כי הוא בטוח ירצה לצאת לעוד אולימפיאדה".

“החלום הכי גדול של כל ספורטאי הוא להגיע לאולימפיאדה, לכן כשאנדריי קיבל את ההזמנה להיות חלק מהמשלחת, לא ראיתי בן אדם יותר מאושר ממנו", מספרת שפיצר. “אבל הייתה בעיה, אני הייתי עולה חדשה מהולנד ולא דיברתי את השפה והייתה לנו תינוקת בת חודש, אז הוא אמר לי ‘אנקי, איך אני אשאיר אותך פה?', אבל התעקשתי שהוא ייסע, זה הרי היה השיא מבחינתו".

שפיצר הייתה סייפת בעצמה וקיוותה להצטרף לנסיעה כדי לצפות בתחרויות, אבל שניהם הבינו כי זה בלתי אפשרי. אך כשהפתיעו אותה עם כרטיס טיסה מתנה מטעם איגוד הסיוף, היא החליטה לנסוע להוריה בהולנד, להשאיר שם את הילדה, להמשיך בטרמפים למינכן ולהצטרף לבעלה. “הנסיעה מהבית של ההורים שלי למינכן ארכה 11 שעות, אבל הגעתי לכפר האולימפי", משחזרת שפיצר, “מדי יום נכנסתי דרך היציע, כי הגרמנים לא הבינו שאפשר להיכנס מהיציאה, ככה הצלחנו להיות ביחד. הרי לא הייתה לי קרדיטציה מטעם האולימפיאדה".

לצד התחרויות, הכפר האולימפי שקק חיים. “הכפר האולימפי היה כפי שהוא צריך להיות, בלי גבולות. הרי כולנו ספורטאים, לכן זה לא שינה מאיפה באת. אני זוכרת שהיו ריקודים וסרטים, היה ממש כיף", מספרת שפיצר.
רומנו: “אולימפיאדה אליפות".
שפיצר: “בטח בהשוואה להיום. היום, הכפר האולימפי הפך להיות כמעט מבנה צבאי, בגלל סידורי הביטחון".

המשלחת הישראלית נסעה לבקר במחנה הריכוז דכאו, שם שפיצר פגשה והכירה את רומנו, שהגיע על קביים, בשל פציעתו בתחרות, וערב לפני הטבח צפתה המשלחת הישראלית בהצגה “כנר על הגג" בכיכובו של שמואל רודנסקי. “היה לי מזל שהייתי עם אנדריי בשבועיים האחרונים לחייו", אומרת שפיצר.

לחברי המשלחת אז היה דרכון קולקטיבי, על כן כלל הספורטאים נדרשו לחכות לאחרון המתחרים לפני שיוכלו לשוב יחדיו ארצה. שפיצר, שסיים את התחרויות אך חיכה לחזרה לישראל, ביקש מראש המשלחת, שמואל ללקין, חופש, וכך נסעו אנקי ואנדריי ליומיים בהולנד, לבקר את בתם שאושפזה בבית החולים לבדיקות. כעבור יומיים, כשהגיעה השעה לשוב למינכן, היא הסיעה את בעלה לתחנת הרכבת, ובדרך אנדריי ביקש לעצור שוב בבית החולים, לתת עוד נשיקה לבתו.

“אמרתי לו שאנחנו נפספס את הרכבת, אבל הוא התעקש, אז אני נשארתי באוטו והוא רץ פנימה, חיבק את התינוקת ועוד ראה את הרופא שטיפל בה והרגיע אותו ואמר לו ‘סע לך לשלום', ובאמת כשהגענו לתחנת הרכבת, הבנו שהיא כבר נסעה", משחזרת שפיצר. “אמרתי לו ‘מה יהיה עכשיו? תצטרך לקחת את הרכבת הבאה ב־23:00 בלילה ויכעסו עליך'. הוא שמח שיש לו איתי עוד יום, אבל דאגתי שהוא יקבל על הראש, אז אמרתי לו שננסה לתפוס את הרכבת בתחנה הבאה, נסעתי כמו משוגעת והוא הספיק לרכבת. משכנו את הדלתות של הרכבת והוא ממש קפץ פנימה, בלי שהיה לו כרטיס, הוא קנה את הכרטיס רק בתוך הרכבת. הרכבת התחילה לנסוע, ואני רצתי על הרציף ללוות אותו, שמחתי שהוא יגיע בזמן".

זה נשמע שאנדריי כמעט ניצל מהטבח.

“אם מישהו היה צריך לפספס את הטבח, זה היה אנדריי, הוא גם פספס את הרכבת וגם לא ישנו בכפר האולימפי בשבועיים שהייתי איתו. המחשבה על זה העסיקה אותי 24 שעות, אמרתי לעצמי ‘איזו מטומטמת הייתי שהתעקשתי להיות בסדר', אבל אחרי 24 שעות הבנתי שאני לא יכולה לקחת את הגורל על הכתפיים שלי".

אור ראשון ליום שלישי, 5 בספטמבר, חדרו בקלות שמונה מחבלים לכפר האולימפי, שלא אובטח כראוי. “בדירה הראשונה היו השופטים והמאמנים, בדירה השנייה היו הסייפים, האתלטיקה הקלה והקלעים, ובדירה השלישית היו כל החבר'ה החזקים, מרימי המשקולות, המתאבקים. בדירה הרביעית היה את רופא המשלחת ובדירה החמישית היה את ראש המשלחת ללקין", מתארת שפיצר. “כשהמחבלים הגיעו, הם ראו את משה ויינברג, שחזר בדיוק לחדרים". המחבלים תפסו אותו והוא התנגד, אבל אחד מהם ירה בו בפנים ולאחר מכן דרשו ממנו לומר היכן הישראלים. “בהחלטה של רגע הוא לקח אותם לדירה השלישית, כי הוא חשב שאם הוא ייקח אותם לדירה של המתאבקים והספורטאים החזקים, הם יצליחו להשתלט על המחבלים", מספרת רומנו. “הם העבירו את כולם לדירה השנייה, החזיקו אותם כבני ערובה בחדר של אנדריי והתעללו בהם", אומרת שפיצר.

המחבלים השליכו את גופתו של ויינברג אל מחוץ לבניין ובחדר נותרו עשרה בני ערובה. הספורטאים שנשלפו ממיטותיהם היו לבושים בתחתונים ובגופיות בלבד ונקשרו למיטות ולשולחנות החדר. סביבם שמונה מחבלים חמושים שהעבירו רשימת דרישות, שעיקרן שחרורם של 232 מחבלים ערבים מישראל ועוד שני מחבלים שהיו כלואים בגרמניה, למדינה ערבית. הם איימו כי אם ממשלת ישראל לא תמלא את דרישותיהם עד חצות היום, שניים מהספורטאים הישראלים יוצאו להורג וכך ימשיכו לעשות בכל שעה נוספת.

בשלב זה, נרצח רומנו, שככל הנראה ניסה להיאבק במחבלים. “לימים שמעתי על הרצח של יוסי מעיתונאי דני שראיין את המחבלים", מספרת רומנו. “הוא שאל אותם ‘למה רצחתם את רומנו ולמה התעללתם בו?'. הם אמרו לו שהוא תקף אותם עם סכין פירות ולכן ‘נאלצו' לירות בו. אבל כשאנקי ואני הסתכלנו על תמונות הזוועה מתוך החדר, תמונות שאף אחד לא ראה, הבנתי שההתעללות ביוסי בתוך החדר הייתה נוראית. התחתונים שלו היו מלאים דם, והחולצה הייתה נקייה לגמרי, והמבין יבין. אלה תמונות שאם היית רואה אותן, לא היית מפסיקה להילחם דקה".

אולימפיאדת מינכן שודרה בשידור חי, לראשונה בתולדות האולימפיאדות. הדרמה הגדולה משכה את התקשורת למקום. זו צילמה את המתרחש וגילתה לעולם כולו - וכך גם למחבלים שהתבצרו בחדר - על קבוצת השוטרים הגרמנים, שלא הוכשרו לתרחיש כזה, שמנסה להתקרב לדירה ולחלץ את בני הערובה. במקביל, שפיצר ורומנו שמעו לראשונה על האירוע הקשה. האחת בישראל והשנייה בהולנד.

“בשעה 7:00 בבוקר נשמעה דפיקה בדלת", נזכרת רומנו. “הייתי משוכנעת שהביאו לי מברק כדי להודיע לי מתי לבוא לאסוף את יוסי. אני פותחת את הדלת ורואה את השכנה, היא שואלת אותי אם שמעתי מה קרה בכפר האולימפי ומספרת לי ששמעה בחדשות על חוליית מחבלים שחדרה לכפר האולימפי. הרמתי ידיים ואמרתי ‘את אשר יגורתי קיבלתי'. מהר צלצלתי לוועד האולימפי הישראלי ושאלתי מה קרה, הם סיפרו לי על משה ויינברג ועל בני הערובה, אבל יותר מזה הם לא ידעו לומר".

מה עבר לך בראש באותם רגעים?
“אמרתי לעצמי שאם יוסי היה בחוץ, הוא היה מצלצל אליי, כי הוא יודע שאני מפחדת. וכך עוברות השעות וכל טלפון מקפיץ אותי, ובשעה שבע בערב, עוד דפיקה בדלת. הפעם עמדו מולי שוטר, רופא ונציג הוועד האולימפי. השוטר אמר לי שיוסי נפצע קשה. אבל אמרתי לו, ‘לפי העיניים שלך הוא לא נפצע קשה, זה יותר מזה'. אז הוא אמר לי שיוסי הוא ההרוג השני. התעלפתי, נפלתי כמו שק מלט. הרופא הזריק לי חומר הרגעה והכניסו אותי לחדר. באותם רגעים פשוט לא הייתי שם, לא ידעתי כלום, לא ידעתי מי לקח את הבנות שלי, לא ידעתי מה קרה".

שפיצר: “בשבע בבוקר ההורים שלי העירו אותי ושאלו אותי כמה אנשים היו במשלחת הישראלית ומי מאמן האגרוף, אבל לא הבנתי למה או מה הם שואלים. אבא שלי אמר שאני צריכה לדעת שהייתה התקפה עכשיו על המשלחת הישראלית ושיש שם מחבלים. שאלתי מה קרה עם ‘מאמן האגרוף', והם אמרו לי שכבר הרגו אותו, אבל ידעתי שהרי אין מאמן אגרוף, אז חשבתי שאולי הם מתכוונים למאמן הסיוף, לאנדריי, וקפצתי מהמיטה".

רומנו: “משה ויינברג, שכבר נרצח בשלב הזה, היה מאמן ההיאבקות".

שפיצר: “כל היום, עד ללילה, עד ל־3:30 בבוקר שלמחרת, ישבתי מול הטלוויזיה והקשבתי גם לרדיו. בינתיים חמשת האחים והאחיות שלי, יחד עם החברים הגיעו לבית של ההורים. אני לא דיברתי איתם, אלא רק עקבתי אחרי ההתרחשויות בשידור חי. זה היה יום נורא. כל הזמן המחבלים אמרו שיש אולטימטום, וכל פעם הם דחו את האולטימטום. בכל פעם שזה קרה מתִּי קצת, כי חשבתי לעצמי הנה, עכשיו, הם ירצחו אותו".

לאורך היום נוהל עם המחבלים משא ומתן, שדרשו שיטיסו אותם לקהיר עם החטופים. בשעה 21:00 הגיע ראש המוסד צבי זמיר, יחד עם ויקטור כהן, איש שב"כ דובר ערבית, למטה המשטרה בקמפוס האולימפיאדה. שם הם פגשו את שגריר ישראל בגרמניה, אלישיב בן־חורין, והמשיכו למפגש עם שר הפנים הגרמני, שניהל את הפעולה. זמיר מיד הבין כי שר הפנים חסר סבלנות וכל רצונו הוא בעיקר לגמור את העניין כמה שיותר מהר, כך או אחרת. זמיר ניסה להסביר לו כי דווקא סבלנות היא הנשק היקר ביותר שעומד לרשותם, אך ללא הועיל.

למחרת, עם חזרתו ארצה, יתאר זמיר בפני ראש הממשלה גולדה מאיר והשרים יגאל אלון, אבא אבן וישראל גלילי את האופן שבו דחו הגרמנים את הניסיון הישראלי לקחת חלק בפעולה, וזמיר אף יגיד באופן ברור: “הם לא עשו מאמץ מינימלי להציל חיים, לא לקחו סיכון מינימלי לנסות להציל אנשים, לא שלהם ולא שלנו".

התוכנית הגרמנית נועדה להטעות את המחבלים ולגרום להם להאמין כי לאחר שיעבירו אותם ואת בני הערובה לשדה התעופה הצבאי פירסטנפלדברוק שליד מינכן באמצעות הליקופטרים, יעמוד לרשותם מטוס שיעביר אותם ואת החטופים לקהיר. זאת בזמן שיחידות משטרה גרמניות ינסו להשתלט על המחבלים ולחלץ את חברי המשלחת הישראלים. על הנייר, התוכנית נשמעה לזמיר כראויה והתנאים כאידיאליים. אך המבצע עצמו התנהל ברישול והסתיים בכישלון כואב. מחדליו האדירים עוד יתבררו במרוצת השנים.

בניגוד למתחולל בשדה התעופה, בשעת לילה מאוחרת דיווחה התקשורת הגרמנית על הצלחת המבצע, דוברים רשמיים אף מסרו לרדיו ולטלוויזיה כי כל המחבלים נהרגו ובני הערובה הישראלים ניצלו. התקשורת הבינלאומית ציטטה גם היא את אותו המידע. אך כעבור שעתיים דיווח זמיר בעצמו למאיר כי: “אני מצטער להגיד לך, אבל הספורטאים לא חולצו. ראיתי אותם. איש מהם לא שרד".

“ראינו טלוויזיה, ובלילה הופיע דובר ממשלת גרמניה, שאמר שהוא שמח להודיע שכל הישראלים ניצלו וכל המחבלים נהרגו", משחזרת שפיצר. “בבית, כולם התחילו לשמוח, אבל אני אמרתי שעד שאנדריי לא מצלצל, אני לא פותחת שום שמפניה. חיכיתי וחיכיתי. כל חצי שעה צלצלתי לכפר האולימפי לשאול למה הוא עוד לא מתקשר, עד שבסביבות 3:00 הודיע ג'ים מקיי, השדרן של רשת הטלוויזיה האמריקאית ABC, ששידרה את האולימפיאדה, מה באמת קרה. הוא עדכן על שני נרצחים בכפר האולימפי ותשעה נרצחים נוספים בשדה תעופה. בסוף, הוא חתם ואמר ‘הם כולם אינם'. כולם התחילו לבכות".

מה קרה אחר כך?
“צלצלתי שוב לכפר האולימפי, ראש המשלחת כבר לא היה, אבל ענה לי העיתונאי ישעיהו (שייקה) בן פורת. בקושי דיברתי בעברית, אבל רציתי לקבל מידע, והוא אישר לי שמה ששמעתי בטלוויזיה אכן קרה, שהם כולם נרצחו. צלצלתי לשגריר ישראל בהולנד ואמרתי לו שאני רוצה לחזור למינכן. השגרירות שלחה לי אוטו, הסיעו אותי לשדה התעופה וטסתי למינכן".

למה?
“היה טקס גדול באצטדיון וידעתי שאני רוצה להיות בטקס, אז ביקשתי משייקה שייקח אותי לכפר האולימפי".
רומנו: “אני, את כל זה, לא יודעת בזמן אמת. הרדימו אותי בשבע בערב וקמתי בבוקר למחרת ולאף אחד לא היה אומץ לספר לי את שאירע בלילה. לפני שנסענו לקבל את הארונות בשדה, חשבתי שלפחות אני אוכל לשאול את החברים האחרים מהמשלחת מה קרה, לפחות יספרו לי על הרגעים האחרונים של יוסי, זה היה לי כל כך חשוב לדעת. אבל כשהגעתי לשדה וראיתי את כל הארונות, חשכו עיניי, הבנתי שאין מי שיספר את הסיפור".

י"א חללי מינכן הובאו לקבורה בארץ. “טסתי בחזרה עם הארונות, ופתאום היו סביבנו שלושה מעגלי שמירה", נזכרת שפיצר. “אני זוכרת ששאלתי אותם איפה הייתם לפני כמה ימים, כשבאמת הייתם צריכים לשמור על האנשים".

שפיצר לא הייתה היחידה ששאלה בקול מדוע לא זכתה המשלחת הישראלית לאבטחה. זמיר תיאר בפני מאיר כי קצין הביטחון של השגרירות הישראלית בבון אף פנה למשטרה בבקשה להציב שמירה לאור ההתרעות, אך תשובת המשטרה הייתה: “מה אתה מעלה על דעתך? כאן שוררת רוח אולימפית, ושום דבר לא יקרה".

אל שדה התעופה בלוד הגיעו אלפים, מספרות שפיצר ורומנו, “הארץ שקטה", מתארת רומנו, “כשהארונות נסעו עם הקומנדקר והכביש היה ריק. המוני אנשים עמדו לאורך הכבישים".

שפיצר: “מהמטוס שמעתי את הצרחות ואת הבכי, לא רציתי לרדת במדרגות אל תוך ההמון. אז חזרתי פנימה, לא ידעתי מה לעשות עכשיו, זה היה ממש טראומטי".

רומנו: “ביקשתי לראות את פניו של יוסי ולא נתנו לי, אמרו לי לזכור אותו עם החיוך הגדול. אף ניתוח בליסטי ואף ניתוח לאחר המוות לא נעשו פה. לקחו אותם משדה התעופה לטהרה ולקבורה. עד אותו היום, כף רגלי מעולם לא דרכה בבית קברות, בכלל לא ידעתי איפה ממוקם בית העלמין בהרצליה. אפילו לא הצלחתי ללכת, סחבו אותי משני הצדדים".

שפיצר: “את אנדריי לא יכולנו לקבור באותו היום, כי אמא שלו הייתה בחו"ל, אז ההלוויה שלו הייתה למחרת בשישי בבוקר. גם ההלוויה הייתה מבחינתי הלם תרבות, לא ידעתי מה זה, אני זוכרת בעיקר את הצרחות ושהיה חם נורא. אחרי זה לא הייתה לנו שבעה, ישבנו במשך שעה אחת".

רומנו: “ואנחנו ישבנו יום וחצי, כי זה היה לפני ראש השנה".

מה את הכי זוכרת מהימים הראשונים?
“אני זוכרת שראיתי את הבנות שלי והשיניים שלהן נקשו, העיניים שלהן היו אדומות, והן ממש התאפקו לא לבכות. אמרתי להן שמותר לבכות, שגם אני בוכה. שאלתי אותן אם הן יודעות מה קרה לאבא, הן השיבו שכן, שערבים רצחו אותו, אמרתי להן ‘לא, לאבא יש חברים ערבים, טרוריסטים רצחו אותו'. הן שאלו אותי ‘אמא, מה יהיה?', ואני חיבקתי אותן, הדמעות לא הפסיקו לרדת והבטחתי להן שאני אהיה גם אמא וגם אבא. הבטחתי שאף אחד לא ישכח מה קרה במינכן. אני חושבת שזאת הייתה נקודת השבירה, שבאותו רגע הבנתי שאין דרך חזרה, שאני מוכרחה לעשות הכל כדי שיבינו את גודל האבידה".

בתום ההלוויות הבינו שפיצר ורומנו כי לא די היה ברצח המתועב, עתה עליהן להתמודד גם עם איומים חדשים. “היו מטלפנים אליי ומשמיעים לי מוזיקה ערבית בטלפון כדי לחגוג את הטבח ואז מאיימים עליי", מספרת רומנו, “שוטרים ישנו בחדר המדרגות".

שפיצר מספרת כי גילתה לאחר ההלוויה שנציגי השגרירות הישראלית אף אספו את התינוקת שלה מבית החולים והעבירו אותה לידי השב"כ מפני שהמשפחה קיבלה טלפונים מאנשים בעלי מבטא זר ששאלו על מיקום בית החולים שבו התינוקת מאושפזת. לכן, משפחתה של שפיצר נלקחה למקום מסתור שאפילו היא לא ידעה היכן הוא. “יכולתי ליצור איתם קשר רק דרך השב"כ", מספרת שפיצר, “לא ראיתי את הילדה שלי כמעט שלושה שבועות".

שפיצר ורומנו הכירו זו את זו באירוע שנערך לזכר הקורבנות לרגל ציון 30 יום לטבח בהיכל התרבות בתל אביב. מאז, כך נדמה, הן הפכו לבלתי נפרדות, “50 שנה שאנחנו ביחד, המזל שלנו היה שהכרנו", אומרת שפיצר. “אנחנו מדברות פעמיים ביום, ארבע פעמים ביום ולפעמים גם תשע פעמים כשצריך", מוסיפה רומנו.

לכל אחת מהן יש סיפורים על זלזול, ביזוי, לעג, שקרים וטיוח מצד הגרמנים, אך גם סיפורים על הפעמים שבהן למרות הכל הצליחו להגיע לחקר האמת, וגם על המחיר האישי שהמאבק גבה מהן.

“הפעם הראשונה שבה הגעתי למכון הפתולוגי, הייתה חודשים ספורים לאחר הטבח", מספרת שפיצר. “ביקשתי את הדוח ואמרו לי שאין להם. השבתי שאני מהמדינה השכנה ולכן אני יודעת שהגרמנים רושמים כל פרט ופרט. ובכל זאת אמרו לי שאין. חזרתי עוד פעמיים, בפעם השנייה למנהל המכון כבר ‘לא היה זמן' לראות אותי, ובפעם השלישית אפילו לא נתנו לי להיכנס לבניין. זאת רק הייתה ההתחלה של הזלזול מצד השלטונות הגרמניים. במשך 50 שנה התעללו בנו, שיקרו לנו, צעקו עלינו, אמרו לנו ללכת לבכות בבית. שר הפנים הבווארי וראש משטרת מינכן אפילו אמרו לי ‘אתם הבאתם את הטרור לאדמת גרמניה'. כשאמרתי שאני לא זוכרת שעשיתי דבר כזה, הוא השיב שהייתה זאת המשלחת הישראלית. שאלתי אותו אם הם מי שבאו עם הנשק. כי הם לא. הם באו כספורטאים שרצו להגשים את החלום שלהם. הטרוריסטים הם מי שהביאו את הטרור לאדמת גרמניה. אבל הם ‘תיקנו' אותי וקראו למחבלים לוחמי חופש".  

מה הכי זעזע אתכן במאבק שניהלתן לאורך השנים?
רומנו: “אוזלת היד של הגרמנים, מאל"ף ועד תי"ו".

לפני עשר שנים חשף המגזין הגרמני “דר שפיגל" מסמכי ארכיון המצביעים על קשר שקיימה ממשלת גרמניה עם הנהגת ספטמבר השחור ומתכנני הטבח. על פי הדיווחים, ולטר נובאק, שגריר גרמניה בלבנון דאז, נפגש עם אבו יוסוף, ממייסדי ספטמבר השחור, שבוע לפני שיוסוף חוסל במבצע אביב נעורים. בשיחה, שנמשכה שעתיים, הוא הציע לאבו יוסוף ולגורמים נוספים שתמכו במתקפה במינכן ליצור “בסיס חדש של אמון" בינם לבין ממשלת גרמניה. אפילו דובר על פגישה חשאית בקהיר בין שר החוץ דאז, ולטר של, חבר במפלגה הדמוקרטית החופשית (FDP) ולימים קנצלר גרמניה, לבין אבו יוסוף. כל זה התרחש שישה חודשים בלבד לאחר הטבח במינכן, כשהזוועות של מינכן עוד כואבות ומדממות, גרמניה קיימה תקשורת דיפלומטית חשאית עם הפלסטינים.

נציגי מערב גרמניה שוחחו עם אבו יוסוף, עלי חסן סלאמה ואמין אל־הינדי, כולם ממתכנני הטבח במינכן. מסמכי הארכיון אפילו מצביעים על כך שמשטרת הפלילים הפדרלית הגרמנית (BKA) הייתה מעורבת בפגישות. נראה כי מסמכי הארכיון, שאותם חשף המגזין הגרמני, עונים על השאלה מדוע בתי המשפט בגרמניה מעולם לא שפטו אף אחד מהמבצעים או התומכים בטבח במינכן. התשובה לכך פשוטה, מציע המגזין שעבר על החומרים: מערב גרמניה לא רצתה להטיל עליהם דין וחשבון. עוד מדווח המגזין הגרמני כי באופן מפתיע, השפה שעולה מתיקי הארכיון ממעיטה בחומרת האירועים. כך לדוגמה, מזכיר המדינה במשרד החוץ מתייחס לטבח בפשטות באומרו “האירועים במינכן", דיפלומטים ובכירים במשרד הפנים כינו את ארגון הטרור “קבוצת התנגדות".

ב־20 השנים הראשונות נאבקו שפיצר ורומנו רק בשביל לדעת מה קרה במהלך היממה הנוראית בכפר האולימפי ובשדה התעופה. “ביקשנו לפתוח את הארכיונים, רצינו אינפורמציה. ביקשנו דוחות בליסטים ואת דוחות החקירה", מציינת שפיצר. “עד היום אנחנו לא יודעות מאיזה נשק הם נהרגו", מוסיפה רומנו.

לאחר מכן הן נאבקו למען ההכרה וההנצחה. הן מסמנות את תקופת כהונתה של קנצלרית גרמניה לשעבר אנגלה מרקל כמפנה ביחסה של גרמניה לטבח. למעשה, רק באולימפיאדת טוקיו שהתקיימה לפני שנה הוזכר הטבח לראשונה במסגרת דקת דומייה במשחקים עצמם.

היום, המחלוקת הגדולה שעוד נותרה היא גובה הפיצויים. “יש כאן בעיה קשה מאוד, אנחנו מבינות את מערכת היחסים שנרקמה בין ישראל לגרמניה, שהייתה אז בחיתוליה. גם לנו מערכת היחסים הזאת הייתה חשובה", אומרת רומנו. “אבל היום, כשאנחנו לקראת פיצוי, אנחנו מצפות שממשלת ישראל תגיד בוז למה שרוצים לשלם לנו, שתגיד בושה. יש פה חוב מוסרי. למה מדינת ישראל יכלה להתנצל בפני ארדואן על אירוע ה'מרמרה', אבל ממשלת גרמניה לא התנצלה בפנינו לאורך כל השנים? איך צביקה זמיר אמר אז, הוא ממש בכה ואמר, ‘גרמניה לא השתנתה'".

סוגיית הפיצויים עלתה מספר פעמים לאורך השנים. כיום טוענת גרמניה כי התשלום הראשון כבר בוצע מיד לאחר הטבח באמצעות צ'ק שהועבר דרך הצלב האדום, בסך מיליון דולר, עבור כל 34 בני המשפחה שיש להם  קרבה מדרגה ראשונה לנרצחים. אולם רומנו ושפיצר מספרות כי בכוונה הועבר הכסף דרך הצלב האדום למגן דוד אדום בישראל, שהקים ועדה מיוחדת לחלוקת התשלום, מפני שגרמניה לא רצתה לקחת אחריות על הטבח ולא רצתה להציג את עצמה כמי שמעבירה פיצוי.

רק בשנת 2000 ממשלת גרמניה הציעה למשפחות בחשאי פיצוי בסך 6 מיליון מארק. כשהביעו המשפחות סלידה מהמספר הסימבולי, נאמר להם כי בקרוב יומר הכסף ליורו והסכום שיתקבל יהיה כ־3 מיליון יורו. גרמניה אכן העבירה את הסכום, ולאחר ניכוי ההוצאות המשפטיות חולקו בין בני המשפחה הנותרים 920 אלף יורו בלבד.

כיום טוענת ממשלת גרמניה כי הסכום שהעבירה בזמנו עמד על 4.6 מיליון, ועל כן היא מציעה לשלם עוד 5.4 מיליון יורו כדי להשלים את הפיצוי. אלא שרומנו ושפיצר מתנגדות בצורה נחרצת ואומרות שהמספר מוטעה וקוראות “אל תהפכו אותנו למקבצי נדבות".

הסיבה להתנגדותן נעוצה בעצם היות הטבח פיגוע בינלאומי, וככזה מגיע למשפחות על פי החוק הבינלאומי פיצוי בקנה מידה אחר. הן שואלות שוב ושוב מדוע המחבלים הפלסטינים שאחראים לרצח קיבלו יותר. בשאלתן זאת הן מתייחסות לחטיפת מטוס לופטהנזה, שאירעה כחודשיים לאחר הטבח, אירוע טרור שבוצע כדי להבטיח את שחרור שלושת המחבלים שנותרו בחיים לאחר הטבח בספורטאים. עם חטיפת טיסת 615 של לופטהאנזה, שבה היו 13 נוסעים בלבד, דרשו המחבלים כופר של 9 מיליון דולר ונענו מיד בחיוב על ידי הממשלה הגרמני.

העיתונאי הגרמני טיל ריגר חשף ב־2013 מכתב שנשלח ממפקד משטרת מינכן אל משרד הפנים הבווארי 11 ימים לפני החטיפה, העוסק באפשרות לשחרור מזורז של המחבלים שנותרו בחיים ובו נאמר: “כדי לזרז את שחרורם כבר התקבלו במשטרה הנחיות פעולה לכך". תוכנו של המכתב מעלה את השאלה מה ידעה ממשלת גרמניה על תוכניות החטיפה ומדוע הסכימה לשלם את הכופר הגדול מיד. “אני אומרת לגרמנים, שילמתם 9 מיליון דולר למחבלים, תשלמו את זה 11 פעמים למשפחות הנרצחים", אומרת רומנו.

הן מזכירות גם את הפיגוע במועדון הלילה “לה בל" בברלין, שאותו ביצעו מחבלים בתמיכת לוב. שלושה נרצחו באותו הלילה, שני חיילים אמריקאים ואזרחית טורקיה. לוב שילמה בסופו של דבר 35 מיליון דולר כפיצויים לקורבנות הפיגוע. “אנחנו מקוות שהגרמנים יקיימו את ההבטחות שלהם כלפינו ויקבלו אחריות מלאה על מינכן ויפצו את המשפחות בהתאם", אומרת רומנו.

“אנחנו לא שוכחות שהטרוריסטים הפלסטינים הם אלה שרצחו את חברי המשלחת, אבל הגרמנים היו המארחים, והם היו צריכים למנוע את זה", אומרת שפיצר. “הם רק היו שחצניים מדי מכדי לקבל את ההצעה של ישראל לעזור במבצע החילוץ. לכן אנו מעלות את הטענה שלנו מולם".