הוא היה איש מרשים. תלתל שחור השתלשל מרעמתו, עיטר את מצחו והתחרז עם עיניו. ביישן כרוני, לעתים ממש מופנם. התנהל חרש, דיבר ברכות, מדד את מילותיו. אבל בלילה סתווי - 60 שנה חלפו מאז - הרטוריקה המאופקת של וסילי ארכיפוב הצילה אנושות שהייתה על הסף. 40 שנה לא הכיר העולם את האיש שהרחיק אותו מאימת יום הדין. הדרמה נחשפה רק ב־2002, 11 שנה לאחר שהתמוטטה ברית המועצות.
לחצו כאן וקבלו את עיתון מעריב לחודש מתנה למצטרפים חדשים>>>
קשה לקבוע מה היה קורה ללא נחישותו של ארכיפוב. קרוב לוודאי, כך על פי דוח הפנטגון, שהיו נפגעות לא רק מטרות בארה"ב. גם בסיסים של חיל האוויר במזרח אנגליה, מחנות צבא בגרמניה ואפילו ריכוזי אוכלוסייה בסין ובאלבניה. כמה אנשים שנולדו לפני 27.10.62 צריכים להודות לו? גם את זה מסוכן לאמוד. האם היה גיבור? כן, הוא היה גיבור. אף שבתו אמרה בטקס שבו עוטר לאחר מותו: “אבא לא היה גיבור, הוא רק עשה את מה שחשב שצריך לעשות בעת ההיא".
אוקטובר 1962. ארה"ב וברית המועצות ראש בראש במים האפלים שבין מיאמי להוואנה. מה שייקרא “משבר הטילים" התחיל שלוש שנים לפני כן. ב־1959 מהפכן צעיר ושמו פידל קסטרו הפיל את משטרו המושחת של נשיא קובה, פולחנסיו בטיסטה. לאחר ניסיון התקרבות כושל לארה"ב מצא קסטרו את דרכו למוסקבה. בתגובה נתנה וושינגטון חסות וסיוע לגולים קובנים שפלשו לארצם, אבל הנחיתה ב"מפרץ החזירים" נכשלה כישלון מביש, וקסטרו נדחף סופית לידיים רוסיות. כדי להבטיח שקובה לא תיחשף שוב להרפתקאות ביזאריות, ביקש מהרוסים להציב טילים גרעיניים באי. מנהיג ברית המועצות, ניקיטה חרושצ'וב, שחשש מטילים אמריקאיים שהוצבו בטורקיה ובאיטליה, השיב ב"למה לא?". בקיץ 61' התחילו הרוסים להקים בסיסי טילים גרעיניים בקובה. הנשיא ג'ון קנדי החליט - אם ייאלץ אפילו בכוח - לסכל היערכות שתאיים על ניו יורק, על וושינגטון ועל לוס אנג'לס.
הסכסוך, שעמד להפוך את “המלחמה הקרה" למלחמה של ממש, נמתח על פני 13 יום (16־28 באוקטובר 1962). מהכיסים של חרושצ'וב וקנדי הציצו קני אקדחים שיכלו להרוס את העולם 20 פעם. באיזו מערכה ייאלצו גיבורי המחזה הצ'כובי לסחוט את ההדק? “היינו ממש קרובים למלחמה גרעינית, קרוב יותר משידענו באותו זמן", אמר רוברט מקנמארה, שר ההגנה האמריקאי בעת משבר הטילים. ארתור שלזינגר, היסטוריון, דוקומנטריסט זוכה פוליצר ויועץ של הנשיא קנדי קבע: “זה לא היה רק הרגע הכי מסוכן ב'מלחמה הקרה', זה היה הרגע הכי מסוכן בהיסטוריה האנושית". אבל איש אחד עצר את ארמגדון.
וסילי אלכסנדרוביץ' ארכיפוב נולד ב־30.1.1926 בעיר סאטאריה קופבנה שבאזור מוסקבה. אמו מריה ואביו אלכסנדר היו איכרים עניים. וסילי גדל בשנים הקשות שלאחר מלחמת האזרחים, כשרוסיה עדיין דיממה. כדי לבנות לעצמו עתיד כלשהו נרשם לתיכון של “צי הים הכספי". הוא היה אז בן 16. כעבור שלוש שנים גויס, עלה על שולת מוקשים והשתתף במלחמת רוסיה־יפן ב־1945. בתום הכשרה של שנתיים שובץ ביחידת הצוללות והוצב בים השחור ובים הבלטי.
“בעלי היה איש אמיתי", סיפרה אולגה ארכיפובה בסרט “האיש שהציל את העולם" של PBS. “חכם, אינטליגנטי, מנומס מאוד". מעודכן תמיד. אפילו כשיצאו לחופשות חיפש עיתונים “כדי להיות בקשר עם העולם". כמו הרבה יורדי ים החזיק גם וסילי ארכיפוב באמונות תפלות. פעם חזרה אולגה הביתה והריחה עשן. “האם פרצה שריפה?", שאלה אותו דומעת. הוא השיב לה שלא, פשוט החליט לשרוף את כל מכתביו, “כי מכתבים שמורים מביאים מזל רע".
בראשית שנות ה־60 נזקק ארכיפוב לכל מחסניות המזל שבחגור הימאים. האמריקאים פיתחו צוללות גרעיניות עם טווח שיגור למוסקבה וללנינגרד. כדי להישאר במשחק הוחלט בקרמלין לבנות צוללות דומות. הראשונה הייתה K־19. והיא בישרה רעות כבר בהתחלה. בתאונות ובדליקות בעת בנייתה נהרגו 11 עובדים. “יצרנית האלמנות" (The Widow Maker) היא מכונה בסרט בכיכובם של הריסון פורד וליאם ניסן. הקללה דבקה ב־K־19 גם כשהושקה ביולי 1961: בקבוק השמפניה שהושלך אל החרטום סירב להתנפץ, והאמונות התפלות בישרו אסון. תחת פיקודם של ניקולאי זטייב וסגנו וסילי ארכיפוב יצאה הצוללת לדרך.
לאחר כמה תרגילי ירי מדרום־מזרח לגרינלנד, התגלתה דליפה במערכת הקירור של הכור הגרעיני בירכתיים. הטמפרטורה השתוללה. אם לא תיבלם, תגיע למעלת האל־חזור ותתניע התכה ואסון. התקלה משפיעה לא רק על המבצעיות של הכלי, גם על איכות החיים בצוללת. מערכת הקירור מחרחרת, החשמל מהבהב, האלחוט מגמגם, ומוסקבה אינה עונה. ה"חבר־מפקד" זטייב נאלץ להורות לשבעת מהנדסי הכור להעמיד מערכת קירור חלופית, מה שמחייב אותם להיחשף לקרינה קטלנית. הם מסרבים ומתלקח מרד. האנשים תובעים לעצור את המפקד זטייב ולהמליך במקומו את סגנו.
אבל וסילי ארכיפוב מסרב. הפרת סמכות כזאת על צוללת, הוא מסביר למורדים, לא תעלה על הדעת. ההתקוממות שוככת והמהנדסים מסכימים להיכנס - כל אחד בתורו - אל גוב האורניום. לכל אחד מוקצבות 10 דקות. להלחים ולמלט את נפשו. השבעה יוצאים מטוגנים. מקצתם מוכי עיוורון. אבל הם עומדים במשימתם. מערכת הקירור מתעוררת וה־K־19 מתחילה לפלס את דרכה הביתה. בזהירות. את הצוות משקים יין כדי להאט את ספיגת הקרינה, מאכילים את המלחים בשימורים במקום המזון שהזדהם.
חודש לאחר שובם הביתה מתים השבעה שהלכו אל הכור. עוד 15 ימותו בשנתיים שאחר כך. גם בארכיפוב פגעה הקרינה המייננת, אך הוא שורד. בינתיים. לאחר שסיכל את המרד על ה־K־19, הוא עושה לו שם של גיבור. בגלל התקלה הקטלנית הקפיאה ברית המועצות את צי הצוללות הגרעיניות שלה. במקומן הוכנסו לשירות צוללות דיזל חשמליות. בסולמה של אחת, B־59 שמצוידת בטורפדו עם ראש חץ גרעיני, יורד וסילי ארכיפוב.
בסתיו 62' המלחמה הקרה רותחת. היחסים בין המערב הקפיטליסטי למזרח הקומוניסטי בתהום. כל תיאור חוץ מהתמוטטות מוחלטת יהיה נכון. באמריקה ברור לגמרי מי הטובים ומי הרעים. אפילו המדים מבטאים שוני מהותי: “אנחנו חבשנו כומתות לבנות והם שחורות", אבחן אחד ממפקדי הצי. לאחר שבקובה התחוללה לראשונה מהפכה ללא הטנקים של סטלין, יש לקומוניזם אחיזה איתנה במרחק 200 ק"מ מפלורידה. הפחד הקמאי מפני מזימה סובייטית גובר. בפעם הראשונה בתולדותיה חשה אמריקה מאוימת, שומעת את נקישות האויב על דלתה.
אבל האימה הזדחלה גם לרוסיה. הקרמלין חושש מ־16 הדקות שבהן טילים אמריקאיים מטורקיה ומאיטליה יעשו הירושימה במוסקבה ובלנינגרד. “הבנו שאמריקה בנתה משגרי טילים נגדנו, וזאת לא הייתה ידיעה מרנינה", סיפרה בלשון זהירה אולגה של וסילי, “הם ידעו היטב שהמדינה שלנו לא הייתה מוכנה למלחמה ורצו לתקוף אותה".
לרוסים עדיין אין טילים ארוכי טווח מתוחכמים. מקובה יוכלו בקלות רבה יותר לתקוף את אמריקה. בראשית 62', ובמסווה של משלוחים מסחריים, הבריחו לאי 42 טילים גרעיניים לטווח בינוני. בבוא היום הם עלולים לאיים על ניו יורק, וושינגטון ולוס אנג'לס. אלא שבידי האמריקאים כרגע רק חשדות ולא הוכחות להצבתם. “האם אתה, השגריר זורין (ולריאן זורין - מ"ח), מכחיש שברית המועצות הציבה ומציבה טילים בעלי טווח בינוני בקובה?", זעק באו"ם השגריר האמריקאי עדליי סטיבנסון.
דממה.
סטיבנסון: “אל תחכה לתרגום, ענה לי".
דממה.
סטיבנסון: “אני מוכן להמתין לתשובה עד שיקפא הגיהינום, ההחלטה בידיך".
אבל בחטיבת הצוללות הסובייטיות 69 לא המתינו. לקריביים נשלחות ארבע צוללות: B־4 ,B־36 ,B־59 ו־B־130. הן אמורות להבטיח שהאמריקאים לא יפריעו את תנועת ספינות הציוד הצבאי לקובה. אותנו מעניינת במיוחד ה־B־59. בחבורת החוד שלה עומדים שלושה: המפקד ולנטין סביצקי, הקצין הפוליטי איוון מסלניקוב ווסילי ארכיפוב, שמשמש כסגן מפקד הצוללת הזאת וכמפקד השייטת כולה. קצין נוסף, ואדים אורלוב, מפקד על חוליית המודיעין למשימות מיוחדות. אורלוב הוא בן לדור שלישי של קציני מודיעין ימי. במלחמת העולם השנייה שירת אביו ביחידת המודיעין המרכזית של הצבא האדום. בתום המלחמה נשלח עם משפחתו לארצות הברית. ואדים בן ה־8 למד מהר מאוד אנגלית, מה שיסייע לו במשימתו הצפויה בקריביים.
“על הסיפון לא קיבלו אותנו בברכה", מצוטט אורלוב בספר של אלכסנדר מוזגובוי על הצוללות במשבר הטילים. עקב עבודתם החשאית הוקצו לאנשי המודיעין תאים נפרדים. הצפיפות בתאים האחרים - שנאלצו לשכן גם אספקת מזון עודפת למסע הממושך - גברה. ואיתה גם ההתמרמרות. בכל התחככות במשעוליה הדחוסים של הצוללת נזרקות לעברו מילים כמו: “מעניין איך תשמרו על הביטחון שלנו". רק כשאורלוב וחבריו יזרימו נתונים על תנועות היחידה ללחימה בצוללות של נאט"ו, יזכו להכרת חבריהם.
אבל ה־B־59 אינה נושאת רק תיקי מודיעין ומזון. כשלוש אחיותיה, יש עליה גם “נשק מיוחד": טורפדו עם ראש גרעיני בעוצמה דומה לזו שהייתה בפצצה שהוטלה על הירושימה. “הייתה לי פקודה כתובה שאני יכול לשחרר את הטורפדו, והייתי עושה זאת ללא היסוס", הצהיר ביוריק קטוב, מפקד ה־B־4. בכל צוללת זקוקים להסכמת שניים לירי: המפקד והקצין הפוליטי. כדי למנוע השתלטות של אחד מהם על מערכת ההפעלה, מופקד רק חצי מפתח בידי כל איש. על ה־B־59, צוללת הדגל, הדברים עובדים אחרת. לצד מפקד הצוללת והקצין הפוליטי נדרשת גם הסכמתו של ארכיפוב, מתוקף היותו מפקד השייטת. רק באישור שלושתם ניתן לירות את הטורפדו הגרעיני. הנשק המיוחד מוסתר באגף סודי, ועל קיומו יודעים רק המפקד, סגנו והקצינים שאחראים לטפל בו. אין הם יודעים מתי, למה והיכן.
אף שדבר לא גילו לה, הבינה אולגה שבעלה יוצא לקובה. “ודאגתי פי מאה מאשר אי־פעם". וסילי ארכיפוב, עתה בן 36, נפרד בחטף מאשתו ומבתו הקטנה ילנה. כדרכו לא עורר דרמה, לא השחית דמעות, לא הכביר מילים.
ב־1 באוקטובר 1962 מפליגות ארבע הצוללות מבסיס הצי במורמנסק שבחוג הקוטב הצפוני. כשהם רחוקים 50 מייל ימי (כ־81 ק"מ) מנמל הבית, רשאים המפקדים לפתוח מעטפות ולקרוא לאן ישוטו ומה עליהם לעשות. מיד לאחר שקרא פנה המפקד סביצקי לאנשיו במערכת הכריזה הפנימית: “חברים, התבקשנו להשתתף במשימה מיוחדת: עלינו לנוע בשיא המהירות, לא להיחשף, לחצות את האטלנטי ולעגון במי קובה".
זה יהיה מסע של 7,000 מייל ימי (כ־11,300 ק"מ) שיביא את ה־B־59 אל היעד. אבל בדרך קורה כל מה שלא צריך לקרות: המלח חוסם את מערכת הקירור של מנועי הדיזל, אטמי גומי נקרעים, ומדחסי החשמל נשברים. אבל השגרה נשמרת. הבוקר נפתח עם הסניטר שעובר בין הדרגשים, מחלק מגבות לחות, כי מקלחת רואים כאן רק פעם בשבוע. כמעט בכל ערב הקצין הפוליטי משדר סרטי זוועה מהגיהינום הקפיטליסטי: מובטלים מפגינים, שחורים שורפים, לבנים מדושנים דוהרים על “קדילק". “הם מראים את השקר, לא את האמת שמתחת", מסביר לצוות האיש של לנין במצולות.
לאמריקאים לא היה צל של מושג מה המטען שנשאו הצוללות. אבל הפקודה מהפנטגון הייתה ברורה: יש לעשות הכל כדי לחשוף אותן, אבל בשום פנים לא לתקוף אותן. שלא יתלקח עימות צבאי. כששמע את שר ההגנה, רוברט מקנמארה, מציע להטיל עליהן פצצות עומק, חרדה תקפה את קנדי. “הוא הניף את ידו, הדביק אותה ללחיו, אחר כך אגרף אותה ושקע בהרהורים", תיאר אחיו, שר המשפטים בובי קנדי.
כעבור שבועיים בים מגיעה ה־B־59 לזירה. על הגלים ומתחתם פורצת סמבה קובנית. על רחבת הריקודים ארבע נושאות מטוסים, 44 משחתות, 358 מטוסי סיור אמריקאיים שחותרים למגע עם ארבע צוללות. נצמדים־מתרחקים־נצמדים־בורחים. “לא ציפינו למפגש כזה הדוק", הדגיש אורלוב, “אבל האמריקאים היו מוכנים לקראתנו". בעשר השנים שקדמו למשבר השקיעה ארצות הברית טריליונים בשיפור יכולות הלחימה בצוללות. “לא היינו מסוגלים להיות מוכנים יותר", סיפר בסרט של PBS גארי סלוטר, שהיה על המשחתת "קוני".
כ־1,000 ק"מ מקובה מקבל קנדי מידע שמאפיר את בלוריתו המשתפלת. מטוס ריגול מדגם U2 הצליח לצלם טילים סובייטיים בקובה. אמריקה מקבלת את ההוכחות שחששה מפניהן. “הם התחילו לקלל ולגדף מפני שלא ידעו על כך דבר", סיפר ג'ונסטאון זינגר, יועץ קרוב לנשיא, “הם נשמעו כקבוצת נהגי משאיות כועסת. זאת השפה שהשתמשו בה".
אבל סערה לא רק בלשכה הסגלגלה. “אלה" היא סופת הוריקן שצפון האטלנטי לא ראה מעודו. “גלים בגובה 7 מטר, כשהרוח רק מחמירה את המצב", תיאר ביוריק קטוב, “כוסינו בגלים, נאלצנו לפלס את דרכנו באשנבים סגורים. אם אתה פותח, המים מיד חודרים פנימה". אבל יש גם יתרון. העננים הנמוכים מקרקעים את מטוסי הסיור. “ועבורנו זה היה מושלם", אמר ויקטור מיכאילוב, נווט זוטר על ה־B־59, “יכולנו לחמוק, להסתתר, פשוט תנאים אידיאליים".
מתחת לנחשולים אין אידיליה. אנשים הקיאו, איבדו שיווי משקל. כדי לא להתעופף תרגלו ישיבת חירום. גב נגד מחיצה, רגליים פשוטות נגד המחיצה שממול. הקשר עם מוסקבה השתולל כמו הים. השתבש, התחדש והשתבש. ארבע הצוללות מצטוות לשמור על עמדותיהן בים סרגוסו (בעל צורה אליפטית, במרכז האטלנטי הצפוני - מ"ח). המשימה פשוטה אך מסוכנת. דריכה במקום מגבירה את הסכנה להתגלות.
מלשכתו פונה קנדי אל האומה. האמריקאים שומעים לראשונה כי בקובה בסיסי טילים סובייטיים, כי שיגורם לכל מדינה בחצי הכדור המערבי תיחשב להתקפה על ארצות הברית, וכי ארצות הברית תגיב מיד. “עד כה הכל נשמר בסוד", סיפר היועץ זינגר, “מעתה ידעו כל האמריקאים, וגם חרושצ'וב, שאנחנו יודעים". קנדי מטיל מצור ימי על קובה אך מתעקש לקרוא לו “סגר", “כי זה נשמע טוב יותר", הוא מסביר לאחד מעוזריו. הוא מעלה את רמת הכוננות מ־4 ל־3, ופרברי השלכת הוושינגטוניים אפופי דאגה. אוגרים שימורים, שוקלים להקים מקלטים גרעיניים. “הייתי תלמיד כיתה ג' באולסוויל מיסיסיפי", מסר אחד מראשי הארכיון לביטחון לאומי, “באותו שבוע תרגלנו כמה פעמים הסתתרות מתחת לשולחן. היינו בטוחים שהולכים לירות עלינו טילים מקובה". “מעולם לא זלזלנו ברוסים, הנחנו שהם חזקים כמונו", סיפר מפקד בצי האטלנטי, “היינו כשני מתאבקים היודעים שיש להם אותו כוח ורק מי שיתאמן טוב יותר ינצח".
אנשי B־59 סופרים כבר שלושה שבועות בים. תחושת הבדידות גוברת, ומוסקבה שוב אינה עונה. עדכונים שומע הצוות מפי ואדים אורלוב, ששולט באנגלית ומאזין למלחמה הפסיכולוגית שמנהלות תחנות הגולים במיאמי: תכף ארצות הברית תפלוש לקובה, הנה מתחיל גיוס טוטאלי. “כל מה שידעתי, כל מה שעשיתי, היה מתוך האזנה לקנדי ברדיו", סיפר גם ביוריק קטוב, מפקד B־4.
הסמבה הקובנית מסתחררת. הריקוד צמוד יותר, כך מוכיח יומן האירועים של היחידה ללוחמת צוללות: “מגע עם צוללת ממערב להאיטי, צוללת נצפית מצפון־מזרח לרפובליקה הדומיניקנית, אחת באזור ברמודה, ואחרת מצולמת ליד מפרץ גואנטנמו. אבל השייטת עדיין חומקת, כי מפקדיה יודעים לחולל קסם: בצלילת בזק הם מסוגלים להעלים כלי באורך יותר מ־100 מטר.
באוקיינוס אין טמפרטורות הומוגניות. לכל נתח מים חום משלו. צפיפותם של מים קרים שונה משל חמימים. ההפרשים האלה שוברים את מהירות גלי הסונאר (טכנולוגיה לניווט וגילוי צוללות שפועלת באמצעות גלי קול). מונעת מהם לשרטט על המסכים את המסלול שבין רודף לנרדף, לקבוע בדיוק היכן נמצאת המטרה ולעקוב אחריה. “כשהיא מסתתרת מתחת לשכבה תרמית כזאת או אחרת, קשה מאוד לגלות אותה", סיפר קצין ביחידה ללוחמה בצוללות. אבל העימות עובר לשחקים.
שבת, 27.10.62. “אני זוכר שראיתי עוזר בא לישיבה, רוכן אל אוזנו של הנשיא ולוחש לו משהו", סיפר היועץ ג'ונסטאון זינגר, “הנשיא החוויר, התרומם מלוא קומתו וקרא: ‘איבדנו לוחם'. U2 שלנו הופל בשמי קובה וטייסו נהרג". מייג'ור רודולף אנדרסון נפגע לאחר ששני גנרלים רוסים בקובה פקדו לירות רקטה אל מטוסו. רסיסים מראש החץ ניקבו את חליפת הלחץ שלו. אנדרסון יהיה החלל היחיד שנהרג מירי אויב במשבר הטילים.
בשבת שבה נפל אנדרסון נכנעה גם ה־B־59. “הם עלו עלינו בים סרגוסו", מסר ואדים אורלוב. נושאת המטוסים "רנדולף" היא שחשפה את הצוללת של וסילי ארכיפוב. המומחים ההידרו־אקוסטיים בצוללת מבינים מיד שאין סיכוי. מאחורי ה"רנדולף" שובל של 14 כלי שיט אחרים. על פי דיווחי הצי, הגילוי התרחש ב־16:59 זמן מקומי. “פתאום קיבלנו זיהוי יציב של הצוללת", סיפר גארי סלוטר מהמשחתת “קוני", “היינו נרגשים. לא פחדנו. ידענו מה תפקידנו ושפשפנו ידיים. אמרנו: ‘אלוהים, סוף־סוף נפלה בחלקנו ההזדמנות להגשים את כל מה שלמדנו בשנים האחרונות'". האמריקאים יכולים להרוג בקלות את אנשי ה־B־59, אך הפקודה מוושינגטון חד־משמעית: “הטרידו אותה, הוציאו את נשמתה אך השאירו אותה בחיים".
“לזמן מה יכולנו להמשיך בשלנו ולהתעלם מהם", ניתח אורלוב, “אבל האמריקאים האלה לא היו חובבנים, הם הידקו את הטבעת סביבנו כדי לאלץ אותנו לצוף ולהזדהות". מבצע הפחדה יצא לדרך. בפצצות העומק שהוטלו היה מעט מאוד חומר, השתמשו בהן רק לאימונים, אך הן חוללו רעש כשל 100 אלף גרונות בגמר הסופרבול. “הרגשנו כמו בחבית פח שפטישים אדירים הולמים בה", המשיך אורלוב.
לאורך ההיסטוריה סייעו איתני הטבע לרוסיה להדוף פולשים. אבל הפעם, רחוק מהבית, פעלה הבריאה נגד רוסיה. B־59, שהסתדרה יפה במימי הקוטב, השתבשה במים החמימים של ים סרגוסו. מצברי הדיזל התרוקנו במהירות, כדי למלאם היה צורך לצוף, אבל למעלה המתינו הרודפים, שסרקו את המים במסרקות ברזל. הצוות נאלץ לעבור לתאורת חירום. הפנסים האירו גופים נוטפים ורגליים שגיששו את דרכן. המיזוג קרטע, ובתאים טיפסה הטמפרטורה ל־45 מעלות. במחלקת הדיזל המצב היה גיהינומי אף יותר. הכי צונן היה ליד מכלי הדלק של הטורפדו, אך לצוות הותר לשהות שם כמה דקות לכל היותר. “הם (האמריקאים - מ"ח) אפילו לא התירו לנו לעלות לשייט פריסקופ", התלונן הימאי אנטולי אנדרייב בשדר שלא ברור כלל איך הצליח להעביר לאשתו, “האוויר דחוס והראש שלי מתפוצץ... שלושה ימאים התעלפו היום כי לא יכלו לשאת את החום... רמת הפחמן הדו־חמצני בתאים עולה... אלה שלא במשמרת יושבים דוממים בלי נוע, תולים מבט ריק בנקודה רחוקה...".
ה"חבר־מפקד" סביצקי חיפש ישועה במעמקים. כדי לחמוק דרדר את ספינתו לתהומות, מה שמנע ממנה כל תקשורת עם מוסקבה.
אבל מוסקבה בשעות האלה הייתה עסוקה במה שקורה מעל המים. חרושצ'וב הזהיר את קנדי שחיפוש או עצירה של כלי שיט סובייטי ייחשבו למעשה פיראטי “ויגררו תגובה". האוקראיני הרועש, שרק לפני שנתיים חלץ את נעלו, הטיח אותה על בימת האו"ם וקרא אל האמריקאים: “אנחנו נקבור אתכם", אינו יודע שאנשיו הם שקבורים עתה במצולות.
כשמטוסי סיור לוחצים מהאוויר, כשהמשחתות דבוקות לזנבה B־59 היא עתה ארנבת בכלוב. בסוללות נותרה תחמושת לשש שעות “והמצב נהיה קשה מאוד", הודה איש הצוות ויקטור מיכאילוב בסרט “האיש שהציל את העולם". ומוסקבה עדיין שותקת, והאלחוט קולט רק מוזיקת ג'אז מהספינות האמריקאיות שמעל והמים ממשיכים להתפוצץ. “חשבנו שזה הסוף", התוודה אורלוב. “סביצקי נראה מותש, שוב ושוב ניסה להשיג לשווא את מטה הצי". לבסוף נתן המפקד לזעם לכבוש אותו ולגרור אותו אל הקצה. הפיצוצים בחוץ הובילו אותו למסקנה שנפתחה מלחמה והוא הורה לקצין האחראי להכין את הטורפדו האטומי לשיגור. “אולי שם התחילה מלחמה ואנחנו עסוקים פה בסופות קיץ", זעק אל אנשיו, “אנחנו נפוצץ אותם עכשיו! כולנו נמות אך נטביע אותם, את כולם - לא נמיט חרפה על הצי!".
אבל בצוללת הזאת יש, כזכור, צורך בהסכמת שלושה כדי ללחוץ על כפתור האבדון. הקצין הפוליטי מסלניקוב הלך עם סביצקי ואמר: “כן, לירות". עתה נזקקו השניים רק לעוד אצבע כדי להוציא את הזוועה לדרך. אבל וסילי ארכיפוב משחרר “נייט" מהדהד. לא יעלה על הדעת. כשהוא ניצב באפלה, נחרך במבטי המלחים, מתפורר ב־48 מעלות, נחנק מסירחון הדיזל, וסילי אלכסנדרוביץ' ארכיפוב מחליט לציית רק לציוויי עמוד השדרה שלו. לא ברור מה טען. אולי הדגיש שעדיין אין זאת מלחמה. שהאמריקאים עושים מהומה רבה אך נזהרים שלא לפגוע בהם. אבל מעבר לאלה נראה שעברו על ה־K־19 הוא שהניע אותו.
“בעלי כבר ראה מה קרינה עלולה לחולל", אמרה אולגה ארכיפובה, “במו עיניו ראה מה קרה לאנשים בכור הגרעיני. זאת הייתה טרגדיה, טרגדיה אמיתית. היא שגרמה לו לומר: ‘לא למלחמת טירוף, לא למלחמה גרעינית עכשיו'". לוולנטין סביצקי לא הייתה ברירה אלא לעצור את ההכנות לשיגור הטורפדו הגרעיני. מהמצולות שיגר לאמריקאים אות שהוא עולה לפני המים.
“עגנו קרוב מאוד אליהם", סיפר קצין הלוחמה נגד צוללות אנדרו ברדריק, “היא הייתה בצד ימין שלנו. הייתה חשוכה. מוארת רק באורות קטנים. השעה הייתה קצת אחרי חצות. מעולם לא ראינו קצין סובייטי ורציתי להעיף עליהם מבט. הם נראו אנשים רגילים. לא התנשאו לגובה 2 מטר ומפיהם לא נחשפו ניבים של חיות".
האמריקאים נזהרו. לא עלו לצוללת, כי לא ידעו שבבטנה נשק גרעיני והיא גם עגנה מחוץ לטווח הסגר של קנדי. טכנאי מהיחידה לבקרת אש צילם סרט של 8 מ"מ. אחר כך הפכה ה־B־59 את פניה, וכשתיים מאחיותיה שהוצפו אף הן, יצאה לדרכה חזרה.
כמה ימים אחר כך, בשלהי אוקטובר, גובש הסכם בין וושינגטון למוסקבה. בראשית נובמבר צולמו טילים סובייטיים מכוסי ברזנט עוזבים את קובה. אמריקה הסכימה לפנות את טיליה מטורקיה. על פי סעיף סודי, גם את אלה שבאיטליה. הסמבה הקובנית שככה.
לא ההשפלה. בשובם לאמא רוסיה כונו ארכיפוב וחבריו “מוגי לב", “פחדנים". אנדריי גרצ'קו, מפקד ברית ורשה ולימים שר ההגנה הסובייטי, רתח על שלא דבקו בנהלים לאחר שהתגלו. מספרים שהטיח את משקפיו ברצפה וריסק אותם לרסיסים. מפקד אחר אמר לשבים: “מוטב שהייתם טובעים עם האונייה שלכם". כל מפקד נדרש לכתוב דוח מפורט על האירועים. להסביר. אנשי הצוות הוחתמו על חוזה חשאיות חמור. “בעלי ממש לא אהב לדבר על זה", העידה אולגה, “הוא הרגיש שלא מעריכים את מה שעשה. הייתי שואלת והוא היה רק עונה: ‘די, אולגה'".
לארכיפוב, למזלו, נמחלה העובדה שמנע מלחמה גרעינית. הוא המשיך לשרת בצבא ושנתיים לאחר המשבר הקובני מונה למפקד פלגה. אחר כך פיקד על שייטת צוללות. ב־1975 קיבל פיקוד על האקדמיה של הצי בלנינגרד והשתחרר בדרגת אדמירל. ב־19.8.1998 מת מסרטן בכליות. 37 שנים לאחר שנפגע מהקרינה על סיפון “יצרנית האלמנות" הכריעה אותו המחלה. תשעה ימים אחריו הלך לעולמו מפקד הצוללת ההיא ניקולאי זטייב. בני 72 היו שניהם במותם.
האיש שהציל את העולם (2)
כך מנע הקצין הצעיר סטניסלב פטרוב מלחמת עולם גרעינית בשנות ה־80
21 שנים לאחר וסילי ארכיפוב, עמד גם סטניסלב פטרוב במבחן גורלי. פטרוב היה קצין במערכת ההגנה האווירית של ברית המועצות והוצב בעמדה “סרפוחוב 15" שליד מוסקבה. באחריותו הייתה רשת לווייני ההתרעה מפני מתקפת טילים של ארצות הברית על ברית המועצות. ברגע שהתרעה כזאת מתקבלת, כך קבעה "מדיניות ההשמדה ההדדית", יש להעביר אותה הלאה כדי להזניק תגובה.
ב־26.9.83, קצת אחרי חצות, המחשבים בבונקר של פטרוב זיהו תנועת טיל בין־יבשתי מכיוון ארצות הברית. אבל הוא סבר שהמחשב משטה בו, שמדובר בשגיאה. לו חשבו האמריקאים לתקוף, לא היו מסתפקים בטיל אחד אלא במאות כדי למנוע מהסובייטים אפשרות לתקוף חזרה. פטרוב בחר להתעלם מההתרעה. מהדוח על האירוע לא ברור אם הודיע לממונים עליו או שבחר לא לעשות אפילו את זה.
כעבור זמן מה שוב דיווחו המחשבים על ארבעה טילים שמכוונים ישירות לברית המועצות. פטרוב המשיך לחשוד. החזיק בדעתו כי מדובר בכשל טכני. על פי הדוח שכתב הפעם, הממונים עליו רצו להגיב מיד. עד לזיהוי ודאי, כך חששו, יחלפו דקות יקרות וימנעו מהסובייטים את האפשרות להלום. הם רצו לירות, אך הוא עמד בעקשנותו על שלו. מאוחר יותר התברר כי סטניסלב פטרוב צדק גם הפעם. אף טיל לא נחת. מערך נדיר של השתקפות אור השמש על עננים גבוהים שיגע את המחשבים.
אבל כמו במקרה של ארכיפוב, ברית המועצות לא סידרה חיים קלים גם למושיע הזה. פטרוב הושלך למלתעות החוקרים ונדרש להסביר בפרוטרוט את החלטתו. בהתחלה שמע שבחים. “היית האדם הנכון במקום הנכון", החמיאו לו מפקדיו. אבל אחר כך באו הגערות: מדוע לא פירט את צעדיו ביומן המבצעים. את הפרס שהובטח לו בתחילה לא ראה מעולם. “הענקתו תעודד התעלמות מהפקודות ותעורר חוסר צייתנות", הסבירו מפקדיו. פטרוב הבין שלשלילת הפרס יש עוד סיבה: התקלות שחשף בנוהלי המערכת הביכו את מפקדיו, את המדענים שהפעילו אותה והם ביקשו להעלים אותן. הפרס שלו, היה הקלון שלהם.
כמו בפרשת ארכיפוב גם האירוע הזה הוסתר בשנים הראשונות. הוא התגלה רק בשנות ה־90, כאשר מפקדו, יורי ווטינצ'ב, פרסם את זיכרונותיו. גם פטרוב קצר תהילה בעיקר מחוץ למולדתו. ארכיפוב זכה לעיטור “האגודה לחיים עתידיים" בלונדון, פטרוב - 21 שנים לאחר שקרא כראוי מציאות מתעתעת - זכה בפרס “התאחדות אזרחי העולם" בסן פרנסיסקו. 1,000 דולר הוקצבו לו על חלקו במניעת אסון קולוסאלי. בינואר 2006 הוזמן להיות אורח כבוד בעצרת האו"ם בניו יורק. ביום שבו ביקר בעצרת, כך קראתי בוויקיפדיה, פרסמה המשלחת הרוסית הודעה מגמדת: “בשום נסיבות שהן לא הייתה עשויה להתקבל או להישקל החלטה להשתמש בנשק גרעיני... על בסיס נתונים ממקור יחיד או ממערכת בודדת. כדי שפעולה כזאת תצא אל הפועל נדרש אישוש ממספר מערכות".
אבל מומחים למלחמה הקרה מטילים ספק אם הפרוטוקול הסובייטי דרש חד־משמעית יותר ממקור התרעה אחד. התקרית הייתה כשהיחסים בין שתי מעצמות־העל גירדו את הקרקעית. במצב נפיץ שכזה היה חשש מוצק שאחת מהן תזדרז לתקוף. הפעולה של פטרוב שללה את האפשרות שתהיה זאת ברית המועצות.