המחאות באיראן נגד המשטר ממשיכות לתפוס תאוצה, ואת הכותרות בימים האחרונים תפסה הספורטאית אלנאז רקאבי שהתחרתה בטיפוס הרים ללא חיג'אב. בני סבטי, חוקר איראן במכון ירושלים למדיניות וביטחון וממקימי דובר צה"ל בפרסית, שוחח הבוקר (רביעי) עם אראל סג"ל וחיים לוינסון ב-103FM בנושא.
"אחד הוויכוחים באיראן זה למה לבכירים מותר, למה להם יש ולנו אין. זה יסוד ויכוחים ומחאות למיניהם. המחאות עדיין נמשכות בעוצמות עולות ויורדות כי בסוף המשטר ידו קשה על המפגינים ולכן לא כל יום הם יכולים באותן עוצמות להפגין. כל פעם המשטר ממקד את היכולת שלו במקום אחר. אבל בסה"כ זה נמשך, הם מכוונים למהות של המשטר, הסיסמה הכי עיקרית של המחאה זה מוות למנהיג. הם מבינים שהשיטה לא פועלת, היא לא בשבילם ולכן הם יוצאים נגד. מי שהיה פעם בדרום טהרן ולקח חלק במהפכה, מעריכים אותם כ-15 עד 20 אחוזים מכלל הציבור. אנחנו רואים את זה גם בבחירה של ראיסי. בסוף מי שמחזיק בנשק ובמשאבים הוא הרבה פעמים המנצח. המיעוט שולט על העם" פתח סבטי את דבריו.
כשנשאל על ההבדלים בין המחאה הנוכחית לזו של 2009, השיב סבטי: "המספרים הם קטנים יותר אבל בניגוד ל-2009, ותמיד אוהבים להשוות כי המספרים היו גדולים, אבל אז הציבור ניסה לשחק בתוך כללי המשחק של המשטר, הוא רק רצה שישנו את תוצאות הבחירות לנשיאות. המשטר בגד בציבור. היום בגלל זה הציבור הולך על כל המשטר, על הראש של המשטר. עוד משהו שקשור גם לגולה, זה שהגולים האיראנים מאוד פעילים, מעולם הם לא היו פעילים כל כך, הבכירים הגולים האיראנים מאוד פעילים. יש רוח אחרת. אני לא אומר שמחר תקרה מהפכה אבל אנחנו בגל מסוג אחר, הרבה יותר חזק גם אם המספרים לא גדולים. אנחנו רואים עוד כמה פרמטרים, למשל נטילת מחסום הפחד של המפגינים, הם תוקפים חזרה את אנשי משמרות המהפכה. מעולם זה לא קרה. ההפגנות של 2009 היו שקטות, הפעם הם תוקפים את החיילים, זה דבר שלא היה. האיראנים נמצאים במצב עיוורון כזה שהם חושבים שמותר להם הכול, ואם הם ימשיכו כך זה לא יגמר להם טוב".
סייעה בהכנת הכתבה: שני רומנו 103fm