זוועות מריופול: התושבים שחוו על בשרם את התופת הרוסית בעדויות מצמררות

הדיווחים על מחנות פילטרציה בנקודות מעבר ברחבי אוקראינה הגיעו לראשונה בתחילת אפריל 2022. אז השמיעו לראשונה הרשויות במריופול קול זעקה על מחנות סינון, שעל פי הדיווחים נעשה בהם שימוש כבר מהמחצית השנייה של מרץ. "ילדים מגיל 14 כבר עוברים פילטרציה", אומרת תושבת מריופול בפרויקט תיעוד מיוחד של ארגון העיתונות האוקראיני העצמאי "Bihus" על המחנות באזור. "ראיתי כלב רץ עם רגל אדם בפה כשיצאתי מהמרתף", ממשיכות העדויות להיאסף, "אתה יושב ומחכה, הם מפשיטים אותך ואז מחליטים אם לשחרר אותך או לא"; "הם הורידו מהעור שלו את הקעקוע והכו אותו למוות"; "הם גררו אותי, איימו על אבא שלי שיחתכו לו אוזן אחת"; "ראיתי איך לוקחים בת מאמא שלה".

"הפילטרציה היא מערכת שאנשים צריכים לעבור דרכה כדי לעבור מיישוב אחד לאחר", מסביר ויאצ'סלב ליחצ'וב, מומחה לתיעוד פשעי מלחמה במרכז לחירויות האזרח בקואליציית הארגונים הלא ממשלתיים שנקראת "בית הדין לפוטין". "כשכוחות רוסיים כבשו טריטוריה מסוימת, הם הקשו על התושבים להגיע לשטחים אוקראיניים אחרים. המקרה של מריופול הוא המקרה הגדול ביותר, אבל ראינו דפוס זהה כמעט בכל יישוב, כפר קטן ועיירות. הרוסים מצדיקים את הסינון בכך שהם עורכים 'פרופיילינג', שהם רוצים לגלות את העבר ההיסטורי האישי של אותו אזרח, רק כדי לוודא שהוא לא חלק מההגנה האוקראינית, אבל הבעיה היא מה שקורה במחנות הפילטרציה".

מה קורה שם?
"במרבית המקרים מדובר בזמן המתנה ממושך. זה יכול לקחת ימים וגם שבועות. במקרה של מריופול התושבים ממתינים באמצע שום מקום, בשדות, בלי תנאים, בלי אוכל או מים, רק עם מה שיש עליהם ועם מה שהם הספיקו לקחת מהבית".

העדויות הרבות חוזרות על עצמן ומציגות דפוס דומה: בנקודות מעבר ברחבי אוקראינה, מאות אוקראינים מעל לגיל 14 עומדים בתור כדי לקבל אישור "פילטרציה", שפירושו כי הם עברו את הסינון הרוסי ומותר להם להמשיך בדרכם. הם עומדים ימים, שבועות ולעתים אף יותר. בלי מים, בלי אוכל, בלי מיטות, בקור הנוראי שהמגן היחיד מפניו הוא אוהל בד רעוע. הפרוצדורה האגרסיבית נערכת בשדות, במרתפי בתי ספר, בתחנות משטרה מקומית. התושבים המקומיים נדרשים לספק את הסלולרי האישי שלהם ואת הדרכון. החיילים הרוסים במקום בודקים כל הודעה, כל תמונה וכל היסטוריית חיפוש רק כדי לאתר קשר לכוחות ההגנה האוקראינית או אף רגש פרו־אוקראיני תמים.

העומדים בתור מצולמים ונלקחות מהם טביעות אצבע. הם נדרשים גם להתפשט ובבדיקה גופנית מחפשים על גופם קעקועים "מפלילים". פטרו אנדריושצ'נקו, יועצו של ראש עיריית מריופול, הצהיר בחודשים האחרונים בתקשורת הבינלאומית כי בעקבות "סינון" שערכו הרוסים בין הזכרים בעיר, אין הם יודעים מה עלה בגורלם של 5%־10% מהגברים ש"נכשלו" בסינון. עוד הוא הוסיף, כי מחנות הסינון בכפר בז'ימנה למשל, הפכו ל"גטו אמיתי עבור אנשים ממריופול". דיווחים נוספים ממחנות הפילטרציה מעידים גם על עינויים, מכות, התעללות מינית במהלך הבדיקות הגופניות והפרדת משפחות. "היה מקרה שהרוסים שלחו ילד באוטובוס בלי אמא שלו, שנעצרה רק כי לפני כמה שנים היא עבדה במשטרה האוקראינית", מסביר ליחצ'וב.

את ליחצ'וב אני פוגשת בשיחת זום, בין הפגזה להפסקת חשמל. הוא מתאר כי בעשרת החודשים האחרונים משרד התובע הכללי באוקראינה תיעד 40 אלף מקרים של פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות. "אלה מספרים ענקיים. למשל, רק לאחרונה התגלו מקרים של הוצאות להורג ועינויים שהתרחשו באזורים המשוחררים. במחוז חרסון למשל, על הגדה הימנית של נהר דנייפר, ובמחוז חרקוב", אומר ליחצ'וב.

דבריו של ליחצ'וב מקבלים משנה תוקף בדוח מיוחד שיצא החודש ממשרדו של הנציב העליון של האו"ם לזכויות האדם. הדוח מתעד הוצאות להורג ורצח אזרחים ב־102 כפרים ועיירות באזור קייב, צ'רניהיב וסומי, הממוקמות באזורה הצפוני והצפון־מזרחי של אוקראינה. ההוצאות להורג בוצעו בידי הכוחות המזוינים של הפדרציה הרוסית, והדוח מתייחס לאירועים שהתרחשו בין 24 בפברואר ל־6 באפריל 2022 באזורים מסוימים (ולכן לא מתייחס למשל לחודש המדמם והנורא שעברה מריופול החל מאמצע אפריל). הדוח מסכם כי מסע הרציחות של הרוסים באזורים שנבדקו גבה את חייהם של 441 אזרחים, מתוכם 341 גברים, 72 נשים, 20 ילדים ו־8 ילדות.

זמן קצר לאחר נסיגתם של חיילים רוסים מאזורים אלה, תושבים מקומיים, רשויות ורשויות החוק החלו למצוא גופות רבות של אזרחים ברחובות, בשדות, בפארקים, בשטחים מיוערים, בבתים, בהריסות של בתים הרוסים, בתוך כלי רכב שנהרסו או נשרפו בכבישים, במרתפים, בבורות ובמספר רב של קברים מאולתרים, בודדים או קולקטיביים. "אי אפשר להתבונן במה שקרה בלי שיישבר הלב. אנשים קוברים את המתים שלהם ממש בחצרות בתיהם", אומר אלכסנדר (שם בדוי), תושב מריופול, שנמלט ועבר פילטרציה. כוחות המשטרה הלאומית מדווחים כי עד ל־22 באפריל נמצאו רק באזור קייב 1,084 גופות של אזרחים. בחודשים לאחר מכן, מספר זה גדל ל־1,365. בנוסף, נכון ל־1 בספטמבר 2022, 207 אזרחים תושבי אזור קייב נחשבו נעדרים. לפחות ב־650 מקרים מותם של האזרחים נגרם מפציעות ירי. במספר לא מבוטל של הגופות נמצאו סימני חבלה, בעיקר חבורות וחתכים, פצעי כדור, ידיים כבולות וכוויות.

הדוח מציג 100 מקרי רצח ומחלק את המקרים הללו לשתי קטגוריות כלליות: הראשונה, הוצאות להורג במחנות מעצר, או מיד בשעת תפיסת האזרחים; השנייה, אזרחים שהותקפו בזמן שניסו לברוח ברגל, באופניים או בכלי רכב. למשל, אזרחים שניסו לעזוב את בוצ'ה, נורו ונהרגו ללא סיבה ברורה. הכוחות הרוסיים איימו על התושבים להישאר במרתפים ובבתיהם, ואנשים "חשודים", במיוחד גברים, נחקרו על קשרים לכאורה (נוכחיים או קודמים) עם הכוחות המזוינים של אוקראינה וגופי אכיפת החוק, ועל "ריגול" לכאורה, בעיקר באשר להעברת מידע על עמדות של חיילים רוסים. כמה אזרחים נהרגו במקום, בעוד אחרים נעצרו והוצאו להורג מאוחר יותר. חייל רוסי בבוצ'ה העיד כי: "אם המקומיים הגיעו לעמדות שלנו, הם נתפסו, נחקרו ונהרגו כמעט מיד".

הדוח מתאר כי באופן גורף גברים ונערים מהווים 88% מכלל הקורבנות. ברוב המקרים ההוצאות להורג נערכו לאחר שחיילים רוסים עצרו אזרחים בחשד להשתתפות בפעולות איבה או בחשד לתרומה אחרת למאמץ המלחמה. תקופות המעצר טרם ההוצאות להורג נעות בין מספר שעות ועד למספר שבועות. אזרחים נעצרו בבתים, במרתפים, במוסכים, במתחמי משרדים או בחצרות שנכבשו על ידי חיילים רוסים. ברוב המקרים, הקורבנות נמצאו כשידיהם אזוקות או קשורות בנייר דבק, ועם פציעות המעידות על עינויים או התעללות אחרת. לפחות במקרה אחד, אחד הקורבנות נמצא עם סימנים התואמים אלימות מינית. הדוח קובע כי כל אלה מספקים אינדיקציות חזקות לכך שניתן לסכם את הרציחות הללו כפשעי מלחמה והרג מכוון, ועל כן כהפרה חמורה של אמנת ז'נווה.

“זה כבר ברור, במלחמה המתחוללת אין ערך לחיי אדם", אומר סשה (שם בדוי), פעיל חברתי בקייב, "גם בקרב הרוסים, שנלחמים כאילו הייתה זאת מלחמת העולם הראשונה. האוקראינים יושבים בשוחות עם מכונות ירייה, ו־30 חיילים רוסים רצים לעברם, אלא שהאוקראינים קוצרים אותם מיד, כעבור כמה שעות 30 חיילים רוסים אחרים עושים את אותה הפעולה. אלפי ילדים עד גיל 7 הועברו לרוסיה לאימוץ".

לאורך עשרות השיחות שערכתי, חזרה ועלתה אותה בעיה: באוקראינה אין חשמל ברוב שעות היום. מדי בוקר מקבלים התושבים הודעה מתי במהלך היום יהיה חשמל, אבל המעלות כבר צנחו אל מתחת לאפס. "אנחנו לא מבינים עד כמה אנחנו צריכים חשמל", אומר סשה, "הכל מתבסס על תשתיות החימום באוקראינה. אם אין הסקה, אז אין מים ואז זה אומר שאתה לא מתקלח. לפעמים אנחנו מחממים סיר על הגז ושופכים על עצמנו מים חמים. הקור משמעותי, וכשמדובר בילדים, בתינוקות ובקשישים, מדובר בסכנת חיים. זאת הטקטיקה הרוסית, כל ההפגזות האחרונות היו לכיוון התשתיות, הרוסים משתמשים בחורף ככלי. העיר בחשיכה, גם אין אינטרנט ואין רשת סלולרית. שגרת החיים ממש קשה, אבל האוקראינים בינתיים מגלים רוח לחימה ושורדים. השאלה היא איך הם ישרדו את החורף. זאת מצוקה איומה. אנשים עזבו את המזרח ונדדו למערב, מדובר באנשים בריאים, משכילים, שיום אחד ארזו את כל החיים שלהם בשתי שקיות ויצאו עם האישה והילדים לנדוד למקום שלא מחכים להם בו. אנשים חיים מהיד לפה, ואפילו גרוע מזה, אנשים על סף חרפת רעב. למתקנים החיוניים כן יש חשמל, לבתי החולים יש גנרטורים, אבל לפעמים נרשמות סיטואציות סוריאליסטיות כאשר המקומות הללו מוארים באמצעות נרות, יש ממש ניסיון לדבוק בשגרה. בחנויות יש מוצרים, התנועה עובדת אף על פי שאין רמזורים, וגם, למרות החשיכה אין פחד ללכת ברחובות. פתאום העבריינים חוששים לאור החמושים הרבים ברחוב".

מריופול, מהערים המרכזיות במחוז דונייצק שבמזרח אוקראינה, הייתה עיר אירופית משגשגת לפני המלחמה. אלא שאת זיכרון הנזקים שספגה בחודשים האחרונים יהיה קשה למחות גם כאשר יבנו אותה מחדש. מיקומה האסטרטגי על חוף ים אזוב, על יד הגבול עם רוסיה, הפכו אותה ליעד תקיפה מרכזי. באמצעות כיבוש העיר תכננו הרוסים לבסס את שליטתם על חופי ים אזוב, וליצור מסדרון קרקעי מגבול רוסיה ועד לחצי האי קרים, שסופח כבר ב־2014 - השנה שמבחינת רבים באוקראינה מסמנת את תחילת המלחמה הזאת.

בחודשי האביב הוטל מצור כבד על העיר למשך 86 ימים. איליה סמוילנקו (28), קצין מודיעין של המשמר הלאומי של אוקראינה, נוקב במועד 1.3.22. "לפני כן הקרבות היו בעיקר מחוץ לעיר ובסביבה של העיר בכפרים ועיירות מסביב", אומר סמוילנקו, שרק לאחרונה שוחרר מהשבי הרוסי. "אני הגעתי למריופול ב־20 בפברואר, בשלב הזה כבר השתחררתי מהשירות הצבאי שלי. המפקד שלי ביקש ממני להגיע כווטרן, כי תכננו אימון לקצינים והייתי אמור להעביר להם שיעורים, אבל אחרי שהגעתי, הכל הסלים מאוד מהר".

בימים האלה התכוננתם למלחמה?
"כולם הבינו שמלחמה עלולה לפרוץ, אבל אף אחד לא חשב שזה באמת יקרה. גם ביחידה שלנו, היינו מוכנים, אבל כולם חשבו שזה שטויות. כולם אמרו שהרוסים לא צריכים לעשות את זה, שהם יורים לעצמם ברגל עם המעשים האלה"

למה?
"כי כבר היו להם השפעה ויתרון בקרב האיחוד האירופי, מבחינה כלכלית, מבחינה פוליטית ומבחינה תרבותית. לפני המלחמה בראש המצעדים בספוטיפיי האוקראיני היו זמרים רוסים, אבל עכשיו כל האוקראינים מאוחדים נגד רוסיה. ומריופול היא עמוד השדרה של הסיפור הזה".

איך נראתה העיר בזמן המצור?
"ממש כמו בימי הביניים, היינו מוקפים מכל הצדדים. תוך עשרה ימים כבר הייתה בעיר קטסטרופה הומניטרית. הטקטיקה של הרוסים הייתה להרוס את העיר בלוק אחר בלוק. קודם הם הרסו את תשתיות החשמל, תשתיות מים, ערוצי השקיה, אחר כך הם הרסו מבנים אזרחיים חשובים כמו בית חולים ליולדות, את התיאטרון, את הבריכה העירונית ואת כל המקומות שהתושבים השתמשו בהם כדי להסתתר מההפגזות. הם הרסו גם את כל מערכות השידור, הרשת הסלולרית ותשתיות החימום. אנשים גוועו ברעב, חיו במרתפים, זאת הייתה ממש עיר של מעלה ועיר של מטה. וכל הטרגדיה הזאת התרחשה אל מול העיניים שלנו, מול העיניים של הלוחמים שניסו להגן על התושבים של העיר".

איך ניסיתם להגן עליהם?
"נלחמנו בחזית העיר, אבל גם עזרנו לתושבים עם מים, אספקה, הגנה. אזרחים לא מאומנים לעמוד בתנאים כאלה. זה היה שוק עבורם. אבל לצערי, הרוסים השתמשו בטקטיקות אכזריות וראינו איך בניינים של מספר קומות הפכו לערימה של אבק. לכן גם לא ידענו כמה אנשים באמת מתים או לכודים בבניינים האלה".

בעצם, גם אתם וגם האזרחים הייתם נתונים תחת מצור?
"כן, ברור. הטרגדיה הגדולה של מריופול היא שהרוסים רצו להרוג כמה שיותר אזרחים אוקראינים, אבל מריופול היא העיר שיש בה מספר האוקראינים הגבוה ביותר שהם דוברי רוסית, ואותם הם רוצחים, באמצעות הפגזות, טנקים, ארטילריה".

בנוסף ללחימה ולהרס התשתיות, מכונת התעמולה הרוסית פועלת במלוא הכוח ומנסה לגרום לעם האוקראיני להאמין כי המלחמה האמיתית היא בין רוסיה למערב וכי המערב מנצל את אוקראינה. חשוב לזכור כי מזרח אוקראינה הוא ברובו רוסי אתני, ולמעשה האזורים שהרוסים רמסו, כדוגמת מריופול, הם אזורים עם אחוזים גבוהים של רוסים.

יוליה פדוסיוק, בת 30, היא סגנית ראש איגוד משפחות אזובסטאל, על שם מפעל המתכות אזובסטאל שהפך במהלך הפלישה הרוסית לסמל מצודת ההתנגדות האוקראינית. בעלה, ארסני פדוסיוק שעדיין מצוי בשבי הרוסי, היה מבין מגיני אזובסטאל, לצד סמוילנקו. הפעם האחרונה שהם נפגשו הייתה ב־20 בפברואר, ארבעה ימים לפני שהמלחמה התחילה. "לא שמעתי ממנו בכלל בשבועות הראשונים למלחמה, אבל יש לי חברה שהיא אשתו של אחד המפקדים, אז דרכה גיליתי שבעלי חי", היא אומרת.

והיום, אחרי שישה חודשים שהוא בשבי הרוסי, את יודעת אם הוא עדיין חי?
"לא, אני לא יודעת".

סמוילנקו: "חשוב להבין, אף אחד לא ציפה להישאר בחיים. ידענו שלא נעזוב את מריופול מיוזמתנו, הייתה לנו פקודה לעמוד ולספוג".

הקרב על מריופול היה לאחד הקרבות הקשים במלחמת רוסיה־אוקראינה. המצור על העיר נמשך כאמור 86 ימים ובסופו, הרוסים הצליחו לכבוש את מריופול, והלוחמים, שהתבצרו במפעל יחד עם אזרחים נוספים, נכנעו. "לפני שכל זה התחיל, היו במריופול כחצי מיליון תושבים", אומר סמוילנקו. "המספרים הרשמיים מדברים על כך ש־150 אלף הצליחו להתפנות, 50 אלף נוספים פונו במסגרת 'המסדרונות הירוקים ההומניטריים'".

פדוסיוק: "ו־50 אלף אזרחים נהרגו במריופול".

סמוילנקו: "ויותר מ־100 אלף גורשו בכפייה לרוסיה ועברו פילטרציה, כך שתעשי את החשבון".

למה הם גורשו ועברו פילטרציה?
"כי הרוסים טענו שהם מחפשים מרגלים אוקראינים, סוכנים של SBU (שירות הביטחון האוקראיני) ואקטיביסטים".

פדוסיוק: "הם גם ניסו ליצור תמונה שקרית שהאוקראינים רוצים ללכת לרוסיה ורוצים להיות חלק מרוסיה. בגלל זה הם גם חטפו ילדים, רבים מהמספרים שאנחנו מדברים עליהם הם ילדים".

סמוילנקו: "אני מכיר כמה מקרים שהמשפחות הגיעו יחד לפילטרציה והופרדו שם. למשל ילדה בת 4 שהופרדה מאמא שלה".

המספרים האלה איומים.
סמוילנקו: "יכול להיות שהמספרים אפילו יותר חמורים, אנחנו זועקים לעולם שרוסיה מבצעת פשעי מלחמה באוקראינה. אנחנו היינו עדים לפשעי המלחמה האלה. ואולי אפשר להבין גם למה זה שובר לנו את הלב כל כך. כי הרי אנחנו נלחמנו בחזית העיר והם שיגרו טילים והרגו אזרחים מאחורינו".

הקרב במריופול התאפיין בעוצמת אש מסיבית ובקרבות לחימה בשטח בנוי. "בשלב האחרון של המצור היינו במפעל הפלדה", מסביר סמוילנקו, "בחרנו בו כי הייתה לנו שם עמדת יתרון. לפני כן, רוב הקרבות היו בעיר ובגבולות של העיר. ניסינו לדחוק את הרוסים החוצה. אבל הטקטיקה שלהם הייתה לתקוף את מרכז העיר ואת הבתים הפרטיים".

סמוילנקו מסמן את ה־15 באפריל כנקודת המפנה. אז הצליחו הרוסים להשתלט כבר על מרבית שטחי העיר ולדחוק את הכוחות האוקראיניים שהתבצרו אל סביב מפעל הפלדה: "עד לנקודה הזאת לחמנו בצד הימני ובצד השמאלי של הנהר. ואז הכוחות שלחמו בצד הימני עברו לצד השמאלי, למפעל הפלדה. אחרי היום הזה כל היחידות שלנו עברו למפעל גם. האויב דחף אותנו חזק בצד הימני ולא היו לנו מספיק אמצעים".

"בעלי גם לחם בקרבות שהתחוללו בעיר", מוסיפה פדוסיוק, "הוא היה בצד הימני של הנהר, המפעל כאמור היה בצד השמאלי. אבל אז הוא הצטרף לשאר במפעל. הוא שחה לצד השני, תחת ההפגזות. הוא כבר היה פצוע בשלב הזה".

סמוילנקו: "מאות אנשים חצו ככה את הנהר. זה היה מרחץ דמים. נכנסנו לתוך אמבוש באזור מאוד צר. מאוד צר".

בעלך נפצע בקרב הזה?
פדוסיוק: "הוא נפצע כבר בחודש השני למלחמה, פיסה של טיל נכנסה לו לירך ולא הצליחו להוציא אותה החוצה, אז היא עד עכשיו תקועה בבשר שלו. אבל ביחס לאחרים, זאת עוד נחשבת פציעה קלה. רבים איבדו רגל או יד".

סמוילנקו: "הרבה מאוד חיילים נפצעו קל לאורך הלחימה ופשוט המשיכו להילחם. כי כל לוחם חשוב בלחימה הזאת. אבל כמובן היו לנו גם סיטואציות נוראיות עם פצועים קשה, כי היינו צריכים לאלתר בתי חולים. ניסינו לפנות אותם, כי הם כבר לא יכלו להילחם גם. בשלב הזה היו לנו בערך 300 לוחמים שהיו פצועים באופן קריטי".

בסוף אפריל שוב דיווח יועצו של ראש עיריית מריופול, פטרו אנדריושצ'נקו, כי אלפי חיילים ואזרחים אוקראינים נצורים בתוך המפעל, חשופים להפגזות הרוסיות. "נלחמנו ללא הפסקה", אומר סמוילנקו, "עד ל־10 במאי. אז הצד הרוסי התחיל לנהל איתנו משא ומתן כדי שניכנע".

כעשרה ימים לאחר מכן נודע לעולם כי רוסיה כבשה את העיר מריופול ואת המפעל בתוכה. הלוחמים ששרדו את הקרבות נכנעו ונשלחו לשבי הרוסי, בהם גם סמוילנקו: "לקחו אותי כמו חפץ, כמו כבודה. הייתי אזוק, עם כיסוי עיניים. הייתי בבידוד מוחלט במשך ארבעה חודשים, במתקן מיוחד במוסקבה. אבל התנאים שלי עוד היו בסדר, לא עינו אותי גופנית. הצלחתי אפילו לעלות קצת במשקל לאחר שירדתי במהלך הקרב במריופול. אף אחד לא נגע בי, הייתה לי רק חקירה אחת, אני מניח שהרוסים לא התעניינו במידע שיש לי".

מה אתה יכול לספר על התקופה שלך שם?
"ארבעה חודשים בבידוד, זאת חוויה פסיכולוגית מאוד קשה, אין לך שום קשר לעולם, אין לך שום מידע על מה קורה בחוץ. הייתי לבד לגמרי. הם נתנו לי ספר אחד. וזהו".

איך מחזיקים מעמד?
“אני עדיין מנסה לשמור על עצמי, כי אני יודע שאני צריך לשמור גם על החברים שלי. נפצעתי כבר בדצמבר 2017, איבדתי יד ועין, ואני חושב שהתקרית הזאת הכינה אותי במובן מסוים לשבי ולשיקום אחר כך".

מתי השתחררת?
"ב־21 בספטמבר. ביליתי כשבועיים בקליניקה וחזרתי לעבודה, כי ידעתי שצריכים אותי. מאז אני עושה הכל כדי להביא לשחרורם של החברים שלי".

גם פדוסיוק פנתה בחודשים האחרונים לאפיפיור ולקונגרס האמריקאי לעזרה, במהלך ביקורם כאן בארץ היא וסמוילנקו נפגשו עם השר לשעבר

נתן שרנסקי: "אני פה כי אני רוצה לשתף במה שקורה, אנחנו מבקשים עזרה בנושא. אני לא יודעת אם הוא חי או לא".

"יש לנו מידע לחלוק", אומרת אנה ז'רובה, מייסדת העמותה ״חברים ישראלים של אוקראינה״, "וזה המקום לשיתוף פעולה, לתמוך ולסייע, גם בכל מה שקשור בשיקום חיילים פצועים לאחר שהם משתחררים".

בנוסף, מסבירה ז'רובה, בכוחה של מדינת ישראל לבקש כי ישחררו את הקצינים בשבי לשטחה עד לסיום המלחמה. מקרה דומה התרחש עם טורקיה, וקצינים אוקראינים שוחררו מהשבי לשטחי המדינה עד לסוף המלחמה, וכך יכלו להתאחד עם משפחותיהם ולזכות בחיים. תחינתם של איגוד משפחות אזובסטאל לעזרה הופכת דחופה יותר כששומעים מפיה של פדוסיוק מה התרחש בסוף יולי האחרון.

פדוסיוק: "ב־29 ביולי הרוסים הוציאו להורג יותר מ־50 חיילים אוקראינים שבויים".

ז'רובה: "הם פוצצו אותם, כמו פיגוע טרור".

פדוסיוק: "ואז הם העלו את הווידיאו של זה, אז אני חיפשתי את בעלי בסרטון, ולמזלי לא מצאתי אותו, אבל מישהי שאני מכירה ראתה בסרטון את בעלה. אני חושבת שאם זה אפשרי בעולם המודרני, אז הכל כבר אפשרי".

ליחצ'וב: “אנחנו יודעים על אזרחים אוקראינים שנלקחו על ידי הכוחות הרוסיים, על מאות אזרחים שנעצרו על ידי כוחות הכיבוש מסיבות שונות ומוחזקים כעת בשטח רוסי, בעיקר במרכזי מעצר קדם־משפטיים. האזרחים האלה מהווים סוג של בני ערובה עכשיו. צריך להפעיל לחץ על רוסיה לשחרר את האנשים האלה ללא תנאים ומיד. אבל זה נושא שבניגוד, למשל, לנושא שבויי המלחמה, כמעט ולא נדון בתקשורת".

ז'רובה: "אני מרגישה שאנחנו נלחמים על כל אייטם, ומתחילת המלחמה מספרים לנו את הסיפור שלך דרך עובדות יבשות. אבל אין את הסיפור האנושי, את הסיפור על האנשים שסובלים".

סמוילנקו: "צריך לזכור שהפרופגנדה הרוסית גם עובדת בכל הכוח, הסיפור שלנו מסופר דרך מקורות רוסיים. במריופול הבנתי כמה חשוב שנספר את האמת. הבנתי את זה דווקא כשבכלל לא הייתי בטוח שאשרוד, אפילו הייתי בטוח שאמות. ולכן כל מה שהיה לי חשוב היה שהעולם יידע את האמת".

ז'רובה מתייחסת להגעתם לישראל גם כאמצעי להתמודד עם התעמולה הרוסית שמאשימה את גדוד אזוב באידיאולוגיה נאצית: "מתחילת המלחמה באוקראינה אנחנו עדים להפצה מסיבית של שקרים מפוברקים על ידי הפרופגנדה הרוסית אשר טוענת שהאוקראינים הם נאצים ולכן המלחמה נועדה לדה־נאציפיקציה. בישראל במיוחד, אנחנו מבחינים בפעילים פרו־רוסים שמציגים את גדוד אזוב כגדוד של חיילים נאצים. ברור שהנושא מושך תשומת לב ומעלה דיון. אבל חשוב לומר שחלק משבויי הגדוד שנמצאים עכשיו בשבי הרוסי הם יהודים. לכן המטרה של הביקור הזה היא להילחם במיתוסים, לספק פלטפורמות לקהל הרחב ולעיתונאים לשאול שאלות ישירות, ולעסוק בהסברה ועובדות כדי להציג אמת".

האמת, מבחינתם, היא גם הנחיות ברורות לקברי אחים המוניים ואפילו קרמטוריום נייד, שעליו דווח עוד בפברואר, יום לפני פרוץ המלחמה. ה"דיילי טלגרף" פרסם כי הכוחות הרוסיים הכינו קרמטוריום נייד לשימוש בסכסוך העתידי עם אוקראינה.

תושבי מריופול שהצליחו לצאת ממנה בחיים, נתקלו במחסום נוסף בדרכם. אלנה טאפונצ'יק, שברחה ממריופול כבר בתחילת אפריל לחלק המערבי של אוקראינה, מספרת: "כשהמשפחה שלנו עזבה את מריופול, חיכינו לפילטרציה במשך 25 שעות. היה לנו רכב, אז יכולנו לישון ברכב שלנו. הם בדקו את המסמכים שלנו, צילמו אותנו ולקחו טביעות אצבע".

הם אומרים למה הם עושים את זה?
"הם אמרו שהם רוצים לבדוק אם אנחנו אנשי צבא".

מה ראית שם?
“זה היה כמו שטח צבאי מיוחד כזה, כמו צ'ק פוינט. נכנסנו לחדר קטן אחד אחרי השני, היו שם שלושה חיילים רוסים, רק גברים, שני חיילים וקצין אחד. הם מחליטים אם את יכולה לעבור או לא".

על פי מה הם החליטו?
"הם בדקו את כל המידע בסלולריים שלנו ואספו את כל האינפורמציה שלנו, אבל אני לא יודעת לאן המידע הזה הולך".

מה קורה למי שלא עברו פילטרציה?
"ממה שאני ראיתי, הם לא נתנו להם אישור לצאת מהמחנה, הם אספו את כל האנשים והחזירו אותם למריופול".

"למה לעזאזל צריך לסנן אותנו בבית שלנו על אדמתנו", זועם אלכסנדר (שם בדוי), תושב מריופול נוסף, "ומי שעורך את הסינון הזה הם שודדים ואנסים במדי הכוחות המזוינים של רוסיה".

למה לדעתך הם רצו לסנן אתכם?
"בעיניי, מטרת הפילטרציה אמורה לענות על ארבע משימות מרכזיות: הראשונה, ליצור מאגר נתונים של תושבי השטחים הכבושים. לדעתי, הם ניסו גם להבין באמצעות המידע הזה אם זה יהיה אפשרי, או לא, לנכס את הרכוש של התושבים. המשימה השנייה הייתה לזהות גורמים מסוכנים מקרב הפליטים, כדי שלא ידלפו לרוסיה. יש להם שם כל כך הרבה פושעים משלהם, שהם ממש לא צריכים את הנוספים, המשימה השלישית היא לזהות אזרחים פרו־אוקראינים, והרביעית היא לזהות את חברי הכוחות המזוינים של אוקראינה. אבל אני מניח שזה ברור לחלוטין, אז בשביל מה הם צריכים תהליך סינון כזה?".

ולמה אתם הגעתם למחנה הפילטרציה?
"פתאום הבנו שאנחנו חייבים לעבור סינון. אמרו לנו שבלי המסמך המאשר שעברנו סינון, אנחנו לא יכולים לצאת מהאזור שלנו. וכדי לא לפספס את התור שלנו, היינו צריכים להגיע כל הזמן לבית הספר, שהפך למרכז פליטים, רק כדי לנסות לעקוב אחרי הרשימה ולהבין איזה אוטובוס יצא כבר".

מה הכוונה?
"היו אוטובוסים שלקחו אותנו מבית הספר לתחנת המשטרה. בהתחלה אמרו לנו את מספר האוטובוס שאנחנו צריכים לעלות עליו והיינו צריכים לעקוב אחרי המספר. הבעיה הייתה שכל אוטובוס יכול לשאת רק 40 נוסעים והתור זז לאט, אנחנו נרשמנו לתור הסינון ב־26 או ב־28 במרץ, וקיבלנו אישור פילטרציה ב־13 באפריל. אי־שם ב־5 באפריל הבנו שהתור הראשוני לא זז ואנחנו עלולים להישאר תקועים בניקולסקויה להרבה זמן ולכן אנחנו חייבים לעשות משהו לגבי זה".

כאמור, רק שמונה ימים לאחר מכן הצליחו אלכסנדר ואשתו לעבור פילטרציה. במהלך הימים הללו הוא ראה כיצד אחרים ניסו לשלם שוחד כדי לקדם את התור וכיצד היו מוקפים באווירה של אסון, ובאנשים מותשים שסיפרו סיפורים מצמררים על הישרדותם בהפגזות והפצצות, לדבריו.

"הבוקר של ה־13 באפריל התחיל במזג אוויר סוער, כאילו הטבע עצמו התמרמר על ההפקרות הזאת", משחזר אלכסנדר. "עד תשע היינו בנקודת ההתכנסות בבית הספר. לפני הגעת האוטובוס נאלצנו להמתין שעה אחת בגשם שוטף. כולם נרטבו עד העור. כשהגיע הזמן לעלות לאוטובוס, התברר שאת אשתי ואותי רשמו לסבב הבא, שעבורו מגיע האוטובוס המאוחר יותר. מתי? איש לא ידע. בצהריים מזג האוויר נעשה נורא עוד יותר. רוח פרצים חזקה פינתה את מקומה לגשם שוטף, ואז לשלג ולרוח מייללת. חיכינו לאוטובוס בתנאי מזג אוויר כל כך קיצוניים במשך יותר משלוש שעות ואז לקחו אותנו לתחנת המשטרה".

מה קרה שם?
"נקראנו למשרד ללקיחת טביעות אצבע וכפות ידיים. צילמו אותנו שלוש תמונות: אחת מלפנים ושתיים בפרופיל".

גם חקרו אותך?
"כן, אמרו לי ללכת לחדר אחר. ידענו מראש שנצטרך לעבור חקירה או איזשהו ראיון. אשתי ואני עברנו את השלב הזה בחדרים שונים. המשרד שבו התראיינתי היה מרווח, מוארך ולא נוח. מול דלת הכניסה היה חלון שלידו ניצבו שני שולחנות, זה לצד זה. הם היו דומים לשולחנות של מורים בבית הספר. ליד כל אחד מהשולחנות ישב צעיר אחד מתחת לגיל 25. הצעירים היו במדי צבא. כשנכנסתי שאלתי לצד איזה שולחן להתיישב וענו לי שזה לא משנה. התיישבתי ליד השולחן שהיה מימיני. הבחירה שלי הייתה ספונטנית ולא מודעת. החקירה החלה".

מה שאלו אותך?
"היו הרבה שאלות, אבל הכל התחיל במשפט קצר: 'הדרכון, הטלפון ותעודת הזהות הצבאית שלך!'. כמובן שלא אמרתי שלימדתי בבית הספר הכשרה צבאית יסודית. אם הייתי אומר את זה, אני לא יודע איך זה היה מסתיים מבחינתי. התמזל מזלנו שגם בזמן הסינון לא היה חיבור לאינטרנט, לכן אי אפשר היה לגשת לרשתות החברתיות, ובעמוד הפייסבוק והאינסטגרם שלי היו הרבה סרטונים משיעורי הכשרה צבאית בסיסית בבית הספר, שבהם הדגמתי טכניקות לחימה יד ביד בסיסיות".

אתה יודע מה הם כן בדקו?
"לא ראיתי על מה בדיוק הם מסתכלים, אבל מהבעות הפנים ותנועות הידיים של הפקח הבנתי שקודם כל הוא ניסה לברר אם הטלפון נגנב. הוא כנראה בדק את ספר הטלפונים והתכתובות שהיו לי ב־Viber. אבל בהקשר הזה הייתי רגוע, כי בלילה הקודם מחקתי וחסמתי מהטלפון שלי כל מה שעלול להעלות חשד. אחרים סיפרו לי גם על בדיקת תוכן טלפונים ושהועלו 'טענות' כלפיהם בצורה כזו או אחרת. הסיבה לטענות יכולה הייתה להיות גם פשוט סמלים אוקראיניים. אין אבסורד גדול יותר מאשר להאשים אזרח בסמלי המדינה שלו".

מתי יצאתם משם?
"ב־13 באפריל בשעה 18:00 בערך".

ויקטוריה ניסתה גם היא לברוח ממריופול באמצע אפריל. ב־18 באפריל היא עזבה את עיר הולדתה ויצאה אל הלא נודע. למרות הכל, היא חשבה להגיע לרוסיה, רק מפני ששם יש לה כמה קרובי משפחה. כך היא מצאה את עצמה בנקודת סינון בכפר בז'ימנה (בעברית: "ללא שם"). היא חיכתה יומיים לתורה, שהגיע לבסוף באחת בלילה. "זה היה לילה מאוד קר, ירד גשם", היא מספרת, "היה לי מזל והצלחתי לשכור פינה בתוך דירה קטנה שהייתה שם בכפר. שאר האנשים השתכנו באוהלים פשוטים מבד, כי לא לכולם היה מספיק כסף. שמו בתוך האוהלים כיסאות ועל הכיסאות אנשים ישנו, בקור ובגשם. היו שם המונים".

כמה זמן אנשים אחרים חיכו שם?
"חלק חיכו כבר שבועיים, או אפילו טיפה יותר".

ומה קרה כשהגיע התור?
"לאורך האוהל היו שולחנות ומאחוריהם ישבו חיילים צעירים עם מחשבים. לאוהל הזה היינו צריכים להיכנס עם טלפון ופספורט, והצעירים האלה לקחו מאיתנו את הטלפון, הדרכון, לקחו את טביעות האצבע שלנו, וצילמו תמונות של הפנים מלפנים ותמונה כשאנחנו עומדים בפרופיל, ממש כמו לפני מעצר. ואז הם התחילו לשאול אותי איפה אני גרה, ואיפה אני עובדת, אבל לפי השאלות, חשבתי שכבר היה להם חלק מהמידע. אני מניחה שהם ידעו חלק מהדברים, כי הם כבר בדקו את הטלפונים, אז הם נחשפו לחלק מהמידע משם".

איך הם התנהגו כלפייך?
"הם התנהגו ממש באופן ברוטלי. השיחה הייתה מאוד אגרסיבית".

ומה קרה אחרי זה?
"הם הוציאו את כולנו מהאוהל, החוצה, למרות שירד גשם, והשאירו אותנו לחכות תחת כיפת השמיים עד שנקבל את הפספורט והטלפון בחזרה. לכולם החזירו די מהר, אבל אני המשכתי לחכות. בינתיים כבר נשארתי לבד בחוץ, ואחרי חצי שעה הם קראו בשם שלי ואמרו לי ללכת לאוהל אחר. הלכתי ונכנסתי לאוהל גדול, ריק. ישבו שני חיילים צעירים רוסים, אחד היה עם תת־מקלע, הם דיברו בטון מאוד מאיים, ואמרו לי שהגעתי לסוף שלי, 'אכלת אותה', אחד מהם אמר".

הם אמרו למה?
"כי הם ראו תמונה שלי על רקע הדגל של אוקראינה. מבחינתם זה אומר שאני נגדם. ואז אחד מהם לקח את הנשק והצמיד את הקנה לבטן שלי ואמר לי שהוא יוריד אותי למרתף ויטחן אותי לאבקה".

מה קרה אחר כך?
"הוא איים על החיים שלי, הוא איים שאני לעולם לא אראה אור יום. אבל אז, פתאום, הוא פשוט בעט בי בגב, דחף אותי עם הרגל החוצה ואמר לי ללכת משם ללבוב ברגל. זה כמו שיגידו לאדם בירושלים ללכת לאילת, בגשם, בקור. אם הוא ישרוד, הוא ישרוד, אם לא, לא. לא היה להם אכפת".

מה עשית?
"ידעתי ששילמתי כבר על עוד יום בחדר, אז חזרתי אליו וצלצלתי לרב הקהילה מנדל כהן, בכיתי לו וסיפרתי לו מה קרה. הוא אמר לי להישאר שם ושיגיע רכב לאסוף אותי. למחרת הגיע הרכב לאסוף אותי ויצאתי למסע שנמשך שבועיים, שבסופו הצלחתי להגיע לישראל". 