מזכיר המדינה האמריקאי לשעבר הנרי קיסינג'ר הלך לעולמו בגיל 100. קיסינג'ר, שמת בביתו שבקונטיקט, כיהן כיועץ לביטחון לאומי ובהמשך כמזכיר המדינה של ארצות הברית מטעם המפלגה הרפובליקנית. הוא היה ליהודי הראשון שכיהן בתפקיד זה, וכן לראשון שכיהן בשני התפקידים במקביל.
יו"ר ההסתדרות בראיון לוחמני: "נתניהו חייב לפרוש ולא להתמודד שוב"
הפרצופים והשמות: ארבעת הילדים שעדיין מוחזקים בשבי החמאס
קיסינג'ר נולד בגרמניה, עבר לארצות הברית בזמן השואה ואף נלחם בצבא ארצות הברית ב-1943. לאחר מכן נכנס לחיים הציבוריים, ועל מעורבותו במשא ומתן להסכם הפסקת האש בווייטנאם, זכה בפרס נובל לשלום בשנת 1973. שנה קודם לכן זכה בתואר איש השנה של המגזין "טיים".
במסגרת תפקידו כיועץ לביטחון לאומי ומזכיר המדינה בתקופת הנשיאים ריצ'רד ניקסון וג'רלד פורד, ניהל קיסינג'ר את מדיניות החוץ של ארצות הברית לפי תפיסת הריאל-פוליטיק, בין השנים 1969–1977, וכחלק מתפיסה זו השתתף באופן משמעותי בתהליך הדטאנט, שעיקרו הפשרת היחסים שבין הגוש המערבי לגוש המזרחי.
כחלק מתהליך זה פעל למיסוד היחסים הדיפלומטים עם סין העממית ולחתימה על הסכם פריז בשנת 1973, במטרה להביא לסיומה של מלחמת וייטנאם. גישת הריאליזם בה תמך קיסינג'ר, הובילה להתנהלות אמריקאית שנויה במחלוקת, דוגמת התמיכה שהעניקה לפקיסטן במהלך מלחמת העצמאות של בנגלדש, על רקע רצח העם הבנגלי שבוצע על ידי ממשלת פקיסטן, ללא כל ניסיון התערבות אמריקאי.
על אף השפעתו הרבה בזירה המדינית, נותר קיסינג'ר דמות שנויה במחלוקת במידת מה. בעוד חוקרים ואנשי אקדמיה רבים רואים בו כאחד ממזכירי המדינה האפקטיביים ביותר במחצית השנייה של המאה ה-20, ישנם פעילי זכויות אדם ואקטיביסטים המגנים חלק מפועלו ורואים בו כאחראי לפשעי מלחמה.
בנוסף לעבודתו המדינית כתב קיסינג'ר ספרים רבים העוסקים במדיניות חוץ ובדיפלומטיה.
ב-9 באוקטובר 1973, שלושה ימים לאחר שפרצה מלחמת יום כיפור, הגיעו לארצות הברית שגריר ישראל בוושינגטון שמחה דיניץ והאלוף מוטה גור להיפגש עם קיסינג'ר. במהלך הפגישה סקרו השניים את מצבה הקשה של ישראל בחזית המצרית וציינו כי ראש הממשלה גולדה מאיר מעוניינת להגיע לוושינגטון, לשם בקשת סיוע דחוף מהנשיא ניקסון. קיסינג'ר התנגד לבואה של מאיר, בטענה כי הדבר יתפרש כחולשה מצד ישראל, אך פעל לזירוז הזרמת אספקת תחמושת ומטוסים לישראל, בהתאם לדרישותיה.
לאורך המלחמה ועל רקע העובדה כי הנשיא ניקסון היה שקוע וטרוד בפרשת ווטרגייט, ניהל קיסינג'ר את מדיניות החוץ האמריקאית כמעט לבדו. דוגמאות לחוסר המעורבות היחסית של ניקסון במלחמה הובאו בספרו של ההיסטוריון רוברט דאלק, שציין, בין היתר, כי קיסינג'ר המתין שלוש שעות לאחר שנודע לו אודות הפלישה המתקרבת ובטרם יידע את ניקסון אודותיה. בראיון שנערך עמו ציין קיסינג'ר כי "הקושי הבסיסי במרוצת כל פרשת ווטרגייט היה בשימור האמינות האמריקאית בעוד הסמכות הנשיאותית נמצאת במתקפה מתמדת. אבל עזרה לנו העובדה שהמנהיגים הסובייטים לא העלו בדעתם עד כמה באמת התפוררה הסמכות בתוככי המערכת".
הדיונים עם השגריר הסובייטי דוברינין ברגעים הקשים ביותר של המלחמה, כמו גם השיחות עם ישראל ומדינות ערב, התנהלו כולן דרך קיסינג'ר, שמספר על כך בספרו "משבר: מדיניות החוץ במלחמת יום כיפור וביציאה מווייטנאם". במהלך המלחמה נקט בדיפלומטיה בדילוגים ויצא ל״מסע דילוגים״ בין ברית המועצות וישראל כדי להביא להפסקת אש בין ישראל ומצרים והיה מהארכיטקטים של הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל למצרים ובין ישראל לסוריה. בהמשך היה אחראי קיסינג'ר למסע דילוגים נוסף בין ישראל ומצרים שבסופו, נחתם הסכם הביניים בין ישראל למצרים.
בראיון שנערך עמו בנובמבר 2013, אמר קיסינג'ר כי קיבל דיווח על המלחמה המתוכננת בשעה 12:30 של אותו יום. עוד הוסיף, כי שיחות טלפון דחופות שביצע עם הסובייטים והמצרים לא הועילו וכי ההחלטה של ראש הממשלה גולדה מאיר להימנע מתקיפה מקדימה הייתה נכונה משום שמנעה מישראל להצטייר בפני הקהילה הבינלאומית כמחרחרת מלחמה והתחשבה באפקטיביות הנמוכה יחסית של מתקפה מקדימה בסמיכות לתחילת המלחמה.
ב-20 בינואר 1977 פרש קיסינג'ר מתפקיד מזכיר המדינה, וזאת בעקבות הפסדו של פורד לג'ימי קרטר, בבחירות לנשיאות ב-1976. לאחר הפרישה, המשיך קיסינג'ר להשתתף בקבוצות ובארגונים שונים אשר עסקו בהתווית מדיניות חוץ, דוגמת ועד השלישייה.
באותה שנה, קיבל קיסינג'ר הצעה למשרה באוניברסיטת קולומביה, אשר בוטלה כעבור זמן מה בשל ביקורת מצד סטודנטים אשר התנגדו למהלך ואף יצרה הד תקשורתי נרחב. בהמשך הצטרף לצוות המרצים במרכז ללימודים אסטרטגיים ובין-לאומיים שבאוניברסיטת ג'ורג'טאון. בשנת 1978, מונה לדירקטור במנהלת ליגת הכדורגל הצפון אמריקאית.
בשנת 1982 הקים קיסינג'ר את חברת הייעוץ קיסינג'ר ושות' העוסקת במכירת שירותי ייעוץ מדיני ודיפלומטי לראשי מדינות וראשי תאגידים רב-לאומיים. בשנים 1985-1983 קיסינג'ר עמד בראש המועצה הלאומית לענייני מרכז אמריקה, ובשנים 1988-1986 היה חבר בצוות שייעץ לנשיא רונלד רייגן בנושאים בינלאומיים.
בשנת 1999 מונה לדירקטור בחברת גאלפסטרים איירוספייס. בהמשך מונה לדירקטור בקבוצת המדיה סאן טיימס. בין השנים 1995–2001, כיהן בדירקטוריון חברת הכרייה האמריקאית Freeport-McMoRan. בשנת 2000 מונה ליועץ פוליטי לנשיא אינדונזיה עבד א-רחמן וחיד. בהמשך קיבל את התואר "יועץ לשם כבוד" של לשכת המסחר ארצות הברית-אזרבייג'ן. בין השנים 2000–2006 כיהן כיו"ר דירקטוריון ארגון אייזנהאואר. לאחר פרישתו, זכה בפרס מטעם הארגון על תרומתו רבת השנים.
בשנת 2002 מונה קיסינג'ר על ידי הנשיא ג'ורג' בוש לעמוד בראש הוועדה לחקר אירועי ה-11 בספטמבר, אך עזב את התפקיד ב-13 בדצמבר 2002.