שירת במודיעין, והפך לנזיר: סיפורו הבלתי יאומן של הישראלי באוסטרליה

זה לא עוד סיפור בנוסח "הנזיר שמכר את הפרארי שלו" על אחד שחי חיים גרועים ובעקבות משבר נורא ראה את האור והפך לנזיר מאושר עם עדת מעריצים וכנסים בינלאומיים. זהו בסך הכל סיפור על יקי פלט (53), ישראלי מראשון לציון, שלא חיפש תשובות ולא היה במשבר רוחני כאשר מפגש לא מתוכנן עם נזיר טיבטי באמצע טיול בין לימודים פתח עבורו צוהר לעולם שלא הכיר ושמאוד סקרן אותו.

למה ארדואן כל כך אובססיבי אלינו? עכשיו נחשפת הסיבה
אחרי המתנחלים: ארה"ב הטילה סנקציות על בכיר לשעבר באמ"ן

פלט נכנס לבית הקפה שבו אנחנו קובעים. המלצר החביב השתהה עם מבטו אך מיד חזר לעיסוקיו ופלט עצמו התיישב בנונשלנטיות, סידר לעצמו את גלימת הנזירים האדומה וכך, נטול גינונים, הזמין הפוך חזק וחצי כריך. לולא הגלימה היה נטמע בקלות בבית המקדש הבורגני. “לא ויתרתי על קפה וגם אין מניעה כזאת", הוא אומר.

בכלל, פלט הוא אדם נטול יומרות ואינו עושה עניין מדבר, כך שהניסיון לחפש איזה טריגר אי שם בילדות לשינוי המשמעותי שעשה לא מפיק תוצאות: “גדלתי במשפחה חילונית ממעמד ביניים בראשון לציון". אביו היה מורה לשחמט ואמו ניהלה מעון לילדים. הוא גדל עם עוד שני אחים ואחות. כילד לא גילה משיכה לדת או לפילוסופיה. “לא הייתי עסוק בחיפוש השאלות הגדולות של היקום", הוא נזכר.

הוא למד מדעים בתיכון וכשהתגייס בסוף שנות ה־80 הציעו לו מיונים לממר"ם, אותה יחידה יוקרתית שבוגריה הפכו את ישראל לאומת סטארט־אפ. “הבנתי שזה משהו טוב ובמצבי הבריאותי כחולה אסתמה העדפתי גם משהו יותר נינוח".

השירות ביחידה היווה עבורו אתגר מנטלי והזדמנות להכיר אנשים חדשים. לפני השחרור הציעו לו לחתום קבע. הוא החל לשרת ביחידת המחשבים של חיל האוויר: “זה היה תענוג. חייתי בשכירות בלב תל אביב עם שותפים. היינו הולכים לים ולהופעות של גדולי אמני הפופ שהגיעו לארץ במהלך שנות ה־90".

על גג העולם

לאחר 12 שנים, וכאשר נקרא להשלים תואר בהנדסת מחשבים, החל להרגיש שעמום ותסכול. באמצע לימודי התואר הוא טס לחופשה קצרה בהודו אחרי שוויתר על טיסה לקולומביה. “רציתי לערוך מסע בעקבות הסופר הנודע גבריאל גארסיה מרקס, אך מה שהכריע את הכף היה מחיר הטיסה להודו שהיה נמוך בחצי", הוא אומר.

ההחלטה הזאת לשנות את היעד תתברר כמשהו בעל משמעות עמוקה עבורו: “לא ידעתי שום דבר לפני על הודו ועל בודהיזם". זה היה באמצע שנות ה־90, כאשר החל הגל הגדול של תרמילאים שפוקדים את תת־היבשת ופלט נסע לצפון הודו. שם בשלב מסוים הגיע לדרמסלה, מקום משכנה של קהילת הגולים הטיבטים שהגיעה לאזור לאחר כיבוש טיבט בידי סין.

“יום אחד, בעודי מטייל בהרים מסביב, פגשנו (הוא התלווה לחבר) שני נזירים והם סיפרו לי על החיים שלהם וזה עורר אצלי סקרנות", הוא משחזר. המפגש הותיר בו חותם ולאחר מכן הוא רכש שני ספרים שעוסקים בבודהיזם ובחייו של הדלאי לאמה. כאשר חזר לארץ פגש חברת ילדות שחזרה מהודו. היא הייתה שכנה של דודה שלו שאמרה לו עליה: “היא התחרפנה, היא גרה בהודו ורוצה להיות נזירה".

“כשהלכתי אליה חשבתי לעצמי שזה לא משהו שאני הייתי עושה", הוא אומר. כאשר פגש אותה הוא הבין שהיא לא בדיוק נזירה אך היא מתכוונת להביא אחת כזו לישראל: “הלכתי לשמוע את אותה נזירה וזה היה נראה לי מלהיב ולמרות שלא הצלחתי להבין מה זה אומר זה נשמע לי אותנטי".

כשהסתיימה החופשה בת ארבעת החודשים הוא היה צריך לחזור לצבא וללימודים, אבל “הייתי כבר בסטייט אוף מיינד אחר". את השנתיים האחרונות בצבא הוא העביר בתחושות תסכול ובמבט אחר על כל מה שהוא עושה. “מצד אחד עשיתי משהו שהוא חלומה של כל אמא פולנייה ודרכי הייתה סלולה. למרות שעשיתי עבודה חשובה לביטחון המדינה התחלתי להבין כי זו הסתכלות על המציאות דרך פריזמה מאוד מוגבלת: ‘אנחנו’ מול או נגד ‘האחרים’ והנה אני רואה מולי מדבקה של ‘אנחנו ננצח’. הגישה הזאת נראית לי מצומצמת", הוא מסביר.

כשסיים את שירות הקבע שלו בשנת 2001, תכנן פלט לטוס שוב להודו במחשבה לשהות שם מספר חודשים ואז לחזור לארץ ולחפש עבודה בהייטק. אבל הדברים השתבשו למופת. “התחלתי ללמוד טיבטית בשביל הכיף בדרמסלה ומאוד נהניתי", הוא מספר ומתאר כי כאן נכנסת לתמונה אהבת נעורים מאוחרת - אישה אירית בשם שינייד, אותה פגש בצפון הודו וגם היא התעניינה בבודהיזם. “הייתה לנו זוגיות שנמשכה שלוש שנים - הארוכה בחיי", הוא מתרפק. “למדנו יחד טיבטית, טסנו ברחבי העולם וגרנו תקופה בחווה משפחתית באירלנד. היינו מכינים גבינות עזים והרגשנו על גג העולם".

בשלב מסוים פלט היה חייב לחזור להודו כדי לסיים לימודי תרגום וחברתו רצתה להישאר: “התוכנית המקורית הייתה שהיא תבוא לבקר אך כל אחד תפס כיוון אחר עם הזמן". פלט העמיק בלימודי בודהיזם ועבר לחיות במנזר באוסטרליה בשם Chenrezig Institute.

“אחרי כמה שנים, וחודשיים לפני שאני מקבל עליי את נדרי הנזירות אני מקבל הודעה משינייד", הוא נזכר. “היא מספרת לי שהיא נפרדה מבן זוגה ושהיא הייתה מעוניינת לראות אותי. לא הייתה לי בכלל דילמה. אנחנו עדיין בקשר וזה לא נגמר בכעס ומריבה". למרות זאת הוא מספר לי ברגע של וידוי שמבין כל 253 נדרי הנזירות שגזר על עצמו, “הכי קשה היה לי לוותר על חיי האישות".

במנזר האוסטרלי "מכון צ’נרזיג ללימוד ותרגול בודהיזם טיבטי" הוא נמצא מאז 2005 ושם הוא מתרגם ומלמד שיעורים בפילוסופיה בודהיסטית. אך רק לאחר לימודים של תשע שנים הוא קיבל על עצמו את נדרי הנזירות והפך לנזיר בעל הסמכה מלאה (גלונג). “הנזיר שהסמיך אותי העניק לי את השם קרמה צונדרוּ טָהאיֶה (Karma Tsondru Thaye) או בקיצור הנזיר קארצוּן". משמעות שמו בטיבטית היא “זה שלוקח על עצמו את נדרי הנזירות במאמץ נלהב".

המנזר שבו הוא שוהה ב־19 השנים האחרונות נמצא בתוך יער גשם והוא כולל אולם תפילה, מקדש, מגורים ואפילו בית קפה קטן והוא חלק מרשת מרכזים שהתפתחה ב־50 השנים האחרונות במערב. “הזמינו אותי לשם כמתרגם של שיעורים מטיבטית והחלטתי להישאר", הוא אומר.
סדר היום שלו כולל קימה בשש וחצי בבוקר, מדיטציה של שעתיים, ארוחת בוקר ושיעורים שהוא מתרגם. אחרי ארוחת הצהריים יש לו לעתים פגישות עבודה. אחר הצהריים הוא מכין שיעורים, עובר על חומר ומתרגם עבור הוצאות לאור בארץ. בזמנו הפנוי הוא שוחה בבריכה במנזר עם האפל ווטש שלו. אין לו רכוש כמעט מלבד המחשב, הטלפון ועוד כמה פריטים הכרחיים לעבודה.

“במסורת הטיבטית אין מניעה מפורשת מלצבור רכוש או כסף, אך כיוון שאנו מחויבים להתמקד בלימוד ותרגול רוחני אין זמן לעסוק בצבירת הון ורכוש", הוא מבהיר אך מיד מסייג: “מאחר שישנם אנשים מערביים כמוני שמגיעים לעולם הזה ללא תמיכה של קהילה אז צריך שיהיה מקור הכנסה, חסכונות או תמיכה מההורים. אז אין לי רכוש אבל התרגום שאני עושה מכניס לעתים ‘דאנה’, שזו תרומה שאנשים מוכנים לתת עבור השירות הזה". וכן, כבר קרו לו מקרים שהוא טס חצי עולם, תרגם ולא ראה הכנסה.

האם אתה מאושר?
“נשמע שאתה רוצה תשובה של ‘כן’ או ‘לא’, אבל למילה ‘אושר’ יש הרבה מובנים בתפיסה הבודהיסטית והיא כוללת נוחות פיזית, רווחה, אם אני מרגיש בריא מבחינה נפשית, תחושת סיפוק, שלווה, פחות תסכול וחוסר נחת, ורוגע. התשובה שלי היא שיש ימים שאני יותר מאושר וישנם שאני פחות. גם קשה לי לשים את האצבע אם זה באמת רק בגלל הבודהיזם. הרי כולנו צומחים ומתפתחים".

כשפגשתי לפני שנים את הדלאי לאמה, מנהיגה הגולה של טיבט, בישראל, שאלתי אותו אם ניתן למצוא משמעות ו"אמת" גם בדתות אחרות, והוא במלוא צניעותו השיב לי שוודאי שכן. אך אצל פלט היהדות מעולם לא הייתה אופציה: “לא עניין אותי אל שהורס, מעניש ומתגמל וגם לא חיפשתי. אני לא מאמין באלוהים", הוא מבהיר. “אולי אפשר לכנות אותי אגנוסטי כי בבודהיזם אין בכלל עיסוק בזה, אלא במציאות שאנו חווים וכיצד התודעה תופסת אותה בצורה שגויה, מה שמוביל לרגשות שליליים ופגיעה בי ובאחרים. בבודהיזם אנחנו מתאמנים בראייה מדויקת של המציאות".

“להיות חופשיים משנאה"

ב־7 באוקטובר הוא היה באוסטרליה, “והייתי אמור להיכנס לריטריט של חודש. הידיעות שהגיעו מישראל הכו אותי בתדהמה. אחותי שגרה בקיבוץ ברעם פונתה. חברים שלי מהעוטף איבדו בני משפחה. זה היה כואב, מחריד ומייאש וגם יצא לי לצפות בכמה סרטונים. אי אפשר היה להכיל את עוצמת האכזריות. צפו רגשות והייתי צריך לעבד את המידע הזה".

החודש הגיע פלט לארץ במסגרת ארגון "ידידי הדהרמה" כדי להעביר סדנה מיוחדת ברוח הימים האלו שעוסקת בחמלה בימים של אובדן כאשר השאלה היא "האם בימים קודרים כאלו זה ניתן בכלל?". “הגישה שלי היא פיתוח חמלה חובקת כל", הוא אומר. “אני זוכר שכאשר שוחחתי עם המורים שלי כולם אמרו שיש לנו זכות להגן על עצמנו. יחד עם זאת צריכים לתרגל חמלה ואהבה וזה לא סותר אחד את שני. בתרגול אני צריך לראות איך אני יכול להגן על עצמי מבלי לפתח רגשות שנאה ונקם. אחד הטקסטים שלקוח מהקנון הבודהיסטי מדבר על כך שכולנו באופן הבסיסי ביותר רוצים להיות חופשיים מסבל וכאב אך אנו רצים כמו מטורפים חזיתית אל עבר הסבל של עצמנו".

פלט נזכר שהוא ראה סרטון שבו מחבלי הנוחבה מצעידים ברחובות עזה ילד ישראלי בן 9 שנחטף וההמון מרביץ לו. “כמה שנאה צריכה להיות כדי להרביץ לילד בן 9?", הוא אומר בכאב. “זה קיים כי כל הדברים הללו מתקיימים באקלים מסוים שכולל אינדוקטרינציה וסיטואציה גיאופוליטית מסוימת. אינני מצדיק זאת בשום אופן, אך האכזריות הזו אינה טבועה בהם, אלא עוצבה על ידי נסיבות מסוימות ועל זה אפשר לחוש חמלה, על שני מיליון עזתים שחיים בחורף באוהלים, ואני שם בצד את השאלה אם הם תומכים או לא תומכים במעשי חמאס. יש שם ילדים שיגדלו למציאות פוסט־טראומטית ויהיו שרוטים כל חייהם".

"מאחר שאנחנו יודעים שיכולה גם להיות אפשרות אחרת והיא קיימת אצלנו, אז אנחנו יכולים להיות חופשיים משנאה", הוסיף, "אז יכול להיות שהאפשרות הזאת תגיע עוד 100 שנה וזה יהיה כרוך במספר עצום של הרוגים, אבל אפשר לחוש על זה חמלה. כשחייתי בהודו גרתי עם נזיר ממוצא גרמני והיום הוא אחד החברים הטובים שלי. אם היינו חוזרים 80 שנה אחורה בזמן זה היה נדמה לנו כחלום בהקיץ אך עבורנו מה שקרה לא מגדיר את היחסים שלנו כרגע, ואני אומר זאת גם כבן לניצול שואה".