בחירתה הרשמית של קמלה האריס בוועידה הדמוקרטית כמועמדת המפלגה לנשיאות, שברה כמה שיאים בהיסטוריה האמריקאית, היהודית ואפילו הישראלית. האריס אמנם לא האשה הראשונה המועמדת לנשיאות (קדמה לה הילרי קלינטון) וגם לא המועמד(ת) השחורה לתפקיד שכן ברק אובמה כיהן כבר כנשיא. ועם זאת היא המועמדת הראשונה שהיא אשה, שחורה, הודית, ללא ילדים משלה ונשואה ליהודי.
פרטים ביוגרפיים אלו משקפים שינויים דמוגרפיים ותרבותיים משמעותיים בחברה האמריקאית. לשינויים אלו השלכות חשובות גם עלינו בישראל. אציין שבחרתי להתעלם מהזווית הפלסטינית בה נהוג לעסוק אצלנו, ולהציג את התמונה הרחבה בה אנו ממעטים לדון.
מיעוטים: בחירתה של האריס מביאה לידי ביטוי את הגידול בקבוצות המיעוטים המצביעים ברובם לדמוקרטים. האריס היא בת למהגרים. אביה מג'מייקה ואמא מהודו. בחירתה לנשיאות של בת למהגרים משני הצדדים, שאף אחד מהם אינו אמריקאי לבן "טיפוסי" (ברק אובמה, לעומתה, היה בן למהגר מאפריקה, אך אמו אמריקאית לבנה ילידת ארה"ב) מבטאת את הגידול המשמעותי באוכלוסיית המיעוטים: השחורים והמהגרים האסיאתיים וההיספניים הנוטים ברובם לדמוקרטים.
דת: להאריס זהות דתית היברדית. היא אמנם מגדירה עצמה כנוצרית, אך גם שומרת על אלמנטים הינודאיים (שקיבלה מאמא) וגם על מנהגים יהודיים אותם מציינת עם בעלה היהודי. דתיות "רכה" זו משקפת עוד שינוי תרבותי חשוב. הירידה הדרמטית בשיעור הנוצרים והגידול במספר החילונים, חסרי-הדת והלא-מזדהים (ה-Nones). גם קבוצות לא-דתיות אלו מצביעות ברובן המוחלט למפלגה הדמוקרטית.
מגדר ומשפחה: נשים, ובמיוחד נשים לא-נשואות, נוטות להצביע לדמוקרטים. הללו נחשבים יותר כפרו-נשים ונתפסים כמכבדים יותר את בחירתן האוטונומית. אחד מנושאי הבחירות הוא זכות נשים להפלות, זכות שעורערה על ידי בית המשפט העליון בעקבות מינוי שופטים שמרניים על ידי הנשיא טראמפ. גם העובדה שהאריס היא המועמדת הראשונה ללא ילדים מבטאים את התפיסה הרווחת יותר אצל הדמוקרטים לפיה עצמאות נשים ופיתוח הקריירה שלהן יכולה לבוא גם במחיר בחירה שלא ללדת.
המחנה השני, הרפובליקני, אינו מרוצה ברובו משינויים אלו. אמנם גם המחנה הרפובליקני נהיה מגוון יותר והוא כולל קבוצות אתניות שונות שחלקן אף הגדילו את שיעור תמיכתן ברפובליקנים. ועם זאת, גרעין המצביעים המשמעותי ביותר שלו הוא גברים לבנים ונוצרים. סיסמת הבחירות של המועמד לנשיאות והנשיא לשעבר טראמפ Make America Great Again, מהדהדת כמיהה רפובליקנית לחזור לימים בהם אמריקה היתה מאופיינת בדומיננטיות של נוצרים לבנים ממוצא אירופי. מחנה זה נוטה גם לצדד במודל המשפחתי הקלאסי בו האשה נדרשת יותר להקרבה למען התא המשפחתי. שלא בכדי לתפקיד סגן הנשיא המיועד, נבחר ג'יימס דייוויד ואנס – גבר, לבן, נוצרי אדוק, נשוי ואב לשלשה ילדים. אחת האמירות המצוטטות ביותר של ואנס בקמפיין היא מחאתו כנגד מה שהוא כינה "Cat ladies"", נשים רווקות המגדלות חתולים במקום ילדים.
תיאור דיכוטומי זה מבטא את תמצית המאבק בין שני מחנות הנעשים שונים זה מזה. בזמן שהרפובליקנים מתרפקים על העבר, סיסמת המחנה הדמוקרטי היא Not going back.
ומכאן להקשר הישראלי. ישראלים רבים מייחלים לניצחון טראמפ והמחנה הרפובליקני. לטראמפ רקורד פרו-ישראלי חזק ומובהק. לעומתו, עמדותיה של האריס אינן ברורות וחד משמעיות ולכן ניתן בהחלט להבין את החשש ממנה. אולם מבלי להיכנס לדיון בשאלה איזה נשיא ואיזו מפלגה תהיה טובה יותר לישראל, חשוב לשים לב לעובדה המדהימה הבאה.
בשלושים השנים האחרונות, מבחירות 1992 ועד 2020, ניצחו הדמוקרטים בשבע(!) מתוך שמונה מערכות הבחירות לנשיאות. במילה "ניצחון" איני מתכוון לאיזה מועמד נכנס לבית הלבן, אלא למפלגה שקיבלה יותר קולות מסך כלל הבוחרים (Popular vote). הרפובליקנים זכו בתמיכת רוב ציבור הבוחרים רק פעם אחת(!). היה זה בשנת 2004. בשנים 2000 ו 2016 בהם ניצחו בוש וטראמפ, הם קיבלו בסך הכל פחות קולות מהצד השני. רק בזכות שיטת הבחירות הייחודית (שיטה אזורית-רובית) הם הצליחו בכל זאת להיבחר כנשיאים.
נתון מהמם זה משקף את העובדה שהמחנה הדמוקרטי הולך וגדל, בעוד המחנה הרפובליקני מצטמק. ההבדל הגילאי בין המחנות מספר את הסיפור: שני שליש מהצעירים (18-24) האמריקאים נוטים לדמוקרטים, ואילו שני שליש מהמבוגרים (מעל 60) נוטים לרפובליקנים. אמריקה אינה עוד מדינתם של ה WASP, לבנים אירופאים נוצרים. במאבק הדמוגרפי בין שתי הקבוצות, הקבוצה המזוהה כיום עם הרפובליקנים מאבדת את בכורתה לטובת קבוצות אתניות מגוונות, המצביעות ברובן לדמוקרטים.
מוקדם לנבא מי יזכה בבחירות. אולם גם אם בסופו של דבר יזכה הנשיא לשעבר טראמפ, ישראל אינה יכולה להתעלם מהשינויים העמוקים שעוברת החברה האמריקאית. ישראל אינה יכולה להסתפק במסרים המתאימים רק למחנה הרפובליקני, למרות האהדה הגבוהה לה אנו זוכים במחנה זה.
אם ישראל חפצה בתמיכת המעצמה הגדולה בעולם, היא צריכה להתאים את הסיפור שלה לעולם הערכים ולדמוגרפיה המשתנה של ארצות הברית. ישראל נדרשת להדגיש את רב-הגוניות הצבעונית והתרבותית שלה ואת היותה מורכבת משבטים ומקבוצות רבות. ישראל חייבת לדבר גם בלשונם של הצעירים החילונים ולא רק בשפת הנוצרים האוונגליסטים, וכן הלאה.
שינוי הכרחי אינו פשוט לחלקנו. תומכי הממשלה הימנית-דתית הנוכחית מוצאים שפה משותפת עם הגרעין הקשה של המפלגה הרפובליקנית. אולם כמדינה התלויה במעצמה האמריקאית, עלינו להפנים את המציאות המשתנה. עלינו להיזהר מלנקוט צד במאבק הפנים-פוליטי אמריקאי, ובמקביל ליצור קואליציות וקשרים עם קהלים חדשים.
שנים ארוכות הצליחה ישראל לספר סיפור שיתאים לקהל האמריקאי משני צידי המתרס הפוליטי. ואגב, גם כיום, רוב הציבור האמריקאי תומך בישראל ובמאבקנו הצודק כנגד האסלאם הקיצוני המאיים על שלום העולם. ישראל אינה נדרשת להכפיף את המדיניות שלנו להלכי הרוח המשתנים מעבר לים, אולם עלינו להיות רגישים לשינויים אלה ולהביא אותם במכלול השיקולים.
ומשפט אחרון ביחס ל"נקודה" היהודית. האריס היא המועמדת הראשונה בהיסטוריה הנשואה ליהודי והיא אפילו זכאית לעלות לארץ מכוח חוק השבות. אלא שהשינויים התרבותיים בארצות הברית אינם פוסחים על הקהילה היהודית שחלקים ממנה מתרחקים מאיתנו למרות שרובם תומכי ישראל. דווקא בשל כך עלינו לפעול להעמקת החיבור בינינו. אירועי החודשים האחרונים והזינוק באנטישמיות העולמית חזרו והדגישו כי "אנשים אחים אנחנו". למרות הפערים ישראל חייבת לפעול להידוק הקשרים בין יהודי ישראל ליהודי ארצות הברית.
עלינו להשקיע מחשבה כיצד לפעול בזירה דינמית שבה ארצות הברית, ידידתנו הגדולה, הולכת ומשנה את פניה. הבנה זו היא נדבך קריטי בהמשך המאבק על ביטחוננו ושגשוגנו.
ד"ר נתנאל פישר הוא ראש החוג למדיניות ציבורית במרכז האקדמי שערי מדע ומשפט