שר החוץ של בריטניה, דייוויד לאמי, הכריז השבוע על כך שבריטניה משעה מספר רישיונות ייצוא נשק לישראל. זו הייתה החלטה שנויה במחלוקת בזמנים רגילים, אבל היא הגיעה מיד לאחר אחד הימים המייסרים בתולדות ישראל. שישה בני ערובה צעירים, ששהו בגיהנום במנהרות מתחת לעזה במשך 11 חודשים, הוצאו להורג עם כדור בעורף על ידי שוביהם מהחמאס, לא לפני שהקליטו כל בן ערובה כדי שיהיה להם סרטון לפרסם ביום שבו הוריהם קברו אותם.
לשמוע את לאמי אומר שהוא משעה 30 מתוך 350 רישיונות ייצוא נשק בגלל שיש סיכון שציוד כזה "עלול לשמש לביצוע הפרות חמורות של המשפט ההומניטארי הבינלאומי", הציב אתגר נועז לגבולות הסאטירה. הקבוצה היחידה שיכולה להפיק תועלת מהפוגה כזו, פשוטו כמשמעו, ביצעה את ההפרה החמורה ביותר האפשרית של המשפט ההומניטארי הבינלאומי: רצח המוני של אזרחים חפים מפשע.
העלאת מודעות לחטופים: הקמפיין הטראגי בלב העיר ניו יורק | צפו
רוסיה תיזום מתקפה גרעינית? השינוי המפתיע במדיניות הקרמלין
למרבה הצער, המצביעים המוסלמים הם הרבה יותר שווי ערך עבור מפלגת הלייבור שלא נותנת למדיניות החוץ לעמוד בדרכה. השלכת בעלי בריתנו הישראלים מתחת לאוטובוס בזמן שהם עומדים בפני איום קיומי מכל הצדדים נחשב בבירור מחיר קטן לשלם אם זה יכול לפייס קיצונים עדתיים כאן בבריטניה המהווים אתגר דמוגרפי במעוזי הלייבור.
אמברגו הנשק הזה שאינו אמברגו נשק הוא מוזר ביותר. רק לפני מספר שבועות סייע חיל האוויר הבריטי להגן על ישראל, והפיל מל"טים איראניים. ישראל היא שותפה חשובה ביותר, חולקת מודיעין צבאי חיוני, מוכרת לנו כלי נשק חדישים ומנה נכבדה של כל התרופות המשמשות את שירות הבריאות הלאומי. למה שתעשה משהו שנועד להרגיז אותם? אפשר כמעט לחשוב שלממשלה אין מושג מה היא עושה.
בריטניה מספקת למעשה פחות מאחוז אחד מהנשק של ישראל. אז הקיצוץ שעליו הכריז לאמי היה רק פוליטיקה גסה של מחוות. האיש כל כך מטורף שכנראה קיווה שיוכל להרוויח לעצמו כמה נקודות עם הברית העצמאית ושונאי יהודים מהשמאל הקיצוני והפרו-פלסטיני, תוך הימנעות מתקרית דיפלומטית.
העיתוי שלו היה מזעזע. כשלאמי חשף את תוכניתו העלובה והבוגדנית לציבור, צפיתי ברייצ'ל, אמו של הרש גולדברג-פולין, מספידה בהלוויה של "הילד המתוק" שלה, שלנצח יהיה בן 23. "זה לא שהרש היה מושלם," היא פתחה, "אבל הוא היה בן מושלם עבורי. אני מלאת הכרת תודה לאלוהים על שהעניק לי את הזכות להיות אמא של הרש. הלוואי שיכולתי לבלות איתך יותר זמן..." מהמחשבה הזו, היא כמעט נשברה ללא תקנה, אבל הצליחה להמשיך: "לך עכשיו למסע שלך, כי סוף סוף, סוף סוף... אתה חופשי!".
האומץ, הרהיטות והנחישות של רייצ'ל מול הגורל האכזרי ביותר שניתן להעלות על הדעת - בנה היחיד שנפל בין ברברים איסלאמיסטים שהאמנה שלהם מחייבת אותם להשמדת היהודים - היו מדהימים ומשפילים כאחד. אם רייצ'ל גולדברג-פולין היא ז'אן דארק, דיוויד לאמי הוא ילד שמשחק עם קופסת גפרורים.
לאמי אפילו הצליח להרוויח לעצמו תוכחה עוקצנית מהרב הראשי לבריטניה, אפרים מירוויס, שגילה עתודות גבורה של סבלנות עם קיר סטארמר והתעקשותו שהאנטישמיות נוקתה ממפלגת הלייבור. "ישראל מתמודדת עם האיום של איראן ושלוחיה לא רק על בני עמה, אלא על כולנו במערב הדמוקרטי", צייץ הרב הראשי. "לבריטניה ולישראל יש כל כך הרבה מה להרוויח על ידי עמידה משותפת מול אויבינו המשותפים למען עולם בטוח יותר".
מיליוני בריטים יסכימו עם התחושה הזו. אנו יודעים שאנו חבים לישראל חוב עצום של הכרת תודה על שהקריבה את עמה כדי לעמוד בקו נגד מחיקת הציוויליזציה שלנו, שלמרות בעיותיה, אנו עדיין מעדיפים כל אחת אחרת. זה לא אמור להיות מסובך. או שאתה עומד נגד משטר שעוצר והורג נשים צעירות שמסרבות לכסות את שיערן ותולה גברים מעגורים בגלל היותם הומואים, או שאתה נותן נחמה לשטן.