בדרך משדה התעופה קרתגו של תוניסיה הצליחו קרין וסלין, שתי יהודיות שומרות מצוות מפריז שלא ראו שנים רבות את ארץ מולדתן, לשכנע את איש הביטחון לסטות מן הדרך לבית הכנסת הגדול כדי לאפשר להן לעלות לקברו של המקובל הרב יצחק חי טייב. הן הדליקו נרות וביקשו אריכות ימים ובשורות טובות לכל יקיריהן וגם הניחו על הקבר השמור היטב בקבוק ״בוכא״ - משקה ערק תאנים משובח. לפי המסורת, ה״בוכא״ נתנה השראה לרב טייב. כשניסו לרפא אותו מהתמכרותו, הוא כעס והביא בצורת על תוניסיה, ואז החזירו לו מיד את המשקה האהוב.
גם את המציאות בתוניסיה היום אפשר לראות מבעד למשקפיהם הכהים של גורמי הביטחון או מבעד לאדי ה"בוכא". בתוניסיה ממשיכות להסתובב חוליות קומנדו של הסלפיסטים הקיצונים, מזהירים אנשי הביטחון. אחרים מעדיפים לראות את חצי הכוס המלאה.
אחרי הדרך הארוכה שעברה מאז מהפכת ינואר 2011, תוניסיה היא השריד האחרון של האביב הערבי שנפתח כאן, הוריש את סיסמאותיו למתקוממים בקהיר, בבנגזי או בדמשק והצליח לכונן את ״הרפובליקה השנייה של תוניסיה״ עם משטר דמוקרטי־חוקתי מוצהר שאינו מבוסס, רשמית לפחות, על החוק האסלאמי; מה שלא מונע פעילות שרירותית של השלטון, למשל רדיפות של עיתונאים ואמנים. הממשלה החדשה של חביב אסיד, שהחלה בימים אלה בכהונתה כשבמרכזה ״נידע תונס״, קואליציית המפלגות החילונית-דמוקרטית של הנשיא בג׳י קאיד אסבסי, הואשמה בהחזרתם של לא מעט פעילים של המשטר הישן והגדילה את הביקורת מצד תומכיה כשצירפה אליה גם את ״אנאחדה״ האסלאמיסטית.

בשדרת בורגיבה ההומה, שבה בלעתי לא מעט גז מדמיע לפני ארבע שנים כשסיקרתי את "מהפכת היסמין", שוב ממלאים הגברים את בתי הקפה, אבל בניגוד למדינות המוסלמיות האחרות, מספרן של הנשים הלבושות באלגנטיות מערבית ברחוב עדיין עולה על מספרן של עוטות הצעיפים והרעלות. בחנויות הספרים המובחרות אפשר למצוא את הלהיטים האחרונים של פריז. ספרים בנושאי יהדות תוניסיה נמצאים, אך מוצנעים.
קסקט על הכיפה
אנו מגיעים לתוניסיה לטקס ה-30 הרשמי ליואב חטב ז״ל, בנו של הרב הראשי של העיר תוניס, שנרצח במרכול ה״היפר כשר״ בפריז לאחר שחטף בגבורה את נשקו של הרוצח חמדי קוליבאלי. אביו, הרב בנימין (באטו) חטב, איש מרשים, גבה קומה וסוחף בדיבורו, הגיע אז לפריז עם רעייתו ותשעת ילדיו הנותרים ואמר בכעס לנשיא פרנסואה הולנד שפגש אותו (כמו גם את ראש הממשלה בנימין נתניהו) בבית הכנסת הגדול כי הוא שלח את בנו ללמוד בפריז משום שחשב ששם לא יאונה לו כל רע, ועכשיו הוא מחזיר אותו בארון. ארונו של רפאל, שכבר ביקר קודם בארץ וחשב לחזור אליה, הגיע, בסופו של דבר, לירושלים. הרב חטב חזר לתוניסיה, משום ש״יש לו עוד עבודת קודש לעשות שם״, כך אמר.
לפני הטקס אני הולך לפגוש את הרב חטב במקום עבודתו: בית הספר היהודי האחרון של תוניס, שהוא עומד בראשו וממומן על ידי חסידות לובביץ'. בחדרו, שבו מותקנת מצלמת אבטחה שמאפשרת לבדוק את זהותם של הנכנסים, הוא מספר על משפט הדיבה שהוא מנהל נגד פעיל מתנועת הסלפיסטים שהאשים אותו ואת בית ספרו בראיון טלוויזיה שהם ״סוכנים ציונים״. מסע הכפשות נפתח נגדו בגלל ההחלטה לקבור את בנו בירושלים, והוא נאלץ להתגונן ולהסביר שמדובר בצעד בעל משמעות דתית, ושאינו בוגד במולדת. אפילו בטקס האזכרה, על בימת בית הכנסת, הוא נאלץ לחזור ולהתייחס לנושא. אך בצד הנאצות הביעו תוניסאים רבים את אבלם והשתתפותם בצער המשפחה ובאו להדליק נרות ולהניח זרי פרחים מיד אחרי הפיגוע במרכול.
אחר כך אני מבקר בכמה כיתות. בבית הספר הזה אפשר לפגוש מורה ערבייה להיסטוריה, חובשת רעלה, לצד הרב דניאל כהן ורעייתו שמלמדים עברית ברמה של כיתה א' ומתקדמים. לא כל הכיתות נפתחות מדי שנה. בבית הספר לומדים בכל הרמות מן הגן ועד לבגרות, על פי תוכנית הלימודים במערכת החינוך הצרפתית. כיום יש שם כ-40 תלמידים, ושפות הלימוד הן צרפתית, ערבית, עברית ואנגלית. הילדים מפגינים בשמחה את ידיעתם בעברית. כמה מהם ביקרו בישראל, אך רובם לא. הם לא מדברים על עלייה. הרב כהן, אב לעשרה, הוא גם רב בית הכנסת בית מרדכי בלה גולט, שמתקשה להרכיב מניין בשכונה המיתולוגית שפעם רבים מתושביה היו יהודים. בשנים האחרונות הוא מעדיף בדרכו לעבודתו בבית הספר לחבוש כובע קסקט שמכסה את הכיפה, מחשש ש״היום לא מבדילים בין היהודים לישראל״.
בשעות הערב מתכנסים אנשי הקהילה, בתוכם צעירים רבים עם חולצות שעליהן כתוב ״אני יואב״, באולם בית הכנסת הגדול. הרב הראשי של תוניסיה חיים ביטן אומר שיש לאהוב את האדם ורק אחר כך את אלוהים. אבל כוכב הערב, אם אפשר לכנות אותו כך, הוא סגן נשיא הפרלמנט עבדל פתח מורו, במיוחד משום שהוא ממייסדיה של מפלגת ״אנאחדה״, המשתייכת לאחים המוסלמים, שהייתה לה האינטליגנציה הפוליטית לוותר על השלטון בתחילת 2014, וכך להינצל מגורלם של האחים המוסלמים במצרים, אבל חזרה בתחילת שנה זו לקואליציה בממשלה החדשה. מורו, חבוש תרבוש ובגד מסורתי, הוא בעל התפקיד הבכיר ביותר בין הנציגים הלא רבים של של העולם הפוליטי התוניסאי באירוע.
״מפתיע לראות דווקא אותך כאן״, אני אומר לו. ״מי שמכיר את המציאות בתוניסיה לא צריך להיות מופתע״, טען מורו. ״תמיד הבענו אחווה עם הקהילה היהודית. כולנו אחים, כולנו שווים בפני האל. היחסים בינינו היו תמיד חמים וטובים״. מורו גם מתנגד למסע נגד הרב חטב בעקבות ההחלטה לקבור את בנו בישראל. ״זכותו של כל אדם להיקבר בירושלים, יהודי או בן דת אחרת. אין לכך כל קשר לבעיה של ישראל והפלסטינים. עלינו לפעול יחד נגד הקיצונים והטרוריסטים שמעוותים את האסלאם. זוהי חובתי לומר זאת ובאתי לומר זאת״. על הבמה אמר מורו: ״מי שירה כדור בלבו של יואב חטב והרג אותו, פגע בלבה של תוניסיה כולה והתכוון להרוג אותה. מקומם של יהודי תוניסיה כאן איתנו״.
יואל מרגי, נשיא הקונסיסטואר, המוסד העליון של יהודי צרפת, שהגיע לאירוע בבית הכנסת, התרשם מאוד מן הדברים והזמין את מורו לבוא ולומר אותם בצרפת. ״כדי שהגל העכור הזה ייפסק, יש צורך שאנשים כמוך יאמרו בפומבי את מה שאמרת״, פנה מרגי למנהיג האסלאמי. אחרי הטקס נשאר מורו במקום וניהל דו שיח ער עם חברי הקהילה והאורחים והרבה להצטלם בחברתם.
״דיבורים לחוד ומעשים לחוד״, אומרת ימינה טאבט, בת 26, סטודנטית לרפואה ולוחמת למען זכויות האדם בתוניסיה העומדת בראש האגודה התוניסאית לתמיכה במיעוטים. רק היום היא קיבלה עוד איום על חייה בטוויטר שקובע כי על פי השריעה ״מותר לרצוח את ימינה טאבט״. ״לפי החוקה החדשה והדמוקרטית לכאורה, יהודי לא יכול להיבחר לתפקיד נשיא תוניסיה״, היא אומרת. ״דרשנו תיקון לחוקה. נראה איך יצביעו מורו ומפלגתו ומה יגידו בדיון. לא נראה לי שנשמע שם שוב על השוויון בין יהודים למוסלמים. הדברים שנאמרו חשובים ומרגשים. אבל דיבורים זה קל, הכל מילים. שבענו מנאומים, ובלי ביטוי מעשי אין להן ערך. בחוקה לא צפוי כל עונש על גזענות או אפליה, ויש בה סעיף של הגנה על הקדושה שניתן לפרשו איך שרוצים. איננו יכולים להיות מרוצים מהמצב״.


בית הכנסת הגדול בתוניס. צילום: גדעון קוץ


מחול שדים
״מהפכת היסמין״ בתוניסיה פרצה ב-18 בדצמבר 2010 כסדרה של הפגנות ומהומות נגד השלטון הדיקטטורי של הנשיא זין אל-עאבדין בן עלי במחאה על השחיתות, האבטלה ודיכוי חופש הביטוי וזכויות אחרות. בהמשך ״נחטפה״ המהפכה על ידי האסלאמיסטים, שחלקם הצביעו בבחירות מחוץ לגבולות תוניסיה, במדינות המערב. ״אנאחדה״ עלתה לשלטון, וגל הטרור האסלאמי כלפי פעילים דמוקרטים שחרר רוחות רעות. יהודים הותקפו לא רק מילולית, אלא גם פיזית, כמו בעיר ספקס. בתי הכנסת הפכו קורבן למעשי חילול וונדליזם, וברחובות תוניס צעקו ״מוות ליהודים״.
מאז 2013 שככו האירועים האלימים, אבל ההסתה, כמו האשמת אישים ומוסדות ב״ציונות״, נמשכת. על רקע המהומות החברתיות בדרום, הסחטנות של ממשלת המיליציות האסלאמיות של לוב שהקהילה הבינלאומית אינה מכירה בה, גבול אלג׳יריה הפרוץ לארגוני הטרור האסלאמי ושיא המתנדבים לשורות דאע״ש שבו מחזיקה תוניסיה - 3,000 איש ואישה יצאו לסוריה ועיראק - המצב הוא בהחלט נזיל.
לדברי טאבט, אומנם לא היו לאחרונה אירועים אלימים נגד יהודי תוניסיה, שמספרם מגיע ל-2,000 בסך הכל, מתוכם 1,300 בג׳רבה, אך ״האנטישמיות לא נעלמה. צריך לשנות את המנטליות״. שלושה ימים אחרי האזכרה בבית הכנסת נהרו מאות תוניסאים להיכל התרבות של העיר לצפות במופע של הקומיקאי האנטישמי הידוע לשמצה דיידונה. הכרטיסים נחטפו בתוך שעה אחת בלבד. טאבט קנתה כרטיס והלכה לראות את המופע האנטישמי המיובא מפריז. בטוויטר היא דיווחה על ״הפגנת שנאה בלתי רגילה. המופע עסק בעיקר ביהודים וקצת בהומוסקסואלים. הכל תוך אלימות מילולית בלתי רגילה״.
לא רק שקשה להיות יהודי בתוניסיה, גם פוליטיקאי יהודי לא מתקבל בברכה. מי שעבר את הניסיון המכאיב של כמעט מינוי לשר בממשלת תוניסיה הוא רנה טרבלסי, בנו של ראש קהילת ג׳רבה, האיש שהביא אותנו לתוניסיה וארגן את אירוע הזיכרון, כמו אירועים רבים אחרים. טרבלסי הוא, בלי ספק, איש התיירות מספר אחת של תוניסיה שמנסה ללא לאות להחזיר לה חלק ממה שהיה פעם ענף הכלכלה המרכזי והרווחי שלה. לאחר שראש הממשלה דאז מהדי ג׳ומעה הודיע בתחילת 2014 על כוונתו למנות אותו כשר התיירות, התפתח מחול שדים, השמצות ואיומים שהכריח את ראש הממשלה לוותר על כוונתו. טרבלסי, שלא הסתיר את פעילותו להבאת תיירים יהודים וישראלים לתוניסיה, הואשם על ידי הגורמים האסלאמיים בנאמנות כפולה, בכך שאינו ״תוניסאי אמיתי״. ״בסוף הסבירו לי שתהיה איתי בעיה ביטחונית״, הוא אומר, ״צריך יהיה להשקיע באבטחה שלי בכל מקום פי כמה מאשר של שרים אחרים, אז החלטתי לוותר״.
במקומו מונתה ידידתו הטובה אמל קרבול, האישה הראשונה בתפקיד, כלכלנית, שניהלה מדיניות אמיצה לגבי התיירות היהודית ואפילו הביאה עולי רגל ישראלים להילולה בג׳רבה, אך נאלצה להתפטר בעקבות התקפות אסלאמיסטים שגילו שביקרה בעבר בישראל. השרה החדשה שנכנסה לתפקידה בימים אלה, סלמה אלומי רקיק, היא עוד יותר בעייתית למתנגדי ישראל. היא מונתה כקונסול כללי בתל אביב בתקופה הקצרה שבה התקיימו קשרים דיפלומטיים בין שתי המדינות ואפילו הזמינה חקלאים מישראל לביקור בתוניסיה.