פרצופה של המדינה: אזרחי מצרים יוצאים לראשונה נגד החיג'אב

העיתונאי שריף א-שובאשי, לשעבר שליח אל-אהראם בפריז, היה הראשון שהניף את הדגל והביא את האחרים לעיסוק בנקודה הרגישה. הוא קרא ל"הפגנת מיליון" בכיכר, שבה יעמדו גברים ונשים יחד ויגידו לא לכפייה הדתית. הנשים, כמובן, יבואו כמו הגברים – בגילוי ראש.   
 

"שבע מכל עשר נשים צעירות לובשות חיג'אב", קבע העיתונאי הוותיק, "בין אם זה מתוך חולשה, פחד או איום שמטיל עליה אחד מבני המשפחה". בנסותו להוכיח שכיסוי הראש מחפה גם על דברים אחרים, קבע א-שובאשי כי 99% מנערות הליווי מאמצות אותו. 
 

העיתונאי המצרי לא הזכיר מפורשות את "האחים המוסלמים", אבל במצרים של היום ברור היה לכולם שדבריו נועדו להציגם כמי שמדכאים את נשותיהם באמצעות כפייה של פריט לבוש. ערוצי הטלוויזיה ואתרי החדשות לא חדלו לעסוק מחדש בשאלת תפקידו של החי'גאב, ומאות אלפי גולשים ברשתות החברתיות התחרו ביניהם האם נכון לאמץ את גישתו של שובאשי. 
 

"הקריאה להסיר את כיסוי הראש נועדה לשלול מן האישה את הזכות להחליט על גופה", טענו השמרנים. "והרי זו הכפייה". א-שובאשי  לא ניסח רעיון חדש. זה שלושה עשורים לפחות טוענים חוגים ליברליים במצרים כי כיסוי הראש הוא תופעה חדשה ומיותרת, שהגיעה לארץ הנילוס ממדינות המפרץ, ובראשן סעודיה. 
 

ואכן, במצרים של שנות החמישים והשישים, ימי הנשיא גמאל עבד אל-נאצר, היה נדיר לראות אישה מהלכת ברחוב כשכיסוי לראשה. "עד שנות השבעים, האינטלקטואלים הם אלה שהנהיגו את מצרים", אמר שר התרבות לשעבר, גאבר עספור, "אוניברסיטת קהיר כולה לא ידעה דבר כזה שנקרא חיג'אב או ניקאב (כיסוי פנים)".

לאורך הדורות הסכימו רוב הפוסקים בעולם האסלאמי כי לבישת חיג'אב היא חובה על האישה. זאת בניגוד לכיסוי הפנים, שנתפס כרשות ומקובל בעיקר בחוגים אדוקים. 

מקור הצו בפרק 33 בקוראן (המחנות), בפסוק 59, שבו פוקד אלוהים על מוחמד לצוות על נשותיו, בנותיו ועל נשות המאמינים לעטות את גלימותיהן. תרגומו של הפסוק לחבישת כיסוי ראש הוא פרשנות שגזרו חכמי האסלאם אחרי הופעת הקוראן. 

כיום נחשב החיג'אב לא רק פריט לבוש בעל משקל דתי, אלא גם סמל. נשים בחברות מוסלמיות נוהגות להכריז באמצעותו על צניעותן – בין אם היא אמיתית, או נועדה לרצות את האב, האם או הבעל. אחרות, שמתגוררות בסביבה לא מוסלמית, מבקשות להשתמש בו כדגל המעיד על השתייכותן. בעשרים השנים האחרונות במיוחד הפך החיג'אב גם לפריט מרכזי בגלריות של מיטב מעצבי האופנה, בעולם המוסלמי וגם במערב.     

התגובות לקריאה להפגין בתחריר נגד החיג'אב לא איחרו לבוא, וחרגו מגבולותיה של מצרים. המופתי של סעודיה, איש הדת הבכיר ביותר בממסד הדתי שם, קבע כי הרעיון לצאת להפגנה מקורו בשטן, וכי הוא מנוגד לצו האל. המופתי, שייח עבד אל-עזיז אל שייח, קבע כי החיג'אב הוא כבוד עבור האומה האסלאמית, ומי שמדבר על הסרתו הוא אויב הדת. האסלאמיסט הכווייתי חאכם אל-טירי אמר כי הרעיון להסיר את כיסוי הראש מלמד כי "מצרים הסירה מעליה את הערביות שלה, את האסלאמיות ואת הזהות שלה. זו איננה מצרים שהכרנו".

מאות אלפי גולשים ברשתות החברתיות ניהלו ויכוחים סוערים, האם יש לאמץ את קריאתו של שובאשי או לדחותה. השמרנים שבהם מחו על כך שלא מתקיים דיון דומה על כיסוי הראש אצל בנות הדתות המונותאיסטיות. 

"כאשר מדברים על החיג'אב היהודי, העולם רואה בזה סממן תרבותי", כתב אחד הגולשים בטוויטר. "אצל הנוצרים זה נתפס כביטוי לכבוד האישה. אבל בקרב המוסלמיות רואים בזה ביטוי לנחשלות, חזרה לאחור או טרור".

מוסד אל-אזהר בקהיר, המרכז הגדול למחקר הלכתי באסלאם הסוני, גינה את הקריאה להפגנה וקרא לבטלה. "הדרישה להסיר את החיג'אב היא התערבות בוטה והתקפה על חירותה של המוסלמית וכבודה", אמר ד"ר עבאס שומאן, מנכ"ל המוסד. "אסור לאיש לשנות את הצו הדתי רק משום שאינו מוצא חן בעיניו". 

"במצרים אין משטרה או אגודות שכופות על נשים וילדות ללבוש כיסוי ראש, זו החלטתן האישית", הוסיף ד"ר אחמד כרימה, מרצה להלכה באל-אזהר. "אין לאיש הזה זכות להתערב ביחסים בין נשים לבעליהן או אבותיהן".

א-שובאשי זוכר את הימים שבהם רחובות קהיר, אלכסנדריה ושאר הערים הגדולות לא ידעו נשים עם כיסוי ראש. הוא בוגר לימודי ספרות צרפתית באוניברסיטת קהיר. בימי הנשיא אנואר סאדאת עבד בסוכנות הידיעות הרשמית ובקול קהיר, ואף כיהן כראש הדסק הדיפלומטי בשבועון הממשלתי אל-מוסוור. הוא לא התקשה להשיב לאלה הטוענים כי קריאתו להסרת החיג'אב היא עצמה כפייה. 

"מי שטוען כך כופה את החיג'אב על נשים ונערות, מכה אותן, מטיל עליהן פחד", הוא אמר. "גברים רבים מכריחים את הנשים ללבוש כיסוי ראש, ואחר כך מדברים על חירויות. זו צביעות".

בגילוי לב, שאינו מקובל בשיח הפוליטי המצרי, המשיך א-שובאשי והטיח את ביקורתו באסלאם הפוליטי. "האנשים האדוקים האלה מחדירים רעיונות וערכים מפחידים לנפשות של בנותיהם הקטנות. רעיונות שגורמים להן לגדול בצורה מעוותת. לו הייתי מבקש מבתי ללבוש כיסוי ראש, היא הייתה כועסת עלי. אבל אם הייתה מופיעה מולי כשהוא לראשה, לא הייתי אומר דבר. זו זכותה".

ספק אם העיתונאי המצרי היה מבטא את דעותיו בעידן הנשיא מובארק, למשל, שבו המשטר הילך על ביצים ביחסיו עם האחים המוסלמים. היום הבון-טון בקהיר הוא לתקוף את הקיצוניות הדתית ולהאשימה כי שימשה בית גידול לטרור המרצחים. 
 

את יריית הפתיחה שיגר הנשיא עבד אל-פתאח א-סיסי לפני ארבעה חודשים בלבד. בנאום שנשא לרגל חגיגות הולדת הנביא מוחמד, בראשית ינואר, קרא סיסי למהפכה בחשיבה הדתית ולבחינה עמוקה כיצד הגיע העולם המוסלמי עד הלום. 

"עלינו לחשוב רבות על המצב שבו אנו נמצאים", אמר סיסי, "לא ייתכן שהאומה (האסלאמית) כולה תשמש מקור לכאב, לחורבן ולהרס עבור העולם כולו". 

הבעיה, אמר נשיא מצרים, איננה באידיאולוגיה הדתית, אלא בתרגומה השגוי לשפת המעשה. "לאורך השנים, התקדשו כתבי הקודש והיה קשה לצאת למלחמות עליהן. כעת אני עומד מולכם, אנשי הדת, ונשבע: ביום הדין אעמיד אתכם מול אלוהים הנשגב והנעלה על מה שאני אומר כאן".

גם בשעות אלה, יממה בלבד לפני המועד שעליו הוכרז לפתיחת הפגנת הענק, לא ידוע האם אכן היא תתקיים. הרשויות צריכות לאשר את קיומה, והן טרם הודיעו על החלטתן. גם אם תבוטל, זה לא ישנה דבר. הדיון הציבורי התנהל במלוא העוצמה – עוד לפני שנודע ולו על אישה אחת שהסירה את כיסוי הראש.