"אין כמו המדינה שמחזירה אותנו מהמקום הכי נידח״, אומר אלון בנמל התעופה בנפאל, בזמן שהוא מערסל בידיו את בתו התינוקת, מאיה, בת העשרה ימים. "אבל למה לעזאזל היינו צריכים לבוא עד לכאן כדי להביא ילדים לעולם?".
 
אלון ובן זוגו הגיעו לקטמנדו עם בתם בת השנתיים ובתם הפעוטה, שנולדה לאחר תהליך פונדקאות. רעש האדמה תפס אותם ימים ספורים לפני שהיו אמורים לשוב ארצה. "ברור שאני מתרגש", הוא אומר, ותחושת ההקלה ניכרת בו. "איך אפשר שלא להזיל דמעה למראה מטוס ישראלי שמוריד חיילים במדים שבאו לעזור לישראלים כל כך רחוק מהבית ולעזור לתושבים של מדינה אחרת. אבל מצד שני, קשה לי להסתיר את הכעס שלי על מה שהמדינה עשתה לי. לא בחרתי להביא לעולם ילד בצורה כזו. הכריחו אותי".
 
בעוד הוא מסיים את המשפט ולשדה התעופה פורצים דיילים של חברת התעופה הלאומית ובידיהם ארגזים של כריכים, משקאות ודברי מתיקה. אלון משתתק, מביט בילדתו באהבה ומוסיף, "אני חייב להודות שלנוכח המראה הזה קשה עכשיו לקטר. כשננחת בארץ נמשיך את המאבק שלנו למען זוגות רבים שרוצים להיעזר בשירותי פונדקאית".
 

216 מחולצים, 16 תינוקות רכים ועוד שתי פגות נחתו בישראל ביום שלישי במבצע משולב של צה"ל ושל אל־על. רעש האדמה הקטלני הכה את המדינה האסיאתית ביום שבת וגבה את חייהם של אלפי אנשים, הותיר רבבות מחוסרי קורת גג.
 
טל בוסידן ועמיר ברדה היו הראשונים שעלו למטוס עם השלישייה שנולדה להם בנפאל לפני כחודש וחצי, וכמו למוליאן גם לזוג זה היו רגשות מעורבים לנוכח הפינוי. "אני מרגיש הקלה גדולה לחזור סוף־סוף הביתה", אומר בוסידן. "המדינה עשתה מאמצים עילאיים להחזיר אותנו הביתה, אבל זו אותה מדינה ששולחת אותנו לכל החורים האלה כדי לעשות ילדים. להיות אבא זו זכות בסיסית, ואנחנו עברנו תהליכים לא פשוטים כדי לממש את הזכות הזאת: התנתקנו למשך שבועות מהעולם וגרנו במדינת עולם שלישי, משכנו את החיים שלנו, הילדים נולדו פגים וגם עברנו רגעים של אימה ברעידת האדמה".
 
אותם רגעים של פחד, הם מעריכים, יעזרו להם בהורות לשלישייה. "הצלנו את הילדים שלנו מאסון", אומר ברדה. "זה חישל אותנו. לפני שיצאנו לתהליך של הפונדקאות עשינו באנג׳י כדי לבחון את האומץ שלנו, אבל לא תיארנו לעצמנו מה מצפה לנו פה. טוב, עכשיו מתחילה העבודה האמיתית: לגדל שלישייה״.


חוזרים הביתה. צילום: אבשלום ששוני
 
דרמה בשחקים

רק שההורים הטריים, והמחולצים העייפים, לא היו מודעים באותו זמן לדרמה שהתרחשה ביום ראשון, רגע לפני שהמטוס יצא בדרכו אליהם. בעוד רף ההתרגשות של חיילי פיקוד העורף הלך ועלה בטרמינל 1 בנתב׳׳ג, והכומתות הכתומות כיסו את השדה, יצא מפקד המשלחת אל"מ יורם לרדו לתדרוך ראשון והודיע כי היציאה היא על תנאי. לרדו סיפר שמסלול הנחיתה בקטמנדו עבר זעזועים בעקבות הרעש ורעשי המשנה, והמטוס המיועד לא יכול לנחות שם.
 
המשלחת פונתה לאחד מבסיסי צה"ל במרכז הארץ, ו־12 שעות אחר כך, כשהתקבלה ההודעה על כך שמסלול הנחיתה הוכשר לנחיתתו של מטוס מסוג בואינג 747, הוחזרה המשלחת לשדה התעופה.
 
מפקדי המשלחת ומנהלי הטיסה העבירו חלק ניכר מתשע שעות הטיסה בחלוקת משימות ותפקידים, כל אחד בתחומו. "חלוקת העבודה היא הבסיס להצלחת המשימה", אומר לרדו. מנהל הטיסה שקד באותה עת על רשימת הנוסעים, התינוקות והפגים חסרי הדרכון ועל שיבוץ הדיילים, שלא רגילים בשעות עבודה כל כך ארוכות.
 
חוקי העבודה באל-על ברורים, אבל במקרים כאלה אף אחד לא חושב פעמיים לפני שהוא עובר על החוק. הנהלים הושמו בצד לטובת המשימה. "אף פעם לא עבדתי 30 שעות רצוף, גם כשטסתי לקצה השני של העולם", מספרת הדיילת הדס גרינברג. "אבל אני כבר מחכה לקבל את הנוסעים שחוזרים לארץ". אבל עד שזה יקרה, יש עוד כמה מכשולים. "ההודים, שלא ידעו מה מהות הנסיעה שלנו, דרשו שננחת בשדה שלהם ושלא נחלוף מעליהם", מספר קברניט הטיסה, דרור גורליק. "הם עצרו אותנו על גבול התחום האווירי שלהם. בינתיים התקדמנו לעבר מומבאי ונאלצנו לחוג מעליה. במקביל הפעלנו את משרד החוץ שלנו, ולבסוף ההודים אישרו לנו להמשיך לקטמנדו".
 
גורליק, טייס בעל ותק של 42 שנות טיסה, מהן 22 שנים בתא הטייס של מטוס קרב, מודה שגם עבורו נחיתה בשדה התעופה של קטמנדו, ששוכנת בתוך עמק, היא מורכבת. הדרישה של הנפאלים הייתה שמי שנוחת במדינתם יעבור סימולטור טיסה כדי להתכונן לתרחישים אפשריים, ולכך נערכו קברניטי אל־על מבעוד מועד.
 
בניגוד לטיסות שגרתיות, שבהן המטוס מבצע נחיתות אוטומטיות, הפעם נדרשו הטייסים להנחיתו באופן ידני. הנחיתה הייתה קשה. המטוס פגע בקרקע בעוצמה מורגשת שמסבירה למה באמת צריך חגורת בטיחות, ובלם בחוזקה  כי המסלול קצר. הפעם מחיאות הכפיים במטוס היו סוערות במיוחד, והתחרו בהן רק מחיאות הכפיים של הישראלים שחיכו לחילוץ והיו מאושרים למראה מטוס כחול־לבן שהגיע להחזירם הביתה.
 
"זה תמיד מרגש מחדש להטיס את אנשי פיקוד העורף", אומר גורליק ברדתו מהמטוס. "זה לקחת איתך לא רק את הנוסעים, אלא מדינה שלמה. אנחנו מסייעים לבני עמנו וגם מגישים סיוע לכל העולם, בכל מקום שבו אנו נדרשים לכך".
עם אחד

כשהמטוס המריא בדרכו לנפאל, העדכון היה שבשדה התעופה בקטמנדו יחכו 150 ישראלים שממתינים לשוב הביתה, אבל עד הנחיתה הצטרפו עוד כמה  עשרות אנשים שעד כה היו מוגדרים "מנותקי קשר". נציג אל־על ירד מן המטוס ובהיכנסו לטרמינל הכריז, "רבותי, באנו להחזיר אתכם הביתה".
 
זהבה פניני מהוד השרון לא יכלה לעצור את הדמעות לשמע הדברים. בידיה החזיקה את עברי, הנכד שנולד לה כאן לפני כשבוע. בנה ובן זוגו חזרו לארץ מיד לאחר הלידה ופניני נשארה בנפאל להשלים את הסידורים האחרונים, כשהאדמה רעדה והרעידה לה את הלב. "בלילה הראשון הלכנו עם התינוק הקטן הזה לשגרירות", היא מספרת. "ירד גשם וישנו בתוך אוהל. רוב היום לא היה חשמל והתחממנו באמצעות גז".
 
גם חזרתו הביתה של הנכד הראשון שלה לא הייתה פשוטה, ובזמן שהמטוס עושה את ההכנות האחרונות לפני הטיסה חזרה, היא מספרת: "לפני שנה וחצי הבן שלי ובן הזוג שלו נתקעו עם התינוק הראשון שלהם, גבע, בתאילנד בגלל בעיות עם הרישום. הם עברו מאבקים לא פשוטים מול הממשלה ונאלצתי להפגין מול ביתו של שר הפנים, גדעון סער. עכשיו הם היו צריכים להתמודד גם עם הבירוקרטיה וגם עם רעש האדמה. טוב, עוד כמה שעות אנחנו בבית".
 
לצד פניני עמדו אסנת ויוסי קורן, שהגיעו לעזור לבנם ולבן זוגו עם התאומים שנולדו להם בעיר. הבנים הספיקו לעלות למטוס הקודם לישראל, והסבא והסבתא נשארו לסייע לזוגות אחרים לטפל בילדים. יוסי אחז בזרועותיו עולל, אחד משלישייה שנולדה כאן לפני כשבוע ואסנת סייעה למשפחה אחרת. "עברנו חוויה קשה", אומרת אסנת. "ההרס היה בלתי נתפס. עם החזרה לארץ אני חשה הקלה. מדי פעם, כשהצלחנו להתחבר לאינטרנט, ראינו את הדאגה הגדולה, וזה פשוט חימם לנו את הלב. כולם נרתמו, לא רק המשפחה אלא העם כולו. זה מרגש עד דמעות".
 
על הרצפה ישבו כמה צעירים, שעכשיו - כשהלב חזר לפעום באופן סדיר ותחושת הביטחון שבה לשכון בקרבם - החלו להרגיש את הצער על סופו של הטיול הגדול שלהם. שי ודנית היו אמורים להמשיך להודו, אבל ביטול הטיסות ביטל גם את התוכניות שלהם. "זה מתסכל בטירוף, היינו אמורים לסיים את הטיול רק בעוד חודש, ועכשיו צריך לחזור הביתה", הם אומרים, כאילו הוריהם לא סופרים את השעות בתקווה לחבק אותם אחרי ימים של דאגה מטורפת, כאילו המדינה לא השקיעה עשרות מיליונים כדי לחלץ אותם.

סוף העולם שמאלה

עוד רגע הם ייפרדו מהמדינה הזאת, שלפני שהטבע עשה בה כבשלו, היא נתנה להם ילדים ונתנה להם רגעים שמחים וחוויות מרגשות. דקות אחרונות לפני העלייה למטוס מספרים הישראלים על הסיוע שקיבלו מהנפאלים, אף שתועדו מקרים בודדים של אלימות מצד המקומיים. "הם לא הפסיקו להתפעל מהמדינה ששולחת מלאכים במדים כדי להציל את חייהם של אזרחיה", אומרת אסנת קורן. "כשביקשנו קיבלנו שמיכות, אוכל, אוהלים, מים וציוד לתינוקות. אין להם כלום ועדיין הם לא היססו לחלוק איתנו את מה שיש להם".
 
ועכשיו הגיע הזמן להחזיר תודה. אחרי שכל מנותקי הקשר הישראלים, למעט אחד, נמצאו והוחזרו לארץ, נשארה המשלחת הצה׳׳לית - שמונה 260 איש והיא הגדולה מבין משלחות הסיוע הזרות - בבירה קטמנדו, שם הקימה בית חולים שיספק שירותי רפואה מתקדמים ל־200 מטופלים ביום. בנוסף, יחידת חילוץ של פיקוד העורף פעלה לאיתור נפגעים במבנים שקרסו לאחר רעש האדמה.
 
בשדה התעופה אפשר היה לראות את ישראל של 2015. מצד אחד, פלורליסטית להפליא, ומצד שני, לא מאפשרת לזוגות חד־מיניים לעבור תהליך פונדקאות בארץ. מדינה ששולחת את בניה להפרות את זרעם מעבר לים, ומצד שני עושה את כל שביכולתה שיחזרו הביתה בשלום, יעלה כמה שיעלה. ואותם ילדים רכים, שבילו את הימים הראשונים לחייהם כשאינם מודעים לדרמה המתחוללת ולרגעי האימה והפחד שחוו בני משפחותיהם כשהאדמה זזה מתחת לרגליהם וכמעט שמטה את עתידם, ישאלו בוודאי כשיגדלו על סיפור הלידה שלהם וישמעו על ערכים, אהבה, סולידריות ותמיכה. ואולי זה הדבר החשוב מכל.
 
למרות הביקורת על הצורך בהטסת משלחת גדולה, בעלות משוערת של 60 מיליון שקל, כולם יודעים היטב שאם אתה כבר תקוע בסוף העולם, כדאי לפחות שתהיה ישראלי.