הזוכה בבחירות במיאנמר תעשה הכל כדי ליצור מדינה דמוקרטית

"זה היה ערב שקט באוקספורד, כמו רבים אחרים. היום האחרון של חודש מרץ 1988. הבנים שלנו היו במיטה ואנחנו קראנו כשהטלפון צלצל. סו הרימה את הטלפון כדי לגלות שאמה סבלה משבץ חמור. היא הניחה את הטלפון בבת אחת והתחילה לארוז. הייתה לי תחושה שהחיים שלנו ישתנו לנצח".

שיחת הטלפון הדרמטית שאותה תיאר פרופ' מייקל אריס המנוח בהקדמה לספר "חירות מפחד" שיצא לאור בשנת 1991 וקיבץ מאמרים של רעייתו, אונג סאן סו־צ'י, הייתה שינוי חד־משמעי לא רק עבור בני המשפחה, אלא בעיקר עבור סו־צ'י עצמה ועבור מולדתה מיאנמר (בורמה). השינוי נמשך אף השבוע, כאשר סו־צ'י הובילה את מפלגתה לניצחון בבחירות ההיסטוריות שנערכו במדינה שמנסה להשלים את המהפך הדמוקרטי, אחרי עשרות שנים של שלטון צבאי.

בעודה מטפלת באמה, התעצם גל המחאה במיאנמר נגד מנהיג החונטה, נה וין, שהפעיל יד חזקה ומדכאת מאז עלה לשלטון בשנת 1962. סו־צ'י הבינה כי היא לא תוכל לשבת בשקט. "הייתי צריכה לחשוב על זה, אבל האינסטינקט שלי היה 'זה לא הזמן שבו מישהו שאכפת לו יכול להישאר בחוץ'", סיפרה בראיון לניו יורק טיימס ב־1988. "בתור בתו של אבי, הרגשתי שיש לי חובה להיות מעורבת".

ההחלטה לא הייתה מפתיעה בהתחשב בכך שמדובר בבתו של גנרל אונג סאן, "אבי האומה" הבורמזית. אונג סאן, שעמד בראש צבא העצמאות של בורמה, סייע ליפנים לכבוש את בורמה מידי הבריטים בשנת 1942, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. כעבור שנתיים, כאשר הבין שהיפנים לא מתכוונים לאפשר עצמאות אמיתית למדינה, החליף אונג סאן את נאמנותו והחל לסייע לבנות הברית שכבשו את בורמה ביולי 1945.

אונג סאן, שמונה לסגן יו"ר המועצה המנהלת של בורמה, החל לפעול לקראת עצמאותה של בורמה תוך משא ומתן עם נציגי כל הקהילות האתניות. אולם ביולי 1947 הוא נרצח עם חלק משרי המועצה בהתנקשות של יריבים פוליטיים, חצי שנה בלבד לפני שחלומו התגשם ובורמה הפכה למדינה עצמאית.

סו־צ'י הייתה רק בת שנתיים כשאביה נרצח. אף על פי שהיא לא זכתה להכיר אותו באמת, מורשתו המשיכה ללוות אותה, אך עברו שנים ארוכות עד אשר היא החלה לפעול ליישומה.

לא בלי מדינתי

כאשר הייתה בת 15, עברה סו־צ'י להודו עם אמה, קין צ'י, שמונתה לשגרירת בורמה במדינה ולמדה פ וליטיקה באוניברסיטת דלהי. בשנת 1964 הגיעה לאוניברסיטת אוקספורד בבריטניה והחלה ללמוד פילוסופיה, פוליטיקה וכלכלה. במהלך לימודיה פגשה את מייקל אריס, מומחה להיסטוריה מודרנית. גם אחרי שאריס מונה למורה הפרטי של הילדים במשפחת המלוכה של בהוטן שבהרי ההימלאיה, המשיכו השניים להתכתב.

בינואר 1972, נישאו השניים בטקס בודהיסטי. בשנה הראשונה לנישואיהם הם התגוררו בבהוטן, שם שימש אריס גם ראש מחלקת התרגום של הממלכה וההיסטוריון הראשי. לאחר מכן הם שבו ללונדון, שם המשיכו את הקריירה האקדמית שלהם לצד גידול שני בניהם, אלכסנדר וקים.

אולם ברקע תמיד ניצבה האפשרות שסו־צ'י תיאלץ לשוב למולדתה. עוד לפני חתונתם היא הבהירה לאריס כי יש לה מחויבות לבורמה, שאז כבר נקראה מיאנמר. "רציתי להבטיח שהוא ידע מההתחלה שהמדינה שלי חשובה מאוד עבורי ואם יצוץ צורך עבורי לשוב ולחיות בבורמה, אסור לו לעולם לנסות ולעמוד ביני לבין מדינתי", אמרה בראיון ל־BBC לפני שלוש שנים.

בשל כך, כאשר הגיעה שיחת הטלפון הקריטית במרץ 1988, אפשר אריס לרעייתו לעזוב את בריטניה ונשאר לטפל בשני ילדיהם, בעוד סו־צ'י מתחילה למלא תפקיד הולך וגדל בעניינים הפוליטיים של מולדתה. היא מונתה למזכ"ל המפלגה החדשה, הליגה הלאומית לדמוקרטיה (NLD), והובילה הפגנות המוניות בקריאה לרפורמות דמוקרטיות.

השלטון הצבאי דיכא באלימות את המחאה, כאשר אלפי מפגינים נהרגו ואלפים נוספים הוכנסו למעצר. על סו־צ'י הוטל מעצר בית החל מיולי 1989. עם זאת החונטה הסכימה לקיים בחירות רב־מפלגתיות וה־NLD זכתה בשני שלישים ממושבי הפרלמנט בהצבעה שנערכה במאי 1990. אולם במקום שסו־צ'י, שלא התמודדה בבחירות, תמונה לראש הממשלה הנבחרת, הייתה עדה מיאנמר לדיכוי נוסף כאשר הקצינים ביטלו את התוצאות, החזירו את השלטון הצבאי והותירו את סו־צ'י ורבים מעמיתיה במעצר.

בשלב הזה, הפכה כבר סו־צ'י לאייקון בינלאומי והחלה לזכות בשורה של פרסים על פעילותה למען הדמוקרטיה וקידום זכויות האדם והאזרח במדינתה. רגע השיא היה כאשר היא הוכרזה ככלת פרס נובל לשלום בשנת 1991 בשל "מאבקה שמהווה אחת הדוגמאות היוצאות מהכלל לאומץ אזרחי באסיה בעשורים האחרונים".

סו־צ'י לא קיבלה אישור לצאת לטקס באוסלו, ואת הפרס קיבל בשמה הבן אלכסנדר, בן ה־18. "הפרס לא שייך רק לה, אלא לכל אותם גברים, נשים וילדים שאפילו בעת שאני מדבר ממשיכים להקריב את איכות חייהם, את החירות שלהם ואת חייהם בחיפוש אחרי בורמה דמוקרטית", אמר. "הפרס הוא שלהם, ושלהם יהיה הניצחון הסופי במאבק הממושך של בורמה לשלום, לחירות ולדמוקרטיה".

אריס ושני הבנים המשיכו לתמוך במאבקה של אם המשפחה וזכו לבקר אותה פעמים אחדות במעצר הבית, הכל תחת עיניהן הבולשות של הרשויות. סו־צ'י שוחררה ממעצר הבית המינהלי ביולי 1995 והתאפשר לה לבלות יותר עם בעלה בבורמה, אולם שנה לאחר מכן בוטלה הוויזה של אריס.

כאשר אריס גילה כי סרטן הערמונית שבו חלה הגיע לשלב סופני, הוא התחנן בפני הרשויות הצבאיות שיאפשרו לו לבקר את רעייתו, אולם התשובה הייתה שלילית. סו־צ'י לא רצתה לעזוב את ארצה מחשש שלא תוכל לשוב. במרץ 1999, בהיותו בן 53, הלך אריס לעולמו בלי שרעייתו תשהה לצדו ברגעיו האחרונים.

"אהיה מעל הנשיא"

סו־צ'י נעצרה מחדש בספטמבר 2000 בעת שניסתה לנסוע לעיר מנדליי אף על פי שהוטלו עליה מגבלות תנועה, וריצתה קרוב ל־20 חודשים במעצר בית. שנה אחרי שחרורה, היא שוב נעצרה והפעם הוכנסה לכלא, אחרי שעשרות מתומכיה נרצחו על ידי תומכי החונטה. כעבור שלושה חודשים הועברה לביתה שעל גדות אגם איניה, שם שהתה במעצר שהוארך שוב ושוב במשך שמונה שנים. באוגוסט 2009 נידונה סו־צ'י לשלוש שנות מאסר עם עבודת פרך אחרי שאזרח אמריקאי שחה לביתה, אולם העונש הומתק ל־18 חודשים נוספים במעצר בית.

בנובמבר 2010 הסתיים מעצר הבית של סו־צ'י, והפעם התאפשר לה לצאת לחופשי. שבוע לפני שחרורה נערכו הבחירות, שבהן ניצחה המפלגה המזוהה עם קציני הצבא. בשלב הזה מיאנמר כבר החלה ביישומה של החוקה משנת 2008, אשר קבעה את הקמתו של פרלמנט נבחר במקום השלטון הצבאי. הנשיא טיין סיין פתח בשורת רפורמות פוליטיות וכלכליות שהחלו להוציא את מיאנמר מהבידוד הבינלאומי ארוך השנים.

עבור סו־צ'י זו הייתה הזדמנות לקדם את משנתה הדמוקרטית. בבחירות הביניים של שנת 2012 היא נכנסה לראשונה לפרלמנט, ואף קיבלה אישור לצאת לסיורים בחו"ל. מנהיגים זרים, בראשם נשיא ארצות הברית ברק אובמה, שהגיעו לביקורים היסטוריים במיאנמר לא ויתרו על הזדמנות למפגש אישי עם אייקון הדמוקרטיה.

בחודשים האחרונים הובילה סו־צ'י את הקמפיין של ה־NLD לקראת הבחירות שנערכו ביום ראשון האחרון. הפעם, בניגוד לבחירות 1990, ניצבה מנהיגת הדמוקרטיה בחזית והובילה עצרות המוניות ברחבי המדינה. כיאה למורשתו של אביה, שפעל להקים מדינה שנותנת ביטוי לכל הקהילות האתניות שחיות בתוכה, הגיעה סו־צ'י גם למדינת ראקין שבה מתגוררים בני הרוהינגיה המוסלמים, שנפלו קורבן לאלימות מצד בודהיסטים לפני שלוש שנים, ואף נמנעה מהם הזכות להשתתף בבחירות הנוכחיות.

הניצחון הסוחף של ה־NLD בבחירות השבוע הוא רק השלב הראשון, כאשר בתחילת השנה הבאה יבחרו חברי הפרלמנט החדש את הנשיא הבא של המדינה. אז צפוי מאבק צמוד בין חברי ה־NLD לבין קציני הצבא – שעדיין מחזיקים ברבע ממושבי הפרלמנט – ותומכיהם.

סו־צ'י עצמה אינה יכולה להיבחר לנשיאות מאחר שהצבא כבר דאג לחסום את דרכה באמצעות סעיף בחוקה שמונע זאת ממי שבן זוגו וילדיו מחזיקים באזרחות זרה (שני בניה של סו־צ'י הם אזרחים בריטים). עם זאת, היא הבהירה כבר בשבוע שעבר כי איננה מתכוונת להסתפק בצפייה מהצד אם מפלגתה אכן תזכה ברוב המושבים.

"אני אהיה מעל הנשיא", אמרה ביום חמישי האחרון. "אנהל את הממשלה ויהיה לנו נשיא שיעבוד בהתאם למדיניות של ה־NLD". חשוב להדגיש שסעיף 58 לחוקה קובע כי הנשיא "קודם לכל האנשים האחרים במיאנמר" ולכן לא ברור עדיין כיצד תוכל סו־צ'י לקיים את הצהרותיה. עם זאת, בראיון ל־BBC שהעניקה לאחר הניצחון שבה והדגישה כי אף על פי שהיא לא תהיה הנשיאה, זה "לא ימנע ממני לקבל את כל ההחלטות בתור מנהיגת המפלגה המנצחת".

החודשים הקרובים יוכיחו אם הפעם באמת תוכל סו־צ'י להגשים את המטרה האולטימטיבית שבשבילה גם הקריבה את החופש ואת חיי המשפחה שלה ולהפוך את מיאנמר למדינה שעליה חלם גם אביה, ואם הצבא באמת ייתן לה את ההזדמנות להשלים את המשימה ההיסטורית.