הר הבית בידנו: האינטלקטואל המצרי שנותן לנו את אל אקצא

את המלים “בית המקדש" הוא הקפיד לבטא בבהירות ובעברית. הפילוסוף וחוקר הדתות המצרי, ד"ר יוסף זידאן, ישב באולפן ערוץ הטלוויזיה המצרי, CBC, והסביר באריכות רבה למראיינו מדוע לדעתו אין יסוד לטענות המוסלמים על מסגד אל–אקצא בירושלים. המראיין, ח'יירי רמדאן, הקשה עליו בשאלות, אבל שתה את דבריו בצמא. בתום כשעתיים יצא זידאן, אישיות אינטלקטואלית מוכרת היטב במצרים, אל האוויר הנעים בדרכו הביתה לאלכסנדריה. עוד באותו ערב פרצה הסערה.
 

“זידאן מתעלם מעיקרי הדת ונכנס למעגל הסכנה", הזהיר ד"ר עבד אל–פתאח חד'ר, מרצה ללימודי קוראן באוניברסיטת אל–אזהר, “מי שאינו מאמין באמיתות הדברים המובאים בקוראן הנכבד, הריהו כופר".

 

“בית המקדש זה ביטוי עברי", התעקש זידאן באותו ראיון. “ולכן לדעתי, מסגד אל–אקצא - זה לא זה. אל–קודס, המקדש, היא מילה עברית עתיקה, ומאז החלו המוסלמים להשתמש בה, היהודים מסתכלים עלינו ואומרים - איזה נודניקים". וכאן הוא פנה לאחיו המוסלמים: “אתם מנכסים את העיר, ומנכסים את המילה, ואומרים שהיא קדושה לכם. מהיכן בדיוק? אתה יכול להגיד לַיהודי שירושלים אינה שלו?".
 

ספק אם קיים מסביר ישראלי שיידע להתנסח טוב יותר מיוסף זידאן, מוסלמי מבטן ומלידה, שמעודו לא ביקר בישראל ואינו נמנה עם אוהדיה, אבל כן נחשב לאחד מחוקרי הדתות החשובים באקדמיה המצרית.
 

מעט רקע: ירושלים איננה מוזכרת מפורשות בקוראן, ובטענתם לחזקה על המסגד בהר הבית, מסתמכים המוסלמים על הביטוי “מסגד אל–אקצא" (הקיצוני, או הרחוק ביותר), המופיע בספר הקדוש, שממנו גזרו נקודת ציון גיאוגרפית. זידאן טוען, כי לפרשנות הקובעת כי המסגד המדובר שכן בירושלים אין כל בסיס.
 

המוסלמים מתבססים בטענתם על הפסוק הראשון בפרק 17 (המכונה “המסע הלילי"). “ישתבח זה שלקח את עבדו לעת ליל", נכתב בפסוק, “מן המסגד הקדוש למסגד הרחוק ביותר". לפי האמונה, מדובר במעשה נסים שעשה אלוהים למוחמד, שבמהלכו הוא לקח את שליחו באישון ליל מהעיר מכה למסגד אחר, מרוחק מאוד, והשיבו אליו טרם עלה השחר. “המסגד הקדוש" הוא בית התפילה בעיר מכה; המסגד הקיצון, אל–אקצא, התקבע במשך הדורות כמסגד הידוע בהר הבית בירושלים.
 

אולם לזידאן תיאוריה משלו, המבקשת לקעקע את המסורת בדבר קדושתה של ירושלים לאסלאם. לדבריו, באומרו מסגד אל–אקצא, התכוון הסופר הקוראני למסגד הקיצון ביותר במכה רבתי, ששכן אז בפאתי העיר הסמוכה טאיף. בדבריו הסתמך זידאן על ההיסטוריון המוסלמי אל–ואקדי, שנולד כמאה שנה אחרי הופעת מוחמד, שטען דברים ברוח זו. “מסגד אל–אקצא לא היה קיים אז", פסק זידאן, “לא הייתה עיר שקראו לה אל–קודס. תוכניות הלימודים המנוסחות ברוח זו הן אסון".
 

המראיין ניסה להקשות עליו ותהה, מדוע לדעתו מתעקשים המוסלמים היום על קדושת ירושלים. “פוליטיקה", ענה לו זידאן קצרות והוסיף: “ההיבט הדתי בסכסוך הערבי–יהודי הוא פוליטי במכוון. נוסף למדורתו שמן בימי השושלת הממלוכית. ההיבט הדתי בסיפור הזה הוא הבלים".
 

זידאן טען, כי המסגד בירושלים, שנקרא בפי המוסלמים “אל–אקצא", נבנה על ידי עבד אל–מלכ בן מרוואן, מח'ליפי בית אומייה שבדמשק, 73 שנים לאחר הופעת האסלאם. כלומר, בליל מסעו של מוחמד, המתואר בפרק 17, לא היה המסגד קיים. בן מרוואן עשה כן, לשיטתו של זידאן, כדי לפגוע ביוקרתה של מכה, שבה שלטו יריביו הפוליטיים. “מסגד אל־אקצא משמש למשחק פוליטי, שאותו גילם המלך אבו מרואן".
 

דבריו של זידאן באו בעיתוי רגיש מאוד, בזמן שבו הפלסטינים והישראלים מתעמתים בערי הגדה, ובעולם המוסלמי מהדהדת הקריאה כי אל–אקצא בסכנה בגלל היהודים. בראיון בערוץ המצרי, CBC, לא הסתפק זידאן רק בזאת, אלא אף ניקה את ממשלת ישראל מהאשמות הפלסטינים על אחריותה לטבח במחנות הפליטים הפלסטינים סברה ושתילה בבירות בשנת 1982. לדבריו, אם הרצח ההמוני בוצע בידי הפלנגות הנוצריות, אין סיבה להאשים בו את שר הביטחון דאז, אריאל שרון. “סנגור הכיבוש", כינה אותו בשל כך העיתון המצרי "א–דסתור".

 

ד"ר יוסף זידאן (57), מרצה באוניברסיטת אלכסנדריה, הוא פילוסוף ומומחה למחשבה אסלאמית ולתולדות הרפואה הערבית. הוא חילוני, מתנגד ידוע של האחים המוסלמים, ובימי שלטונו של הנשיא מוחמד מורסי הרבה לתקוף אותם במילים חריפות. גם אז, כמו היום, לא נפלה שערה משערות ראשו. בעשור האחרון החל זידאן לפרסם רומנים ועד מהרה תפס את מקומו בשורה הראשונה עם טובי המספרים בעולם הערבי. ספרו המוכר ביותר, “עזאזל", תורגם ל–16 שפות וזיכה אותו בפרסום עולמי.
 

“עזאזל" הוא רומן פילוסופי שעלילתו מתרחשת במאה החמישית. היא מתארת את מסע ההימלטות לסוריה של נזיר מצרי, הבורח מאימת האלימות הכנסייתית. שיא המסע הוא מפגש שנקרה לנזיר עם השטן. עלילת הרומן היא משל למציאות החיים בת ימינו, וגם כתב פולמוס מצדו של זידאן כלפי הממסד הדתי האלים והעושק. במקרה דנן זו הנצרות, אבל על דרך המשל מתחשבן זידאן עם דתות אחרות, ובראשן האסלאם. “עזאזל" תורגם גם לעברית בידי ברוריה הורביץ ויצא לאור לפני כשנתיים בהוצאת מחברות לספרות. לפני שבועות מעטים יצא לאור במצרים רומן טרי פרי עטו, “הלכות האהבה" (פִקַת אַלחבּ). את שמו של הכותר החדש שאב זידאן מעולם המושגים התיאולוגי (פִקַה - מדע ההלכה האסלאמית). כריכתה של ההלכה עם יצר האהבה היא דקירת סכין מכוונת כלפי הממסד הדתי.
 

אין זו הפעם הראשונה שבה משמיע ד"ר זידאן הצהרות שפוסעות נגד הזרם. לפני שנה הוא התראיין לתוכנית טלוויזיה, והציע למצרים לבחון מחדש את היחסים עם העם היהודי. הוא הסביר, כי היריבות ההיסטורית עם היהדות השפיעה לרעה על המוסלמים, וכיום היא משמשת פוליטיקאים כאמצעי לזריעת פרובוקציות. “מי שרוצה לקנות את לב ההמון, מקלל את הישראלים", אמר זידאן, “(אבל) אחרי עלייתו לשלטון, הוא נוהג בהם יפה. זאת טיפשות, והיא בונה על בורות הציבור".
 

כחוקר דתות, המליץ זידאן לאחיו לפתוח בחקירה ובירור בנוגע ליחס השמור ליהודים במקורות ההלכתיים. על פי המסורת האסלאמית, בני שבטים יהודיים בחצי האי ערב, שהתאסלמו בהוראת הנביא, ניסו לעצב את הקוראן ברוח התורה. נטייה זו התקבלה בחשדנות על ידי המוסלמים, שראו בה ניסיון מזימתי לייהד את המקורות ההלכתיים של דת מוחמד. לשיטתם, בתוך ספרות החדית' (אמירות המיוחסות לנביא, ששמעו מפיו מקורבים ומכרים) מסתתרים פסוקים שציטטו אותם יהודים. חכמי דת מוסלמים לאורך הדורות ניסו לאתר אמירות אלה מתוך קובצי החדית' ולהתריע מפניהן. 
 

זידאן הוסיף והציע באותו ראיון לא להסתפק רק בזה, אלא לחקור את ההיסטוריה המודרנית של היחסים בין יהודים למוסלמים וללמוד את צדדיה החיוביים. “בסוגיית המזרח התיכון איני רואה כל בעיה", אמר. הוא התכוון לסכסוך הערבי–ישראלי.
 

גם אם מקורן ביחסי ציבור ליצירתו הספרותית, עמדותיו של הסופר והחוקר המצרי בנוגע לסכסוך הערבי–ישראלי אינן מלאכותיות, אלא מייצגות את השקפותיו האקדמיות. ועם זאת, הסערה שהתחוללה בעקבותיהן הייתה מתונה מאלה שאליהן הורגלנו בעבר במצרים.
 

“דעת הקהל" המצרית, כינויה המכובס של ברנז'ת העיתונאים, הפוליטיקאים ואנשי האקדמיה המזוהים עם המשטר, נותרה רגועה ככלב שמירה ישנוני. היחידים שיצאו נגדו היו אלה שעל תפיסת עולמם הוא ערער, ואינם מנאמני השלטון - חכמי הדת של אל–אזהר, מרכז המחקרים האסלאמי הגדול והוותיק בקהיר.

 

רבים מהם התפלמסו הלכתית עם זידאן והביאו אמירות מפי הנביא להוכחת דבריהם. אחדים טענו, כי הפסוק מפרק 17 הורד לבני האנוש מאת אלוהים, כפי שמראה האמונה המוסלמית, ולכן די בו כדי להוכיח את נכונות הטענות על ירושלים.
 

“על התביעה הכללית להביאו למשפט. הוא מנסה לערער את הביטחון האידיאולוגי של המוסלמים", דרש ד"ר עבד אל–מונעם פואד, מרצה למחשבה תיאולוגית במוסד הגבוה. ד"ר מוחמד מוהנא, חבר מועצת גדולי הדת של אל–אזהר, התעקש לנסות להוכיח את אמיתות המסע הלילי.
 

עמיתם, ד"ר עבד אל–פתאח חד'ר, הסביר מה זידאן צריך לעשות כדי לנקות את עצמו: “הקוראן הוא דבר האל כמובן, ומי שמתכחש לו, כופר באל. עליו להביע חרטה בפני אללה".
 

המופתי המצרי לשעבר, ד"ר עלי גומעה, התארח באולפן הטלוויזיה שבו השמיע זידאן את דבריו, ובראיון שאורכו יותר משעה ניסה אף הוא להפריך את טענותיו. גומעה שקע בפלפולים הלכתיים וטען, כי זידאן אינו מוסמך להשמיע את דבריו. “החשיבה חופשית, חשוב כפי רצונך, אבל כשאתה מדבר, שפתך צריכה להיות מדויקת", הטיף איש הדת לאיש הרוח. “כל חכמי הדת של האומה (האסלאמית) מסכימים שיש לעלות לרגל לאל–אקצא. המחלוקת היא, האם נבקר בוויזה ישראלית או לא. האם נבקר תחת כיבוש ישראלי או לא. בתקופת הכיבוש הצלבני, חכמים סורים לא עזבו את מסגד אל–אקצא. הם התעקשו לחיות שם, רק כדי שירושלים לא תאבד".
 

למרות הביקורת הנוקבת, איש לא דרש לגבות מזידאן מחיר גבוה באמת, כמו שלילת משרתו באוניברסיטה, או פגיעה גופנית בו. אף תביעה לא הוגשה נגדו לבית המשפט, ואם תוגש, סביר להניח שתתפוגג בדרך מסתורית. חמש שנים לאחור, בעידן הנשיא חוסני מובארק, היה זידאן חושף את עצמו למחיר כבד יותר, וייתכן שמלכתחילה לא היה מבטא עמדות כה אסרטיביות. על הרבה פחות מזה, נסיעה לישראל וכתיבת ספר שתיעד את מסעו, סולק המחזאי, עלי סאלם, מאגודת הסופרים. עיתונים החרימו את רשימותיו, ומאבטח הוצמד לו מחשש לשלומו. זה היה ב–1994, ימי שיא שלטונו של מובארק.

לפני כשנה, ביום השנה להולדת הנביא מוחמד, נאם הנשיא א־סיסי בפני חכמי אל–אזהר ותינה בפניהם את צרותיו של העולם הערבי. הוא תהה, כיצד הגיעו המוסלמים לדרגת עושי הצרות מספר אחת בעולם. “לא ייתכן שכתבי הקודש שלנו יהיו מקור לכאב, לרצח ולהרס בעולם כולו", אמר נשיא מצרים, “1.6 מיליארד מוסלמים מנהלים סדר יום עבור שמונה מיליארד נפש. עלינו לשנות את התפיסה שלנו. אנו זקוקים למהפכה דתית".
 

בקריאתו לשינוי דרמטי בתפיסת העולם הדתית פילל א־סיסי לסחוף את ראשי הממסד הדתי. בעיני רוחו הוא ראה שינוי בתוכניות הלימודים, התגייסות כללית של ראשי הדת בהטפה למען מתינות והוקעה סדרתית של גילויי קיצוניות ופיגועי טרור בשם האסלאם. אבל עד מהרה הוא גילה, כי אין בכוונת ראשי אל–אזהר לצאת עמו למערכה הארוכה. 
 

הגדיל לעשות שייח' אל–אזהר, אחמד א–טייב, שסירב לכנות את לוחמי ארגון “המדינה האסלאמית" (דאע"ש) כופרים, והסכים רק להכריז עליהם חווארג', בנים חורגים לדת. והנה בא יוסף זידאן, מדען של מחשבות, ומנסח קווים לדמותו של הקונפליקט היהודי–מוסלמי שבאמצעותם אפשר לפתוח בבדיקה מחודשת. 
 

המראיין בתוכנית האירוח שבה השמיע זידאן את דבריו, ח'יירי רמדאן, מיהר באחרונה להגן על הסופר הידוע מפני קיצוניים העלולים לפגוע בו. הוא פנה לחכמי אל–אזהר שהכריזו על זידאן כופר, והזכיר להם, כי נשיא המוסד סירב להטיל את מום הכפירה אפילו בדאע"ש, קל וחומר שאין לעשות זאת כנגד המרואיין היוקרתי שהופיע אצלו. 
 

וזידאן עצמו? שרוי בשלוותו, ואפשר שהוא מתכנן את הפרובוקציה הבאה, שתועיל כקודמותיה למכירות ספרו החדש. “מחסומים רבים מעיקים על התקדמות החברה", הוא הטיף למבקריו, כדרכם של נביאים חילוניים, “אנו זקוקים למהפכה תרבותית". אחר כך התפנה להתקפה ישירה על המשמשים בקודש: “בדת האסלאמית אין משרה כזו, ‘איש דת'. מהיכן באתם, ומה עשיתם למען האסלאם? אני פרסמתי 30 אלף עמודים על מורשת האסלאם. אתה, מה עשית? כשאינך מבין, שתוק".