תקועים בדרך: הפליטים ביוון מתחילים לאבד תקווה והמקומיים - את הסבלנות

שמונה שעות כמעט מפליגה המעבורת מנמל פיראוס לאי כיוס, אי תיירותי יפהפה, החמישי בגודלו באיי יוון. כיוס שוכן שבעה קילומטרים בלבד מחופי טורקיה, והקרבה הזאת היא שהפכה אותו בשנה האחרונה לאסוציאציה המיידית למשהו שתיירים ממש נרתעים ממנו: מחנות פליטים. ובהרחבה - עוני, מחלות וייאוש. במרחק שתי דקות הליכה מהמרינה ומהפארק המשתרע במרכז העיר פורחים אוהלים, והמראות הופכים מפסטורליים לקשים. כ־2,500 פליטים סורים, אפגנים ועיראקים מתגוררים כיום בשני מחנות פליטים באי. שלוש הקבוצות הללו מהוות בחודשים האחרונים, מאז סגרה אירופה את שעריה בפני פליטים, דוגמה חיה לאמרה "הזמני הוא הקבוע".

במרץ, שנה וחצי אחרי שפתחו את גבולות אירופה לזרם פליטים, הגיעו באיחוד האירופי לידי הסכם עם טורקיה. לפי ההסכם, כל הפליטים והמהגרים שהגיעו ליוון לאחר חתימתו יוחזרו לטורקיה. בתמורה יעביר האיחוד האירופי 3 מיליארד יורו לטורקיה כדי לסייע לפליטים הסורים השוהים במדינה. בתחילת מאי ניסתה טורקיה לקדם הסכם שלפיו אזרחיה לא יזדקקו עוד לוויזות לאירופה, מהלך שטרם צלח. טורקיה מיהרה להודיע כי היחס למי שיוחזרו לשטחה יהיה בהתאם לחוק הבינלאומי, אך גם כי הם יוחזרו למדינות שמהן נמלטו אם יתאפשר הדבר. ואולם, בספטמבר הצהיר שר החוץ הטורקי כי אם אירופה לא תעניק ויזת מעבר חופשית לאזרחים טורקים עד אוקטובר - טורקיה תבטל את ההסכם ותאפשר למאות אלפי פליטים לשוב ולנסות את מזלם ולהגיע לאירופה. בטורקיה שוהים כיום כ־2.5 מיליון פליטים.

כאן, ביוון, נמצאים אלו שנשארו מאחור, כשאירופה סגרה את הגבולות והגיעו לפני שנחתם ההסכם. קרוב ל־60 אלף איש על פי מקורות שונים. בכיוס ובאיים האגאיים הסמוכים רשומים 13 אלף איש, ועוד עשרות אלפים נמצאים בצפון יוון, קרוב לאתונה ובתוך אתונה עצמה, בסקוואטים (בתים נטושים) המוניים בשכונות עוני. נהג המונית המסיע אותי משדה התעופה בלילה מציע להראות לי את הסקוואטים, שם לדבריו קשה מאוד. אבל אני מסרבת. שעת חצות הלילה אינה שעה אופטימלית לביקורים במחנות שבהם אפילו הפליטים מסתגרים בחדרים ובאוהלים אחרי החשיכה. "למה הם כאן?", אני שואלת את הנהג. "הם עזבו את המחנות בצפון יוון ובאו לפה לנסות למצוא עבודה, לנהל את החיים שלהם בעיר. אלו לא אנשים שרגילים לחיות במחנות ולקבל סיוע".

מחנה פתוח, מחנה סגור

האלפים הנמצאים בכיוס ממתינים לבדיקות הסטטוס שלהם. האם יזכו במעמד פליט ויעברו הלאה לאירופה או שיוחזרו גם הם לטורקיה ומשם מי יודע? החודשים חולפים, האוהלים מתבלים, המחלות מתפשטות, ואין שום רמז לעתיד באופק. ארגוני סיוע ומתנדבים עצמאים מנסים לסייע ככל האפשר. שני מחנות יש כאן באי, אחד פתוח ואחד סגור ובו כמעט שלא מתאפשר למתנדבים לפעול. את השלישי, הקטן מכולם, סגרו השלטונות ופיזרו את יושביו בין המחנה הפתוח ומלונות זולים בעיר. כאן נקבעת שגרת היום על פי אופי המחנה שהופנית אליו. הפליטים מנועים מלעבוד, מנועים מלצאת מיוון או אפילו מכיוס, נסמכים לגמרי על ארגוני האו"ם ומחכים ליום שבו יקראו להם לראיון הגורלי, והיום הזה מבושש לבוא.

טיפה בים - A Drop in the Ocean - אחד הארגונים הפועלים באי, מגיש מדי יום 3,000 ארוחות חמות המבושלות בידי צוות מתנדבים מרחבי העולם שהגיעו לכאן בכוחות עצמם. התנאים בשטח קשים מאוד לפליטים, המחנות מורכבים מאוהלים, יריעות ניילון, מכולות. ביוני פרצה במחנה הפתוח שריפה בעקבות הפגנת פליטים שמחו על הסחבת בטיפול במעמדם, ולפני שבוע נשרפו חלק מהמכולות המשמשות קליניקה, מחסן ומשרדון. הארגונים בשטח מהססים להפנות אצבע מאשימה כלפי הפליטים. במחנה הסגור, לעומת זאת, לא פועלים ארגוני סיוע פרטיים. "אפילו המשטרה כבר ויתרה על המקום הזה, יש שם כנופיות" מספרת אחת הנוסעות במעבורת, תושבת מקומית שחייתה בכיוס מיום שנולדה.

"גם המקומיים בכיוס כבר עברו את רף הסובלנות שלהם כלפי הפליטים", אומר לי אחד המתנדבים שמסרב להזדהות כדי שלא לגרום נזק לארגון שהוא מתנדב בו. "הם לא ציפו להיתקע עם אלפי פליטים על אי שמיועד לתיירות, וחייבים לזכור שכל כך הרבה אנשים בחוסר מעש, בעוני נוראי, ללא יכולת לעבוד, זה דבר שמוביל גם לבעיות". ואכן, תושבי האיים כיוס, לסבוס, לרוס, קוס ואחרים, אלו שעמדו השנה במרכז מועמדות יוצאת דופן כקבוצה לפרס נובל לשלום על מאמצי ההצלה שלהם בים במשך חודשים, מתחילים עכשיו להבין שהפליטים לא הולכים לשום מקום.

השאיפה לחיי קבע

לילדים הפליטים בכיוס אין כמעט דבר; הם אינם משולבים במערכת החינוך המקומית, אינם דוברים יוונית, אינם רצויים בעיר. תרומות בגדים מגיעות מדי פעם, אבל נעליים, למשל, קשה מאוד להשיג. בגלל תנאי ההיגיינה הבעייתיים, במחנות משתוללת מגפת כינים, ומחלות כמו צהבת ושפעת נפוצות גם הן. לפי נתוני ארגון Save the Children הבינלאומי, חלק מהילדים השוהים כאן פספסו כבר שנה וחצי של לימודים בגלל המלחמה בסוריה, הבריחה וההמתנה כאן.

הארגון השוויצרי הקטן BAAS (ראשי התיבות של Be Aware and Share) הקים בכיוס בחודשים האחרונים מרכז קהילתי המשמש גם בית ספר. מדי בוקר הם אוספים את הילדים מהמחנות ומובילים אותם ברגל דרך העיר למרכז, מברכים בדרך לשלום את כל החנוונים במסלול. הכל כדי לנסות וליצור קשר שונה בין הילדים הללו לתושבים המקומיים. הילדים, בני 8־17, זוכים כל אחד לשמונה שעות לימוד ולפעילויות מדי שבוע הניתנות על ידי מתנדבים.

בבוקר אני יוצאת איתם לאסוף את הילדים ממחנה סודה. ילדים הם ילדים בכל מקום; קשה לשכנע אתם למהר, החנויות מושכות אותם כמו מגנט. על גבם של כמה מהם תיק לימודים שקיבלו מבית הספר עצמו או - במקרים מסוימים - הצליחו לשמור עליו כל הדרך משם, מהבית. גם בבית הספר הם נצמדים לתיק, מסרבים להיפרד ממנו. כל אובדן הוא טרגי בעיניהם אחרי כל מה שעברו בדרך.

בסמטת בית הספר הם מגלים חתלתולה לבנה, וההתרגשות עצומה. אחת הבנות מדווחת לי בהתרגשות שמחר היא לא תוכל להגיע לבית הספר כי משפחתה מוזמנת לראיון הראשון לקראת קביעת מעמדם. בעבור כל אחד מהפליטים כאן, הראיון הנכסף הוא שיקבע אם יישארו כאן עוד חודשים ארוכים או אולי יתקדמו שלב נוסף לקראת חיי קבע באירופה.

"אנחנו לא מלמדים כאן בצורה אקדמית, הרבה יותר חשוב לנו שהילדים האלו יזכו להיות שוב ילדים לכמה שעות", אומר ניק, ממקימי בית הספר באי. בצהריים אנחנו מלווים את ילדי המשמרת הראשונה למחנה, שם הם מתעקשים שניכנס איתם פנימה כדי לפגוש את ההורים. במחנה מתגוררים מעל אלף איש. שורות של אוהלים וקרוונים מצטופפים לצד החומה העתיקה של הנמל. חלק מהאנשים נאלצים להתגורר על החוף עצמו, מטר וחצי מקו המים. חלקם כאן כבר שבעה חודשים, מנותקים מכל מקור הכנסה וממתינים לתשובות לגבי מעמדם והאפשרות להמשיך מכאן הלאה. מרחב המחיה המצומצם, המחסור בפרטיות והמקלחות המשותפות מכתיבים אורח חיים קשה במיוחד לנשים ולילדים. בית הספר והמרכז החינוכי במרכז העיר הם המקומות היחידים שבהם הם יכולים להתנתק לכמה שעות.

נכס חברתי

המתנדבים מגיעים לכאן ברובם לבדם. עשרה ארגונים פועלים על האי, כולל הגדולים שבהם המחויבים להיות כאן. אולם אף אחד לא מעניק חינוך או הכשרה למבוגרים. כמה מתנדבים מעבירים שיעורי אנגלית בפארק.

"זה בזבוז זמן, וזה לא מועיל לאיש", אומר לי אנדרה, בעל עסק מקומי להשכרת חדרים. "הם יושבים כאן חודשים סתם בלי לעשות שום דבר חוץ מלחכות. במצב הזה שום דבר טוב לא יכול להתפתח. בגלל זה הם גם רבים ביניהם. התושבים המקומיים לא מעוניינים שיישארו פה. לא מרוע; אנחנו חייבים לחשוב גם על עצמנו. כל העולם דיבר על תושבי האיים שנחלצו לסייע - ועכשיו מה? עונת התיירות הקודמת כמעט מתה מבחינתנו, מי רוצה לנפוש באי ולראות מחנות פליטים? אנחנו אי תיירותי, הרבה מאוד מהאיים כאן שספגו את מרב הפליטים הם איים שחיים על תיירות. אם המצב לא ישתנה עד העונה הבאה - אני לא יודע מה יעשו כאן אנשים".

המתנדבים מדווחים על כמה עימותים בין קבוצת תושבים קטנה שאותם הם מכנים "פאשיסטים" לבין הפליטים במחנות. "במקרה אחד החזרנו את הילדים למחנה מבית הספר. הפאשיסטים הקיפו את המחנה ונאלצנו להחזיר את הילדים לבית הספר. זו הייתה סיטואציה מזעזעת עבורם".

החורף באי בפתח, הקור בלילות כבר מורגש, ועוד יותר באוהלים על שפת הים. מה יהא על הפליטים שכאן וביוון כולה? אנה לן, מתנדבת שעבדה עם פליטים באי לסבוס ובאתונה, סבורה שאירופה צריכה לפתוח את השערים ולקלוט גם את 60 אלף הפליטים שנשארו ביוון: "פגשתי אנשים מדהימים, והם יכולים בהחלט להיות נכס לחברה באירופה אם רק יתנו להם הזדמנות. חייב להיות להם עתיד, אני מסרבת להאמין שהם ימשיכו להישאר כאן במצב הזה".

מה לדעתך נדרש במחנות?
"בכל המחנות צריך לדאוג למגורים משופרים - לא אוהלים, למכונות כביסה שאפשר להשתמש בהן, לנעליים, לבגדי חורף. צריך להעביר את החלשים ביותר מהמחנות לדירות בעיר. צריך לדאוג גם לרופאים, לרופאי שיניים, לחינוך למבוגרים - אבל גם לאנשים כמוני, בלי שום כישורים מיוחדים, שמוכנים לבוא ולעזור. תמיד יש פה מה לעשות".