פגישה ראשונה. לראש הממשלה בנימין נתניהו זו כבר פגישה ראשונה שלישית כראש ממשלה עם נשיא אמריקאי. אבל – כך הוא מקווה – פגישה ראשונה מוצלחת. הפגישה הראשונה הקודמת, ב-2009, הייתה עם ברק אובמה. לא מוצלחת. הפגישה הראשונה שלפניה, ב-1996, הייתה עם ביל קלינטון. היא לוותה בחמיצות הגדולה של הממשל על נצחונו של נתניהו והפסדו של שמעון פרס. סוף-סוף יש לראש הממשלה הזדמנות לפגישה נוחה, יחסית. פגישה שלא תסמן אותו כמי שהממשל האמריקאי חותר לנצח, אפילו להפיל, אלא כזאת שמסמנת אותו כבן שיח רצוי, אהוד.
ההשוואה בין אובמה של 2009, קצת לאחר ניצחונו בבחירות, ובין טראמפ של 2017, לקראת הפגישה היום, מאלפת. אובמה רצה את נתניהו אצלו כדי לאותת לעולם שאמריקה מתרחקת מישראל, לאותת שהממשל אינו רואה עוד צורך לתאם את מדיניותו עם ישראל, להודיע לה מראש מה בכוונתו לעשות. זאת הייתה פגישה לעומתית במתכוון. טראמפ – אם לא יפתיע, ובמקרה של טראמפ הפתעות כבר אינן מפתיעות – מתכוון כנראה להפך הגמור: לאותת לעולם שתמו ימי הקטטות הפומביות בין ארצות הברית לבין ישראל. שתם העידן שבו נתניהו נחשב למטרד - במקרה הטוב נסבל, ובמקרה הרע בלתי נסבל - בבית הלבן.
כבר לא מעט שנים שראש ממשלת ישראל הוא אחד האורחים הראשונים שמתקבלים בבית הלבן אחרי בחירה בנשיא חדש שם – או בראש ממשלה חדש כאן. אבל זה מנהג לא עתיק במיוחד. הראשון בין ראשי ממשלת ישראל שבא לוושינגטון לביקור רשמי היה לוי אשכול. השנה הייתה 1964, והנשיא היה לינדון ג׳ונסון. קודמו של אשכול, דוד בן גוריון, אומנם ביקר בארצות הברית וגם פגש בנשיא ג׳ון קנדי, במלון וולדורף אסטוריה בניו יורק רק שלוש שנים לפני פגישת אשכול-ג׳ונסון. אך הפגישה בניו יורק הייתה לא רשמית במתכוון, וזו בוושינגטון הייתה רשמית במתכוון.
"אנחנו יודעים שאתם רוצים לחיות בשלום עם שכניכם", אמר ג׳ונסון לאשכול. ראש הממשלה השיב בציטוט מהנביא מלאכי: "הלוא אב אחד לכולנו, הלוא אל אחד בראנו". ג׳ונסון, שהמורשת העיקרית שהותיר אחריו במדיניות החוץ האמריקאית היא מורשת ההסתבכות הנמשכת בווייטנאם – הותיר גם מורשת משנית: בימיו נכנסו היחסים עם ישראל למתכונת שראוי לכנותה "יחסים מיוחדים".
בסך הכל, מאז תחילת היחסים האלה, לא היו כל כך הרבה פגישות ראשונות. אשכול וג׳ונסון, גולדה מאיר וריצ’רד ניקסון, יצחק רבין וג’רלד פורד, מנחם בגין וג’ימי קרטר, בגין ורונלד רייגן, שמעון פרס ורייגן, יצחק שמיר ורייגן, שמיר וג’ורג’ בוש, רבין וקלינטון, נתניהו וקלינטון, אהוד ברק וקלינטון, אריאל שרון וג’ורג’ בוש הבן, אהוד אולמרט ובוש, נתניהו ואובמה ועכשיו נתניהו וטראמפ.
גישוש או גיבוש
גולדה מאיר פגשה את ריצ׳רד ניקסון זמן לא רב לאחר שנכנסה לתפקיד ראש הממשלה, וזמן לא רב לאחר שניקסון נבחר לנשיא ארצות הברית. בספטמבר 1969, יותר משנה לאחר מלחמת ששת הימים, ישראל נלקחה כבר יותר ברצינות בבירה האמריקאית. נתניהו פגש את קלינטון כראש ממשלה חדש ובלתי מנוסה, ולעומתו הנשיא כבר היה ותיק יחסית בתפקידו. את טראמפ יפגוש נתניהו כאשר הוא המנוסה יותר, לאחר עוד-מעט-עשור בתפקידו. יש משמעות לעובדות הללו: לעתים הנשיא רק מגשש, רוצה להבין, לעתים בא עם סדר יום מגובש. יצחק שמיר פגש בג׳ורג׳ בוש האב כוותיק מול וותיק. שמיר כבר היה ראש ממשלה מול קודמו של בוש, רונלד רייגן. בוש היה סגן הנשיא בממשל רייגן ומנוסה מאוד בנושאים של מדיניות החוץ. הם כיבדו זה את זה, אך ההתנגשות הייתה ידועה מראש.
בוש, לפחות עד היום, היה הנשיא שמדיניותו ביחס למזרח-ירושלים הייתה הנוקשה ביותר, עד אובמה. עמדתו דומה לעמדת מועצת הביטחון, בהחלטתה לפני חודשיים – בלי וטו אמריקאי - המבטלת למעשה כל הבדל בין בנייה בירושלים לבין בנייה בהתנחלויות. קלינטון, שבא אחריו, ריכך את העמדה הזאת. לקראת תום כהונתו אפילו תמך עקרונית בהעברת השגרירות האמריקאית לירושלים, מה שכמובן לא ביצע בפועל, ומה שבוש הבן הבטיח לעשות, וגם הוא לא קיים, ומה שטראמפ הבטיח ועוד לא ברור אם יקיים.
הפגישה הראשונה לא תמיד קובעת את טון היחסים בעתיד, אבל לעתים קרובות דווקא כן. קלינטון ורבין נפגשו עוד במערכת הבחירות, כאשר רבין בא לארצות הברית, כדי לפגוש את הנשיא המכהן, בוש, ונזהר בכבודו של המועמד הדמוקרטי, שבסופו של דבר ניצח בבחירות. הפגישה הייתה טובה, וטובה עוד יותר ממנה הייתה הפגישה הראשונה בין השניים כאשר קלינטון כבר ישב בבית הלבן. רבין נבחר לראש ממשלה זמן לא רב לפני שקלינטון נבחר לנשיא, אבל המקרה של קרטר ובגין היה הפוך: קודם נבחר קרטר, כאשר רבין (ולידו פרס) עוד בשלטון, ורק אחר כך – לתדהמתו של הממשל האמריקאי – ניצח הליכוד בבחירות המהפך.
בגין בא לוושינגטון שציפתה לפרס, ובא לוושינגטון שכבר אירחה את נשיא מצרים אנואר סאדאת כמה חודשים קודם לכן. הוא בא לוושינגטון בקיץ שלאחר הרכבת ממשלו, וביקורו הבהיר שאיננו ראש ממשלה הדומה לקודמיו בתפקיד. מלבד פגישתו עם קרטר נפגש גם עם הרבי מלובביץ׳, עם ראש מועצת גדולי התורה באמריקה, הרב משה פיינשטיין, ועם הרב סולובייצ׳יק. שלושת הרבנים האורתודוכסים החשובים של הדור. בערב תשעה באב התייצב בבית כנסת לאמירת קינות. בראיונות לטלוויזיה דיבר בהרחבה על משמעותו של יום החורבן בהיסטוריה של עם ישראל.
הודעת הבית הלבן לאחר פגישתם הראשונה של הנשיא וראש הממשלה הבהירה כי "הפגישות התמקדו בהחלטה 242, הנושא הפלסטיני, נסיגה ישראלית משטחים והסדרי ביטחון, כמו גם בטיבו של השלום ובמכניזם להחייאת שיחות השלום התקועות". בגין וקרטר מעולם לא שידרו על אותו גל, אך אירועי התקופה כינסו את שניהם למסלול של דיונים על שלום. עם יורשו של קרטר בבית הלבן, רונלד רייגן, היחסים יהיו טובים יותר במובנים מסוימים, אך לא פחות מתוחים ברגעים אחרים. שוב, כורח הנסיבות הכופה על מנהיגים להתנגש זה בזה כאשר האינטרסים של מדינתם עומדים על הפרק (במקרה של בגין ורייגן, עסקת מטוסי האיוואקס של ארצות הברית עם ערב הסעודית, ולעומת זאת, כניסת ישראל למלחמת לבנון וההפצצות של ביירות).
פגישה מצויצת
על אריאל שרון ובוש הבן כפו הנסיבות יחסים מסוג אחר לגמרי. פגישתם הראשונה כמנהיגי מדינתם במרץ של שנת 2001 – הפגישה הראשונה באמת הייתה כאשר בוש עוד היה מושל טקסס, ושרון הדריך אותו בסיור מעל שמי הארץ - נערכה בצלה של האינתיפאדה השנייה. זו הייתה זו פגישה סבירה, אך לא הרבה יותר מזה. הנסיבות גרמו לבוש להדגיש את חובתה של ישראל להימנע מפעולות שעלולות לחמם את הזירה פלסטינית, שכבר אז הייתה רותחת.
אלא שהנסיבות השתנו במהרה. בוש ושרון נפגשו לעתים קרובות. תריסר פגישות בסך הכל. הם נפגשו במרץ של 2001 ושוב ביוני של 2001.
שלושה חודשים אחרי הפגישה השנייה, בספטמבר, באו פיגועי הטרור במגדלי התאומים ובפנטגון. המלחמה בטרור נעשתה לאבן הראשה במדיניותו של בוש במזרח התיכון. ואומנם, באוקטובר עוד היה משבר קצר ביחסים בעקבות "נאום צ׳כוסלובקיה" של שרון – שבו השווה במשתמע את בוש לראש ממשלת בריטניה נוויל צ׳מברליין ערב מלחמת העולם השנייה, וקרא "לא לפייס את הערבים" על חשבון ישראל. אך במהרה שופרו היחסים. בוש איבד את מעט הסבלנות שהייתה לו לתירוצים שמצדיקים כביכול טרור. שרון, עם עליית מפלס האלימות, קיבל יד חופשית יותר לפעול למיגורו.
יחסים של אינטימיות ושל תיאום מתפתחים על פני שנים, אך אפשר לקלקל כבר בפגישה הראשונה. אובמה חתר לזה במתכוון בפגישתו הראשונה עם נתניהו, אך הנשיאים שקדמו לו העדיפו לנסות תחילה את ערוץ התיאום. זה הצליח מאוד במקרה של אולמרט והנשיא בוש והצליח פחות במקרה של שמיר והנשיא בוש. כך או כך, המפתחות תמיד היו, לפחות בתחילה, בידי הנשיא האמריקאי. ברצותו יאפשר וברצותו יחבל. איך ינהג בזה טראמפ? ימים יגידו. בכל הנוגע למדיניות, נדמה שהוא מבקש להחזיר את התקשורת לפסים שהיו מקובלים. בכל הנוגע לאישיות – מדובר בטראמפ. נשיא שמצייץ בטוויטר מתוך פגישות בבית הלבן.