מנהיגי העולם יוצאים לקרב חסר תקדים נגד התקשורת

חנה ארנדט, מהבולטות בהוגי הדעות של המאה ה־20, הכירה מקרוב את סכנות הדיקטטורה עוד מהימים שבהם נאלצה לעזוב את מולדתה גרמניה בשל עליית הנאצים. ספרה הידוע "מקורות הטוטליטריות", שבו בחנה את עלייתם של המשטר הנאצי ושל המשטר הקומוניסטי, נחשב לאחת מאבני הדרך של חקר המשטרים האוטוריטריים והפשיסטיים. אחד הסימנים הראשונים להופעתו של משטר רודני, התריעה ארנדט, הוא הפגיעה בחופש העיתונות. "ברגע שבו אין יותר עיתונות חופשית, הכל יכול להתרחש", אמרה בראיון שפורסם ב"ניו יורק רוויו אוף בוקס" באוקטובר 1978. "מה שמאפשר לרודן או לכל דיקטטורה אחרת לשלוט הוא שאנשים לא יהיו מעודכנים; איך יכולה להיות לך דעה אם אתה לא מעודכן? כאשר אנשים כבר לא יכולים להאמין למשהו, הם לא יכולים להחליט. זה מונע לא רק את היכולת לפעול, אלא גם את היכולת לחשוב ולשפוט. ועם אנשים כאלה, אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה". 

בשבועות האחרונים, מאז כניסתו של הנשיא דונלד טראמפ לבית הלבן, זוכה הספר "מקורות הטוטליטריות", שפורסם לראשונה בשנת 1951, לעדנה מחודשת, כמו ספרים נוספים שמתארים משטריים רודניים מציאותיים או דמיוניים, ובראשם "1984". נכון להיום, הגרסה בכריכה רכה מובילה את קטגוריית הספרים שעוסקים בפשיזם באתר אמזון, בעוד הגרסה בכריכה קשה אזלה מהמלאי. 

גם דבריה של ארנדט על העיתונות החופשית זוכים לתזכורות חוזרות ונשנות לנוכח התקפותיו הבוטות של טראמפ נגד כלי התקשורת. כך למשל, הסנאטור ג'ון מקיין הזהיר לאחרונה כי רודנים "התחילו בדיכוי של העיתונות החופשית. אם מסתכלים על ההיסטוריה, הדבר הראשון שדיקטטורים עושים הוא לסגור את העיתונות". 

כזכור, הצעד החריף ביותר שממשל טראמפ נקט עד כה התרחש בסוף השבוע האחרון: איסור חסר תקדים על כלי תקשורת מרכזיים - בהם "הניו יורק טיימס", CNN ,BBC ואתר "פוליטיקו" - להשתתף בתדרוך עם דובר הבית הלבן שון ספייסר, בטענה שהם מפרסמים "פייק ניוז" ואינם מסתמכים על מקורות אמיתיים. אלא שטראמפ אינו לבד. מבט מסביב לעולם מראה כי ישנם לא מעט משטרים, שמרביתם מגדירים את עצמם כדמוקרטיים, שאינם בוחלים בנקיטת צעדים קשים נגד כלי תקשורת, כדי להשתיק כל קול או ציוץ של ביקורת.  

אחד המשטרים הללו הוא זה של נשיא טורקיה, רג'פ טאיפ ארדואן, שלא הסתיר את שביעות רצונו מהתנהלותו הבוטה של טראמפ כלפי התקשורת. כזכור, לפני שהושבע לנשיאות, ערך טראמפ את מסיבת העיתונאים הראשונה שלו מאז שנבחר, שעסקה בעיקר בפרסומים כי השלטון הרוסי מחזיק לכאורה במידע רגיש, שמאפשר לו לסחוט את טראמפ. כאשר כתב הבית הלבן של CNN, ג'ים אקוסטה, ביקש להציג שאלה לנשיא הנבחר, ענה לו טראמפ: "הארגון שלך איום ונורא". כאשר אקוסטה התחנן לאפשרות לשאול, הנשיא השיב: "אל תהיה חצוף". ארדואן, כאמור, היה מרוצה מחילופי הדברים הללו. "במהלך ההפגנות בפארק גזי ובמהלך התקפות הטרור של המחתרת הכורדית, האחדות והסולידריות של האומה הטורקית הותקפו", אמר ארדואן. "אלה שהתריסו נגד השלטון באותו זמן בטורקיה עשו אותו דבר לטראמפ. טראמפ העמיד במקומו את הכתב של אותה קבוצת תקשורת". 

בשנים האחרונות, בעיקר מאז ההפגנות בפארק גזי בקיץ 2013 – המחאה הבולטת ביותר נגד משטר ארדואן מאז עלייתו לשלטון עשר שנים קודם לכן – הפכו כלי התקשורת הטורקיים ליעד בלתי פוסק להתקפות מצד הרשויות. ארדואן ואנשיו התערבו ביד בוטה בענף התקשורת, החל מדרישות לפטר עיתונאים שפרסמו תחקירים ביקורתיים על המשטר וכלה בנקיטת צעדים משפטיים נגד אנשי תקשורת שלא רקדו לפי החליל של השלטון. הפיגועים הקשים של המחתרת הכורדית ושל דאע"ש החל מיולי 2015 הגבירו את הלחץ על התקשורת, ויצאה הוראה חד־משמעית שלא לסקר את אירועי הטרור והשתקה של הרשתות החברתיות מיד אחרי הפיגועים. 

אולם מאז ניסיון ההפיכה הצבאית הכושל ביולי 2016, ובחסות מצב החירום שעדיין נמצא בתוקף, החל משטר ארדואן במסע טיהור נרחב נגד כל מתנגדיו, בהם כלי התקשורת "הלא נאמנים", בטענה שהם משתייכים לארגונו של המטיף הגולה, פתהוללה גולן. פחות משבועיים לאחר ניסיון ההפיכה הורתה הממשלה על סגירתם של יותר מ־170 כלי תקשורת – החל מעיתונים ומגזינים וכלה בתחנות רדיו וטלוויזיה – ובחסות בית המשפט השתלט השלטון על היומון "זמאן" והפך אותו לשופר מטעמו. 

הוועדה להגנה על עיתונאים, ארגון בינלאומי שפועל למען חופש העיתונות, קבע בדוח שלו לסיכום 2016 כי טורקיה היא "הכלא החמור ביותר לעיתונאים בעולם", אחרי שבמהלך השנה שעברה נעצרו בה 81 עיתונאים בחשד לפעילות נגד המדינה, כשליש מכלל העיתונאים שנכלאו ברחבי העולם.

השבוע אף קרא ג'ם קוצ'וק, עיתונאי שידוע בתמיכתו הגורפת בשלטון, לעצור את הבעלים של היומון "הורייט", איידין דוגאן, ואת העיתונאית הנדה פיראט, בשל פרסום ידיעה שבה נטען כי מפקדי הצבא קרובים מדי למפלגת השלטון. לטענתו, כותרת הידיעה "מפקדת הצבא חסרת מנוחה" היא פשע, ודוגאן ופיראט הם "אויבי הדמוקרטיה".

ב־14 באפריל יתקיים בטורקיה משאל עם, שנועד להעניק לארדואן סמכויות ביצועיות גורפות, והן יהפכו אותו לשליט הבלעדי של המדינה ואמורות להבטיח את הישארותה של מפלגת הצדק והפיתוח האסלאמיסטית – ושל ארדואן עצמו – בשלטון עד שנת 2029. הסיכוי שמשאל העם יסתיים בניצחונו של ארדואן גבוה מאוד, ועבור התקשורת העצמאית שעוד נותרה בטורקיה מדובר בעוד שנים ארוכות של חוסר ודאות בנוגע ליכולתה לתפקד ולמלא את חובתה הציבורית. 

גם האיחוד האירופי, שחרת על דגלו קידום של ערכים דמוקרטיים, ליברליים ופלורליסטיים, נאלץ להתמודד עם האתגר של מדינות חברות, בעיקר בצד המזרחי של הגוש המשותף, שמנסות להצר את יכולתם של העיתונאים לפעול באופן חופשי. את הדוגמה הבולטת ביותר מספקת הונגריה, שם נוקטת ממשלת הימין של ויקטור אורבן צעדים שנועדו להגביל את התקשורת, אף שהחוקה מגנה על חופש העיתונות ולמרות ביקורות חוזרות ונשנות מצד מוסדות האיחוד. מיד אחרי עלייתו של אורבן לשלטון בשנת 2010 הועברו חוקים שהקימו רשות תקשורת לאומית, שמפקחת על כל רשתות השידור הממלכתיות ואשר מגבירה את הפיקוח הממשלתי על כלי התקשורת. לפני כשנתיים גם התקבל תיקון לחוק שהעלה את התעריפים עבור קבלת מידע ממוסדות ציבור. 

יכולת הסיקור העיתונאית בהונגריה נפגעה גם בשל ההחלטה לאסור על רבים מכלי התקשורת לפעול בתוך הפרלמנט, וזאת בטענה שהעיתונאים הציגו שאלות באזור שבו אינם מורשים לעשות זאת. בשיאו של משבר הפליטים בשנת 2015 אף הוכו עיתונאים שניסו לסקר את המצב בגבולות המדינה ונדרשו להתרחק ממחנות הפליטים.

באוקטובר האחרון ספגה העיתונות החופשית בהונגריה מכה קשה, כאשר היומון הגדול ביותר, Népszabadság, שפעל מאז 1956 ונחשב השופר המרכזי נגד השלטון, נסגר במפתיע. הבעלים טען כי מדובר בשיקול כלכלי, אולם הסגירה הדרמטית התרחשה בדיוק כאשר העיתון פרסם חשדות למעשי שחיתות בקרב בכירים בממשלה ומקורבים לאורבן.

גם מפלגת החוק והצדק הימנית, שעלתה לשלטון בפולין בסוף 2015 בראשות ביאטה שידלו, ניסתה להגביל את מספר העיתונאים שפועלים בפרלמנט ולהעביר אותם לאזור מבודד, שרק בו יוכלו לבצע ראיונות. אולם הפגנות מחאה המוניות, שבמהלכן חסמו אלפים את הכניסה לפרלמנט בדצמבר האחרון, אילצו את הממשלה לסגת מהרעיון. 

"אנחנו עדים למצב שבו אמצעים כלכליים ופוליטיים משמשים לדכא את עצמאות התקשורת", הכריזו עיתונאים מהונגריה, פולין, סלובקיה וצ'כיה, שהתכנסו בפראג החודש. "אנחנו שותפים לחשש לגורל התקשורת הציבורית, שניצבת מול מאמץ של פוליטיקאים להשתלט עליה ולדחוק אותה לשוליים". 

"היסטורית, מערכת היחסים בין מנהיגים בפרט ופוליטיקאים בכלל לבין התקשורת היא עניין מורכב ורב־פנים", אומר פרופ' רפי מן, היסטוריון וחוקר תקשורת מבית הספר לתקשורת באוניברסיטת אריאל. לדברי פרופ' מן,  בעוד שבמשטרים טוטליטריים המערכת הפוליטית יכולה לשלוט באופן ישיר על כלי התקשורת, הרי שבחברות דמוקרטיות היחסים יותר מורכבים, מאחר שהפוליטיקאים זקוקים לתקשורת כדי להעביר מסרים, בעוד העיתונאים זקוקים לנגישות למקורות מידע. 

"מאבקי הכוח מחריפים בעשורים האחרונים, בין השאר כי יותר ויותר חודרת לתודעה ההבנה שהתקשורת אינה עוד רק מתווך בין הפוליטיקאים לציבור, אלא היא מוסד בפני עצמו, שחקן עצמאי שיש לו שיקולים, אינטרסים ולוגיקה משלו", מציין מן. "מכיוון שהתקשורת איננה רק כלי להעברת מידע, אלא שחקן עצמאי, גוברת הנטייה של פוליטיקאים, בעיקר מן הימין, לתקוף את העיתונאים, הנוטים במדינות רבות במידה רבה לקו הליברלי. 

"העימות עם העיתונות גם מוסיף לפוליטיקאים הימנים נקודות בציבור הבוחרים שלהם", מוסיף פרופ' מן. "מבחינת אנשי ימין, הלאום הוא העיקר, וביקורת על צדקת מעשי השלטון וכשרותם – שהיא תפקיד מרכזי של התקשורת - מוגדרת לעתים כ'בגידה' בערכים הלאומיים. לכן לא פלא שטראמפ, כמו פוליטיקאים ימנים במדינות אחרות, תוקף במקביל את התקשורת ואת מערכת המשפט, שני גופים שתפקידם לבחון, לבקר, לשמש איזונים ובלמים, ותפקידים אלה חשובים מאין כמוהם בכל דמוקרטיה. הבעיה היא ששיקולים מסוג זה גורמים נזק משמעותי לרקמת החיים הפוליטיים – יש בהם משום דה־לגיטימציה של מוסד רב־חשיבות בחברה דמוקרטית". 

"המאבק מול צעדיו של טראמפ והתקפותיו חייב להתנהל ברמה המקצועית, בהמשך לדיווח הביקורתי על פעילות ממשלו. במקביל, חשוב שכתבים ועורכים יבחנו את עצמם השכם והערב, כדי להבטיח שהסיקור העיתונאי יהיה מבוסס ובדוק, וגם כדי שאג'נדות פוליטיות לא יגרמו להטיות משמעותיות בסיקור". 

עם זאת, פרופ' מן מודה כי במדינות כמו טורקיה או רוסיה, שגם בה הנשיא ולדימיר פוטין מהדק את אחיזתו בכלי התקשורת, ההתמודדות של העיתונאים מורכבת יותר, ולא פעם מדובר בסיכון אישי לא מבוטל עבור אנשי התקשורת שמבקשים למלא את תפקידם מול שלטון עוין.  

"עובדה היא שפרשת ווטרגייט, שעמדה בסימן עימות חריף בין העיתון הוושינגטון פוסט לבין הנשיא ריצ'רד ניקסון, דווקא העלתה את קרנה של התקשורת והביאה להצטרפותם של צעירים רבים למקצוע. אומנם היום הבסיס הכלכלי של העיתונות הולך ונשחק, אבל עמידה אמיצה מול נשיא שמנסה לנהל שיח ציבורי בצורה בוטה וגסה, חסרת תקדים, עשויה דווקא לאתגר רבים להתמודד עם התופעה הקרויה טראמפ".