"תירה, פחדן, אתה הורג את האדם, לא את הרעיון”, אלו היו מילותיו האחרונות של צ’ה גווארה, רופא, מהפכן ואייקון תרבות, שאותן אמר לפני 50 שנה בדיוק, ב־9 באוקטובר 1967, אל מול קנה רובהו של חייל בוליביאני אלמוני.
ארנסטו (צ’ה) גווארה, שבחייו נקרא לוחם צדק ורוצח המונים, מהפכן וטרוריסט, הפך ברבות השנים לסמלה הלא רשמי של קובה הקומוניסטית מחד ולאייקון שמופיע על חולצות ושלל מוצרים מסחריים אחרים שנמכרים בידי חברות בינלאומיות ענקיות מנגד. מה הפך את גווארה לסמל הזה? “בתחילת שנות ה־60 היו הרבה מהפכנים שהסתובבו ברחבי העולם השלישי - אסיה, אפריקה ואמריקה הלטינית - אך הוא היחיד שנשאר עמנו עד ימינו”, אומר ד”ר אפרים דוידי, מומחה לאמריקה הלטינית באוניברסיטת תל אביב. “להבדיל מהרבה פוליטיקאים אחרים, יש קשר בין מה שגווארה קרא לעשות לבין הדוגמה שהוא הציג. בימי ראשון, למשל, הוא קרא לפקידי הממשל להתנדב, והוא עצמו עשה זאת לא פחות. זו לא הייתה פעילות מהפכנית, אלא התנדבות גרידא, אך הוא עשה אותה כי האמין בה”.
דמותו של גווארה מוכרת בעיקר בזכות תמונתו המפורסמת של אלברטו קורדה משנת 1960, שפורסמה על ידי המוציא לאור האיטלקי ג’אנג’אקומו פלטרינלי עם מותו של המהפכן. בתמונה נראה גווארה חובש כומתה ומביט על נקודה בחלל. אף שהוא עצמו לא היה מוקד התמונה, שבה הופיעו אישים כמו ז’אן־פול סארטר וסימון דה בובואר, היא הפכה ברבות הימים לסמל שמופיע על גבי חולצות, שלטים, יצירות אמנות, בולים ועוד.
ד”ר תמר טאובר־פאוזנר מבית הספר לממשל וחברה במכללה האקדמית תל אביב־יפו, רואה בגווארה שלוש דמויות נבדלות: הסמל הלאומי הקובני; הדמות האוניברסלית של המהפכן הסוציאליסטי; והאייקון חסר התוכן הפוליטי.
איך הפך מי שהיה לוחם אכזרי לאייקון פופ? “יש משהו בגווארה שבולט לעין”, אומרת ד”ר טאובר־פאוזנר. “מראהו המצודד, ההתנגדות שלו לממסד, בשילוב שנות ה־60 ותרבות הנגד שלהן, היו מצע נהדר להפיכתו לאייקון פופ. ברמה הפרקטית, גווארה שימש כסמל להתנגדות, לאנטי־ממסדיות. הדמות שלו - עם התכנים והמראה שלו - יצרה מפלצת של אייקון פופ. אך מצד שני, הדמות רוקנה מהתוכן האידיאולוגי שלה”.
נטול מעצורים
ארנסטו (צ’ה) גווארה דה לה סרנה נולד בשנת 1928 למשפחה ארגנטינית אמידה. לאחר שעזר לסעוד את סבתו בשבועות האחרונים לחייה, החליט ללמוד רפואה - החלטה ששינתה את מסלול חייו ואת מסלול ההיסטוריה של אמריקה הלטינית.
במהלך לימודיו יצא גווארה לשני מסעות ששינו את מסלול חייו באופן משמעותי: מסעו הראשון ב־1950 היה במחוזות הכפריים של צפון ארגנטינה, והשני - ב־1951 - היה מסע של 8,000 קילומטר ביבשת הדרומית. במסעותיו נחשף גווארה לעוני שבו חיות האוכלוסיות המוחלשות ביבשת, והמסע ומראותיו הותירו עליו רושם בל יימחה. לאחר שהוסמך לרפואה בשנת 1953, בחר גווארה לצאת לסיור נוסף בגואטמלה, שם התרשם מהרפורמה החקלאית שביצע הנשיא החדש חקובו ארבנס גוסמן.
בהמשך עבר גווארה למקסיקו, שם עבד בבית החולים המקומי ופגש גולים קובנים מהפכניים, ובהם גם האחים ראול ופידל קסטרו. הוא החליט להצטרף אליהם בניסיונם להדיח את נשיא האי, פולחנסיו בטיסטה, שהיה משרתם של האמריקאים והנהיג מדיניות שהיטיבה עם העשירים על חשבון האוכלוסיות החלשות באי. עם הגעתם של המהפכנים הקובנים אל חופי האי ממקסיקו, הם הותקפו על ידי כוחותיו של בטיסטה והובסו. מתוך 82 המהפכנים רק 22 נותרו, והשאר נשבו, נהרגו או הוצאו להורג. במהלך הקרב, גווארה – שהצטרף כחובש – תפס את נשקו של אחד הלוחמים שברחו והחליט להפוך מרופא ללוחם.
22 הלוחמים הנותרים, ובהם גווארה והאחים קסטרו, ברחו אל אזור הרי סיירה מאסטרה בדרום־מזרח קובה, שם החלו בבניית התשתית לצבא המהפכני שלהם. למרות מעשי החסד שעשה לאוכלוסייה המקומית, במהלך שהותו בסיירה מאסטרה נודע גווארה גם כמפקד קשוח ונטול מעצורים שהורה על הוצאתם להורג של עריקים ובוגדים, כאשר לפעמים נטל את חייהם בעצמו.
עם השנים הפכו אותם 22 לוחמים שברחו להרים לגורם משמעותי שנלחם במשטרו של בטיסטה. אחרי הצלחת המהפכה ועלייתו של קסטרו לשלטון, קיבל גווארה שני תפקידים עיקריים: ניהול הרפורמה האגררית במדינה וניהול בית הכלא הצבאי לה קבניה. עם הזמן החלו להתגלע חילוקי דעות בין קסטרו לבין גווארה, כאשר האחרון רצה להמשיך לייצא את המהפכה, בעוד שקסטרו השקיע את מרב זמנו בניהול קובה. בשנת 1965 יצא גווארה לקונגו שבאפריקה, במטרה להשתתף בניסיון המהפכה הקומוניסטית שהתנהלה במדינה באותה העת, אך נחלה כישלון חרוץ.
את הבטחתו להילחם עד מוות הגשים גווארה גם בבוליביה. צבא הגרילה של גווארה נחל שם בתחילה הצלחות מול צבאותיו של הנשיא־גנרל המקומי, רנה בריינטוס, אך לאחר זמן מה התהפך הגלגל והוא החל לנחול תבוסות. ב־8 באוקטובר 1967, כוחותיו של בריינטוס, המודרכים על ידי יחידות מיוחדות של ארצות הברית, הצליחו לכתר את המחנה שבו התבצר גווארה, ובקרב שהתרחש נפצע גווארה ונלקח בשבי. לאחר חקירה הוא הוצא להורג בפקודת נשיא בוליביה באופן שהיה אמור להיראות כאילו נהרג בקרב. את שיחתו האחרונה הוא קיים עם מורה שלימדה בבית הספר שבו הוא הוחזק כשבוי, ג’וליה קורטז. קורטז, שהייתה אז בת 22, סיפרה שהוא אמר לה להסתכל על תנאי בית הספר, שאותם הגדיר כאנטי־פדגוגיים, ואמר לה: “כאן התלמידים שלך לומדים, בעוד שמנהיגי המדינה נוסעים במרצדס. נגד זה אני נלחם”.
נוכס על ידי הקפיטליזם
במהלך 50 השנים שחלפו מאז הוצאתו להורג, אמריקה הלטינית - שאותה ראה גווארה כיחידה פוליטית אחת - השתנתה פעמים רבות, ומהפכות סוציאליסטיות ומהפכות נגד של גנרלים תומכי ארצות הברית אירעו תדיר. אלא ששם עדיין רואים בגווארה מקור השראה לצדק פוליטי וחלוקתי, ביבשת שבה יש עושר מופלג ועוני מחפיר.
לאחר מותו של גווארה עלו לשלטון שליטים אכזריים כמו אוגוסטו פינושה הצ’יליאני, החונטה הארגנטינאית ועוד. בשנות ה־90, רוב המדינות התקדמו לכיוון הדמוקרטיה, למעט קובה, שנותרה בידי פידל קסטרו עד מותו, וכיום נמצאת בשליטת אחיו ראול.
מורשתו של גווארה ניכרת עד היום בקובה ובאמריקה הלטינית בכלל. כך למשל, קובה, שגווארה עזר לייסד, היא מהמדינות המפותחות מבחינות רבות באמריקה הלטינית, ומערכת הרפואה החינמית שלה היא מהמתקדמות בעולם, אך אופיו האלים והנוקשה של גווארה הותיר את חותמו על המשטר שמחזיק את אזרחיו תחת עינה הפקוחה של המשטרה החשאית, וללא אמצעי תקשורת לעולם הגדול. בבוליביה, היכן שגווארה עצמו נפל, עומד בראשות המדינה אוו מוראלס, האינדיאני הראשון ששולט במדינה מאז כיבושה על ידי ספרד במאה ה־15, ומנהיג מדיניות סוציאליסטית משגשגת. ונצואלה, שפסעה גם היא בנתיב הסוציאליסטי בהשראתו של גווארה, נפלה בשנים האחרונות לתהום כלכלית ופוליטית שקשה לראות אותה יוצאת ממנה.
“ידם של תומכי גווארה, לא רק כנוסטלגיה אלא כאקט פוליטי, קיימת ונוכחת ונמצאת בעלייה”, אומר ד”ר דוידי בהתייחס לפערים הכלכלית ביבשת, שאותם ניסה גווארה לשנות. “כנראה הפרויקט של סוציאליזם פוליטי באמריקה הלטינית קיים כאופציה קונקרטית. אומנם לא מדברים על מהפכה של אקדחים שלופים, אך גווארה עצמו תמך בפעילות דמוקרטית לא פחות מאשר בהדחת משטרים. ההשפעה שלו, אף שהוא פעל בעצמו רק בקובה ובבוליביה, מורגשת ברחבי כל היבשת ומחוצה לה. אישיותו, פועלו וכתביו מורגשים בכל מקום. התמונות שלו מככבות בהפגנות למען צדק, כתביו חזרו להיות פופולריים ורוחו נוכחת, והאנשים שמחזיקים את דגליו וצלליתו הם בני דור נכדיו”.
עם זאת, ההשפעה הבלתי מעורערת של גווארה אינה בהכרח נאמנה למקור. “מי שאימצו את הדמות של גווארה קראו למהפכנות שהיא לא בהכרח מרקסיסטית, ולבסוף אף נוכסה על ידי הקפיטליזם בצורה מוחלטת, אולי כעונש על מעשיו”, טוענת ד”ר טאובר־פאוזנר.