החגיגות והריקודים נגמרו, וחיילי הפשמרגה הכורדים חוזרים למוצבים, הפעם לא מול הצבא האסלאמי של דאעש, אלא במעברי הגבול עם שכנותיה של כורדיסטן. בבית נשארים הילדים הקטנים שאוהבים להתחפש לגיבורים כורדים שיורים לעבר האויב. גם הם לא מאמינים שהשלום יבוא במהרה.
טבעת המצור מתהדקת בימים אלו סביב כורדיסטן, ששואפת להיות עצמאית, אבל שכנותיה רוצות שתמשיך להיות לא יותר מאוטונומיה בצפון עיראק. הממשל בבגדד מדרום, איראן ממזרח וטורקיה מצפון עורכים תמרונים צבאיים מאיימים וסוגרים את הגבולות. בבגדד, בטהרן וגם בטורקיה מאשימים את נשיא כורדיסטן העיראקית מסעוד ברזאני שיש לו רק בעלת ברית אחת - ישראל, ולא יאה ליורשו של צלאח א־דין להקים מדינה בתמיכת יהודים. "רק ישראל ושר חוץ צרפתי לשעבר שגם הוא יהודי (ברנאר קושנר- ג"ק) תומכים בך", לעג לו ארדואן. בקמפיין לקראת משאל העם על עצמאות החבל הכורדי ובחגיגות הניצחון שאחריו הונפו לא מעט דגלי ישראל.
ערב משאל העם, אני עושה את דרכי לארמון סאלאהאדין בקריה הנשיאותית, שנותרה כירושה מעידן סדאם חוסיין, במעלה ההר מצפון לארביל. בדרך אנו עוברים אינספור מחסומים של לוחמי הפשמרגה. במסיבת העיתונאים שנערכת במקום אני שואל את הנשיא ברזאני מה תשובתו לאלה שטוענים ש"לא צריך עוד ישראל אחת באזור". "אלה דברים נתעבים וחסרי משמעות", עונה ברזאני לקול מחיאות כפיים של הכורדים שנכחו שם. אחר כך אני זוכה ללחיצות ידיים ולברכות "שלום". למחרת אומר לי אחיינו של ברזאני, נצ’רוואן ברזאני, המכהן כראש הממשלה האזורית של כורדיסטן, כי "כורדיסטן העצמאית תשאף לקיים יחסים טובים עם כל מדינות האזור, כולל ישראל".
במקביל לתהליך הארוך בדרך לעצמאות שהמשאל נועד לפתוח בו, מתברר לי שאני עד לתחילתו של תהליך אחר: הקמתה מחדש של קהילה יהודית בארץ שבה רשמית, לפחות לפי נתוני הסוכנות היהודית, אין יותר יהודים. גם אם יש המערערים על התהליך הזה וטוענים שמדובר בתחייה מדומה, התרשמתי שהתהליך הזה עשוי להיות הרבה יותר מהיר מרעהו.
הכתם על האצבע
במצבה כיום יש בכורדיסטן משהו שמזכיר את מיתוס המערב הפרוע - מעין שטח הפקר שמושך טיפוסים ציוריים או מוזרים. שני האנשים שבאים לפגוש אותי בלובי במלוני בארביל מיד מושכים תשומת לב: האחד חובש כיפה והנו בעל כף יד מלאכותית. השני הוא רב חב"דניק מזוקן חובש מגבעת. בעלי המלון מבקשים בהתרגשות להצטלם איתם ומודים על תמיכת היהודים וישראל במאבקם לעצמאות. העיתונאים מבקשים ראיונות עמנו כדי "להוכיח את המעורבות הישראלית במשאל העם".
בן שיחי הראשון, חובש הכיפה בעל היד המלאכותית, הוא שרזאד עומר ממסאני (40), דמות מסתורית למדי ושנויה במחלוקת בקרב יודעי הזירה הכורדית. יש מי שתומכים בו ומרוצים מפעילותו לחידוש החיים היהודיים בצפון עיראק, אך יש לו גם מבקרים קשים לא מעטים שרואים בו עסקן מטעם הממשל הכורדי שמנצל את הנושא היהודי לתעמולה, ואף מתחזה שמנסה לנצל את המצב לקידום ענייניו. הטיעון הזה אומץ, אגב, גם על ידי חוגים אנטישמיים, שלא חסרים כאן.
בזמן הקצר שעומד לרשותי, אני מתרשם מכישוריו הדיפלומטיים של ממסאני, מפעלתנותו בתנאים קשים לקידום הנושא היהודי ומקשריו עם חוגי השלטון. ב־1997, כך הוא מספר, היה קורבן לפיגוע של אסלאמיסטים. פצצה שהונחה על סף ביתו, בגלל התקרבותו לישראל וספר שכתב על כך, קטעה את אמת וכף ידו הימנית. באוקטובר 2015 התמנה לתפקיד הרשמי של מנהל העניינים הכורדיים היהודיים במשרד הוואקף והדתות. כמה שבועות אחרי מינויו לתפקיד הוא ערך אירוע מיוחד, באישור השלטון הכורדי, לציון גירושם של יהודי עיראק בנובמבר 1947.
ממסאני מכחיש כל קשר לפוליטיקה. כמו כורדים רבים ובמיוחד פקידי הממשל, הוא לא הוריד את צבע הדיו מאצבעו המוכתמת, כהוכחה לכך שהצביע במשאל העם עבור עצמאות. הנפנוף באצבע המוכתמת הפך מאוד אופנתי בכורדיסטן אחרי המשאל. "אבל איני מעורב פוליטית", הוא אומר בשיחתנו. "הצבעתי כדי להפסיק את המלחמה ולמען שלום במזרח התיכון".
מה התגובות מצד הממשל והציבור לפעילותך לחידושה של הקהילה היהודית בכורדיסטן?
"הקמת הקהילה מתקבלת בחיוב. עבור הכורדים, היהודים הם לא משהו חדש. יש לנו היסטוריה משותפת של מאות שנים. לא היו שום בעיות עם שום דת בכורדיסטן. היהודים הקימו את בית הספר הראשון בארביל ותמכו במוסלמים גם בערים אחרות. אבל השלטון העיראקי מאז הקמת מדינת ישראל היה עוין. סדאם חוסיין ודאעש, שניסו להשמיד את העם הכורדי, פעלו גם נגד היהודים".
האם תמיד היית מודע ליהדותך ורצית להשתייך לקהילה?
"ידעתי כל חיי שאני יהודי. אמי יהודייה, אבי מוסלמי. אני פעיל כבר 24 שנים למען העניין היהודי במסגרת ארגונים לא ממשלתיים בעיראק ובכורדיסטן. לפני שלוש שנים הצטרפתי למשרד הדתות אך ורק כדי לקדם את ענייני הדת שלי, התרבות וההיסטוריה שלה. אבל אני תומך בכל העם הכורדי. עברנו את השואה ויש לנו היסטוריה עצובה. עלינו לתמוך בעם הזה".
כשממסאני מדבר על תוכניותיו הגדולות לשיקום הקהילה והאתרים היהודיים, ניצת בעיניו ברק. "זה 70 שנה מערכת החינוך ואמצעי התקשורת העיראקיים, האיראניים והטורקיים מפיצים דימוי שלילי של היהודים ושל ישראל", הוא אומר. "סדאם והאיראנים הפיצו מידע כוזב על יהודים וישראל בטענה שהרגו ילדים מוסלמים. פעלתי לשנות את הדימוי ודרשתי להסיר את הטקסטים האלה. אמרתי לאנשים: ‘תראו, אני לא סכנה עבורכם. אני אזרח במדינה הזאת. אני כורדי כמוכם, אבל שומר על דתי’.
התפטרתי מתפקידי בממשל לאחר שדרשתי סיוע לשקם את קבר נחום באלקוש, שהולך ושוקע ונהרס, ולא נעניתי. שיקום קבר נחום וקבר הנביא דניאל הוא לא רק עבור היהודים, הוא עבור ההיסטוריה, עבור כולם. אני מקיים מגעים בעניין עם ארגון אונסק"ו, שלא תמך עד כה בשיקום, ולממשלה לא היו תוכניות בנדון. אני מתכנן גם לפתוח מחדש את בית הכנסת הגדול שהוקם לפני 1,700 שנה. כרגע הוא פתוח רק לתיירים, שהם כמובן לא רבים. היו לי עוד תוכניות, אבל הממשלה הכורדית לא הגיבה. אז הפסקתי לאות מחאה את פעילותי במשרד הדתות. אחרי 24 שעות הם חזרו אלי ואמרו שייתנו לי כל מה שאני מבקש, אבל שאמשיך בתפקידי כמייצג האינטרסים של הקהילה".
"קבר גדול לדתות"
אלקוש, או קרקוש, עיירה נוצרית ברובה המצויה למרגלות גבעה במישור נינווה, 50 קילומטר מצפון למוסול, הייתה קו החזית הקדמי של הכורדים מול דאעש. רוב התושבים ברחו מהעיירה, אבל רובם חזרו כשחיילי הפשמרגה הצליחו להדוף את המתקפה. אחרים נשארו בארביל ומצאו עבודות מזדמנות, ויש גם שניסו להגר לאירופה וארצות הברית דרך ירדן, אך נתקעו במחנות הפליטים.
היום התחדשו החיים באלקוש כמעט כמו פעם, גם אם לא מעט אנשים מסתובבים בה עדיין חמושים ברובים. הנוצרים אינם מתלהבים, בלשון המעטה, מהעצמאות הכורדית. רבים העדיפו שלא להשתתף במשאל העם, והם גם מעדיפים שלא לדבר על כך, אבל הם ישמחו לראות שם יהודים. רבים שמרו על שפתם הארמית, בצד הערבית, ומבינים כורדית "רק ב־60%", כפי שהסביר לי אחד מבני העיירה. המנזר הנוצרי דווקא שופץ, אבל אין מי שיטפל בקבר המיוחס לנביא נחום שניבא את מפלת נינווה ואשור, ובבית הכנסת הצמוד, שהכתובות העבריות השתמרו בו עד היום. פעם בית הכנסת הזה היווה אתר מרכזי לעלייה ברגל של יהודים בחג השבועות. היום, מוקף בגל אבנים, הוא בדרך להפוך לחורבה. יש אתרים יהודיים נוספים בכורדיסטן, שלרובם מייחסים קשר לאישיות זו או אחרת. בארביל, למשל, מצביעים על מקום שבו "עזרא הסופר ישן", ויש כמה אתרים שנחשבים למקום שבו קבור הנביא דניאל, אחד מהם ליד העיר כירכוכ.
"יהודים רבים הסתירו את זהותם במשך יותר מ־70 שנה מהמשטר העיראקי ובהמשך מדאעש", אומר ממסאני. "אולי מחר יקום דאעש חדש. איני רוצה בשלב הראשון לפתוח מרכז קהילתי יהודי. מספיק שיהודי אחד ייהרג, והדם שלו יהיה עלינו. מוטב לפתוח מרכז להתקרבות בין הדתות, בין היהודים לכל הכורדים. איני יכול לומר בדיוק כמה יהודים או כאלה שמחשיבים את עצמם יהודים חיים היום בכורדיסטן בגלל ההיסטוריה המטורפת שלנו. יש יהודים מוצא כורדי שחזרו לכאן, בדרך כלל לצורך עסקים. יש כורדים שגילו את יהדותם, שהיו להם אב או אם יהודים, וחלקם עלו לישראל. אלה שלא הסתדרו חזרו לכאן. מדובר בכ־100 איש מאז 2003. קיימת גם התופעה של ה’בנג’ו’, האנוסים היהודים שהתאסלמו מחשש לרדיפות, לפני ואחרי הקמת ארגון דאעש. מדובר בכאלף משפחות.
ב־1973 היו 3,000 יהודים בבגדד, רובם ברחו לכורדיסטן מפחד נקמתו של סדאם חוסיין. משפחת ברזאני קיבלה אותם כאן והגנה עליהם. הדתות היהודית והזורוסטריאנית הן הדתות המקוריות של עיראק. האסלאם הגיע לכאן הרבה אחר כך. אמי נשארה יהודייה. אבי המשיך להיות מוסלמי. אני בחרתי ביהדות. בשלב הזה אנחנו מתכנסים בדירות פרטיות כדי לחגוג את השבת. אנחנו עורכים גם סדר פסח. בכל ערב שבת אני מזמין לסעודת שבת במשרדי גם את נציגי הממשל הכורדי, נציגי דתות אחרות, קונסולים של מדינות זרות. אני רוצה להציג את התרבות והדת שלי, להראות שאיננו מהווים סכנה, למרות התעמולה. אנחנו חלק בלתי נפרד מהתרבות של המקום הזה. אני בעל מסעדה ומתפרנס מזה. המסעדה עדיין לא כשרה (הוא מחייך), אבל יש חנות למצרכים כשרים. צריך ללכת צעד אחר צעד".
ממסאני לא מודאג רק מהפגיעה במורשת ההיסטורית היהודית בעיראק, אלא גם מהרדיפה והדיכוי של המיעוטים החיים בה. "עיראק היא קבר גדול לדתות", הוא אומר. "ב־1941 רצחו עיראקים יהודים בפרהוד בבגדד ובזזו בתים וחנויות. כל הבתים היהודיים סומנו במגני דוד. ב־2014 סימנו את בתי הנוצרים באזור נינווה בצלבים. הסיפור לא השתנה, רק הנתונים. סדאם רצח קרוב ל־8,000 כורדים, מה שמראה ששום דבר לא השתנה בעיראק. המוסלמים רצחו יזידים. השיעים והסונים טובחים אלה את אלה. איראן ממשיכה מצדה לשרוף ולהרוס גם היום, באמצעות חברות רשמיות, בתי כנסת בעיראק כדי לבנות בניינים חדשים ולשדוד כלי קודש עתיקים.
עיראק מאפשרת את הפעילות של החברות האיראניות, שכולן סוכנות של השלטון האיראני. דאעש הרס את קבר יחזקאל במוסול. זו פגיעה קשה בהיסטוריה היהודית בעיראק. בכורדיסטן נותרו שמונה בתי כנסת עתיקים. סדאם חוסיין הפציץ והרס בית כנסת וכנסייה בעיר ברזאן. אני מקווה שיחד עם אחי אוכל לפתוח מחדש בתי כנסת בכורדיסטן. אחרי 70 שנה הגיע הזמן לכך".
כשאני מבקש מאיש החב"ד שנציב לצדו של ממסאני להציג את עצמו, מתברר לי שמדובר במועמד לתפקיד הרב הראשי של כורדיסטן, לא פחות, שבא לעשות כאן ביקור היכרות עם הממשל ועם צאן מרעיתו לעתיד. "לך אין כתם דיו על האצבע", אני מעיר. "אני מישראל, אז בינתיים אין לי זכות להצביע", הוא עונה. "שמי דניאל אדרי. אני מתגורר בירושלים. נולדתי בארץ ויש לי אזרחות אמריקאית. באתי לשרת את הקהילה היהודית ולבנות אותה מחדש. להקים אותה לתחייה. ההיסטוריה היהודית התחילה כאן לפני 2,700 שנה. באתי כרבי וחכם שעוזר להקים מחדש קהילות יהודיות".
מאין רכשת את ניסיונך?
"אחרי השירות הצבאי למדתי בישיבות. יצאתי לרוסיה ב־1990, הקמתי את המערך היהודי של חב"ד ברוסיה ואחר כך באוקראינה, וכך רכשתי את הניסיון הגדול של הקמת קהילות יהודיות ברחבי העולם. הגעתי לכאן לאחר שהבנתי שיש צורך להקים בכורדיסטן את הקהילה היהודית. שלא במכוון הגעתי ביום של משאל העם. אם כורדיסטן תצא לדרך עצמאית, יהיה צורך ברב ראשי לכורדיסטן וגם ברב לקהילה. המטרה היא לבנות את חיי הקהילה.
"בכל קהילה יהודית בעולם יש מנהיג רוחני שנותן את הקו הרוחני שלה ומאפשר לה להתחבר לשורשים היהודיים", מוסיף אדרי. "בגלל העבר הדיקטטורי של כורדיסטן, לא יכלו להתנהל כאן חיים יהודיים גלויים וסדירים. כמו בספרד של פעם, יש כאן אנוסים שהתחבאו תחת המעטה המוסלמי כדי לשרוד. היום יש גם יהודים שחיים בגלוי, ואין לי ספק שיש כאן סיכוי אמיתי להקים קהילה. המפגשים שלנו עד כה היו חיוביים. הרוח היהודית הנושבת בקהילה היא לחזור לחיי קהילה חופשיים. אין לי ספק שתקום כאן קהילה מפוארת, מכובדת, עם בית כנסת ומרכז יהודי שיכול לתת את המענה, כפי שכל קהילה יהודית בעולם יכולה לקבל".
האם אישרו לך טרם בואך שאכן תקבל את המינוי?
"השלטונות שרוצים בפיתוח הקהילה בכלל רוצים גם להראות חופש דת. קיבלתי מסר לגבי המינוי, שכפי שיש כאן למוסלמים קאדי ראשי, וגם לנוצרים מנהיג דתי משלהם, כך יהיה גם רב יהודי שייצג את כורדיסטן . אם ייתנו לי אזרחות מקומית אפעל כאזרח. אם לא, זה יהיה כמו בכל מקום בעולם שבו אנחנו פועלים בעזרת אזרחות אחרת".
בינתיים הרב אדרי פוגש נציגים של הקהילה העתידית באירוע מיוחד של טקסי בר מצווה שנערך לשמונה אנשים בקהילה, בני 30־60, שבפעם הראשונה הניחו תפילין. הם מגיעים לטקס המשותף בדירה פרטית, והרב אדרי מסביר להם את נושא הנחת התפילין ומהי בר מצווה. "זו בר מצווה בכורדיסטן החדשה", הוא מתלהב. למקום מגיעה גם אישה זקנה בשם שרה שמוצגת כ"אישה המבוגרת בכורדיסטן". לדבריה, היא הייתה נשואה למוסלמי, ובמשך שנים חששה לגלות את יהדותה לאחרים. היא חוזרת בפני הנוכחים על הברכות שלדבריה אמא הייתה מברכת על הנרות. "ברכה מושלמת", אומר לה הרב אדרי. "יש כאן יותר מסיכוי להקים קהילה", מסכם הרב אדרי, שאינו מטיל ספק ביהדותם של אלה שפגש.
אחד מאלו שהגיעו להשתתף בטקס החזרה ליהדות הוא ג’יאן חסאן, צעיר חייכן שהגיע מהעיר זאכו, ליד הגבול הטורקי, שבה הייתה פעם קהילה יהודית מפוארת. “אתה יהודי?" אני שואל אותו. “כן", הוא עונה.
איך גילית שאתה יהודי?
"ידעתי קצת. אמא שלי סיפרה לי שהיא יהודייה".
למה לא דיברת על זה כל השנים?
"כל האנשים בזאכו מוסלמים, ולא יכולתי לספר את זה לכל אחד. אבל היום אני רוצה להיות חלק מהקהילה היהודית כי אני אוהב את היהדות שלי".
תרצה להתפלל בבית כנסת?
"אף פעם לא הייתי בבית כנסת".
מה תעשה ביום הכיפורים?
"יום הכיפורים?", הוא שואל ונראה שאינו יודע על מה אני מדבר. "אני לא יודע מה אעשה. אני לומד עכשיו".
היהודי האחרון
למחרת אני מגיע למשרד הוואקף והדתות. זהו בניין חדש, מפואר ומתוחזק טוב יחסית, הניצב על רקע שלדי הבתים סביב שבנייתם הופסקה בגלל ירידת מחירי הנפט והמלחמה. המשרד מאובטח היטב על ידי כוחות הביטחון. להפתעתי, מצפים לי ומובילים אותי מיד באדיבות לחדרו של בן שיחי הראשון, מריוואן נאקשבאנדי, מנהל יחסי החוץ ושיתוף הפעולה הבין־דתי של המשרד. "ממשלת כורדיסטן עוזרת לכל דת לחיות את חייה", הוא אומר. "כורדיסטן היא הארץ המוסלמית הראשונה בעולם שהייתה בה קהילה יהודית. אנחנו מוכנים לקבל תרומות כדי לסייע לשיקום בתי הכנסת.
"ביקרתי בישראל לפני שנתיים", הוא מגלה.
"שוחחתי עם נציגי כל הדתות - יהודים, נוצרים ומוסלמים בישראל. אולי אבקר שם שוב. יש לנו אנשים רבים ממוצא יהודי בכורדיסטן, שלא רוצים להיחשף לתקשורת משום שיש לנו ממשלה רעה בבגדד שלא רוצה לעזור ליהודים. נסעתי השנה פעמיים לפרלמנט בבגדד כדי לשאול אותם מדוע אינם רוצים לסייע לחיים היהודיים בעיראק. התשובה הייתה: ‘מצטערים, אבל בעיראק אנחנו לא עוזרים ליהודים’. כשנהיה מדינה חופשית, הקהילה היהודית תיטיב עם כורדיסטן, אבל בינתיים הם עוד לא מאורגנים. יש מאות אנשים שמחשיבים עצמם יהודים, אבל הם לא מופיעים באופן רשמי ככאלה. אין מי שמייצגים אותם באירועים רשמיים".
חייו ופעילותו של נאקשבאנדי ושל משפחתו הושפעו באופן בלתי הפיך על ידי הדרמה של ההפצצה הכימית במרץ 1988 על עיר מולדתו חלאבז’ה, קרוב לגבול איראן, על ידי חיל האוויר של סדאם חוסיין. הפצצה זו גבתה 5,000 קורבנות בקרב הכורדים. עשרת אלפים אחרים נפצעו, ורובם המשיכו לסבול במשך שנים מהגז הרעיל. תחילה ניסה המשטר העיראקי להאשים את האיראנים בפעולה, ובעולם קנו את הגרסה, אך אחר כך התבררה סופית אחריותם לכך של סדאם חוסיין ושל עוזרו עלי חסן אל־מג’יד, שכונה "עלי הכימי" ונשפט יחד איתו למוות. "הייתי אז בן 16", מספר נאקשבאנדי. "אבי נהרג בהפצצה, והרבה ילדים ואנשים שהכרתי מתו".
בין ההחלטות שקיבל אז נאקשבאנדי, פרט להתגייסות למלחמה על עצמאות הכורדים, הייתה גם ההזדהות עם מיעוטים נרדפים, ובמיוחד עם היהודים ועם מדינת ישראל. "אתה יודע מי האיש שהניף לראשונה את דגל ישראל לצד דגל כורדיסטן בקמפיין למשאל העם?" הוא שואל בגאווה ומיד עונה: "זה אחי!". הוא מראה לי את התצלום.
"העיר היהודית בחלאבז'ה נקראה ג'ולקאן", מוסיף נאקשבאנדי. "הלכתי לשר הממונה על העיר ושאלתי אם אפשר לכתוב את השם הזה על שלט. הוא הסכים. עכשיו הוא כתוב ואפשר לראות אותו".
נאקשבאנדי שומר במשרדו את תעודת הפטירה של "היהודי האחרון רשמית בכורדיסטן", לדבריו. "שמו אחמד יעקוב רובין. הוא נולד ב־1925. אביו הוא מחמט יצחק. הוא מת לפני שנתיים. רק לי יש את תעודת הפטירה שלו".
מיהם, לדעת שלטונות כורדיסטן, "היהודים החדשים" שיכולים להקים מחדש את הקהילה?
"לפעמים משפחות באות מישראל כדי לראות את הבתים שלהן. יש גם כאלה שמגלים שהיו יהודים במשפחתם. אבל איני חושב שיש לנו עכשיו קהילה יהודית בכורדיסטן. אבל אולי הרב יכול לפגוש את כל היהודים או את אלה שרוצים להיות יהודים בכורדיסטן ולדבר איתם".
למשרד הדתות יש כמה מנכ"לים, וכל אחד מטפל בדת אחרת. המנכ"ל הראשי, ד"ר דיאר איזאדין זבארי, ממונה על ענייני המוסלמים, והוא הנושא ונותן העיקרי עם הרב אדרי על תפקידו הצפוי. כשאני שואל את המנכ"ל זבארי אם כורדיסטן אכן רוצה בהקמתם של מוסדות לקהילה יהודית חדשה, הוא מצביע מיד על היחסים הטובים שהם רוצים עם ישראל. אז גם מועלות תוכניות לעתיד, כמו הקמת מוזיאון או מרכז קהילתי, הכל כמובן במימון חיצוני. המילים "לובי יהודי" מפחידות את המארחים.
חאירי בוזאני, המנכ"ל לענייני היזידים, מציג את מצבם הדרמטי של הפליטים, וכנציג העם שנטבח, הוא מביע ידידות והזדהות עם היהודים וישראל. "היום יש לכם ידידים בכורדיסטן", הוא אומר. "אמצעי התקשורת הכורדיים מדברים באהדה על היהודים ועל ישראל. אנחנו מעוניינים שהכורדים ילמדו את ההיסטוריה היהודית. ישראל והעם היהודי הם אחים טובים לכורדיסטן".
אני נפרד מבני שיחי ודוהר לשדה התעופה של ארביל כדי לא לפספס את הטיסה. אנשים רבים נדחקים שם כדי לנסות לתפוס את אחת הטיסות האחרונות, לפני כניסת הסגר האווירי לתוקפו. עיתונאים, פעילים הומניטריים או עובדי תעשיית הנפט מוכנים לשלם הרבה כסף כדי לצאת מכאן בטיסה. אם לא יצליחו, ייאלצו לעבור בשטח שבשליטת המשטר העיראקי, אבל העיראקים לא מכירים באשרות העיראקיות שמנפקים אנשי ביקורת הגבולות הכורדים. האם יוכלו תמיכתה של ישראל והקמת הקהילה היהודית לעזור לפריצת המצור על כורדיסטן ולקדם עתיד מזהיר לכורדים, או שצריך לחפש את מטה הקסמים במקום אחר?