החיים של סומאיה סהלה, מוסלמית הולנדית, היו יכולים להיראות אחרת לגמרי אלמלא פגשה בבית הסוהר רב יהודי, שחשף אותה לספרי פילוסופיה ודת. עבור מי שעד לא מזמן ריצתה עונש מאסר בארצה בגין חברות בארגון טרור, לא היה זה מובן מאליו להשתתף בשבוע שעבר בסמינר למחנכים לא יהודים במוזיאון יד ושם, שאליו הגיעה כדי לקבל כלים להוראת השואה ומיגור האנטישמיות.
“אני גאה מאוד במדינה שלי, הולנד, שאפשרה לי להתפתח ולהיות מי שאני היום”, אומרת סהלה כעת ל”מעריב המגזין”, רגע לפני שהיא מסיימת את ביקורה בארץ ושבה למולדתה. “אני גם מאוד גאה בשירותי המודיעין שלנו. אני מאמינה בחלום ההולנדי. כמו החלום האמריקאי, אני התגשמות החלום ההולנדי”.
אלא שדרכה של סהלה (34) להכרה הזו לא הייתה פשוטה. היא נולדה ב־1983 בהולנד להורים ממוצא מרוקאי, שהיגרו לאירופה בסוף שנות ה־60. “גדלתי בסביבה מוסלמית, אבל הלכתי לבית ספר הולנדי בהאג”, היא מספרת. “זה היה בית ספר חופשי שבו חגגנו חגים של דתות שונות ולמדתי שיר עם המילים בעברית: ‘שלום חברים, להתראות חברים’. למרות הרצון להיפתח, הקהילה המוסלמית שבה גדלתי הייתה מאוד מסורתית, כלומר, אחרי בית הספר הבנות היו צריכות לחזור הביתה, לעשות שיעורים וזהו. הבנים, לעומת זאת, היו חופשיים לעשות ככל העולה על רוחם”.
דווקא במסגד המקומי מצאה סהלה את מקומה. “אבא שלי היה מאוד פעיל בקהילה, והוא היה חבר של האימאם עוד ממרוקו”, היא מספרת. “הם החליטו להקים מסגד בהולנד ואני הפכתי להיות חברה בניהולו בשנות ה־90, כשהייתי בת 14. המסגד היה עבורי המקום שבו יכולתי לארגן אירועים, סיורים משותפים במוזיאונים ועוד, וזה אפשר לי לעשות משהו אחר מלבד את שיעורי הבית שלי”.
השינוי בחייה של סהלה ושל מוסלמים רבים בהולנד התרחש ב־2 בנובמבר 2004, כאשר הקולנוען והפובליציסט תיאו ואן גוך, שהתפרסם בהיותו אחד המבקרים החריפים ביותר של האסלאם הקיצוני, נרצח ברחובות אמסטרדם בידי מוחמד בויארי, יליד הולנד ממוצא מרוקאי. בויארי ירה לעבר ואן גוך באקדחו, ולאחר מכן שיסף את גרונו ונמלט מהמקום, כשהוא מצמיד לגופו של ואן גוך סכין עם פסוקים מהקוראן. בעקבות הסערה שעורר האירוע בהולנד ומחוצה לה, חוקקה ממשלת הולנד חוקים נגד הטרור, שהשפיעו גם על חברי הקהילה המוסלמית בהאג שסהלה הייתה חלק מהם. “הממשלה החליטה שאחרי שהיא חוקקה את החוקים, היא חייבת ליישם אותם ולהראות שהיא נלחמת בטרור”. מספרת סהלה.
אט־אט החלה סהלה להתקרב אל צעירי הקהילה המוסלמית, שחלקם היו חברים בארגון הטרור “רשת הופסטד”. “הסקרנות הרגה את החתול. הכנסתי את האף שלי להיכן שלא הייתי צריכה”, היא מודה כעת. ביוני 2005, בעת שסהלה נסעה עם בן דודה ברכבו, הם נעצרו על ידי שוטרים, וברכב נמצא רובה אוטומטי. סהלה נעצרה, הואשמה בהחזקת נשק באופן בלתי חוקי, נשלחה למאסר של תשעה חודשים ושוחררה כעבור חצי שנה לאחר ניכוי שליש ממאסרה בגין התנהגות טובה.
אך כאן לא נגמרה מערכת היחסים שלה עם השלטונות. כמעט שנה לאחר מכן, בשנת 2006, נמצא במרתף הבית שבו התגוררה שק עם כלי נשק. סהלה ועוד כמה צעירים נעצרו, והפעם היא הואשמה בחברות בארגון טרור. “הואשמתי בחברות בארגון טרור, אבל לא הייתי חברה בו”, היא מבהירה. “כשנעצרתי שוב, התקשרו להורים שלי ואמרו להם שיחקרו אותי שעתיים, ולאחר מכן אני אשוחרר. השעתיים הללו הפכו לשלוש שנים בכלא”. סהלה הועברה לאחד מבתי הסוהר השמורים במדינה ושהתה באותו אגף של הגברים, חברי הארגון. “רצו שנהיה במקום אחד כדי להרחיק אותנו משאר האסירים ולוודא שאנחנו לא בורחים”, היא מספרת.
אוזן קשבת
בכלא, בהיותה האישה היחידה, ניתנה לסהלה גישה מוגבלת לאזור שבו שהו הגברים, אבל כשנפגשה איתם החלה לתשאל אותם לגבי הסיבות שבגינן ביקשו לבצע מעשי טרור. “גיליתי משהו מדהים”, היא מספרת. “לאנשים האלה, שפעלו כביכול בשם האסלאם, לא היה שום ידע בסיסי בדת. בראש הקבוצה הזאת עמד אדם כריזמטי מאוד שהציג את עצמו כאיש דת, אבל בפועל לא היה לו מושג”. בדבריה סהלה מתכוונת לרדואן אל־איסר, יליד סוריה שכונה “הסורי”, שהגיע לגרמניה בשנת 1995 מסוריה כמבקש מקלט וטען כי נאסר בסוריה. לאחר כמה שנים שבהן השלטונות באירופה רדפו אותו, הוא ברח בחזרה לסוריה. בסוף שנות ה־90 ותחילת שנות ה־2000, הפך “הסורי” למנהיג הרוחני של הפעילים בארגון “רשת הופסטד” והעביר מסרים קיצוניים על הצורך לחדש את הג’יהאד.
“כמו המאמינים שלו, גם הוא לא הכיר את יסודות האסלאם, ובעיקר את החידושים שהגיעו אחר כך”, אומרת סהלה. “כשהוא נשאל שאלה על ידי אחד המאמינים, הוא היה הולך לבדוק באינטרנט את התשובה ובוחר את זאת שהייתה הכי נוחה להשקפתו. זה היה פשוט מדהים לשמוע את זה”.
הידידות שרקמה סהלה עם חברי ארגון הטרור גרמה להנהלת בית הסוהר להעבירה בסופו של דבר לאגף אחר, שם השקיעה את מרב זמנה בקריאה. “יכולתי ללכת לספרייה ולקרוא כמה שאני רוצה”, היא מספרת. “שם פגשתי אדם ששינה את תפיסת המחשבה שלי על העולם”. הפגישה בין סהלה לרב אריה היינץ, חסיד חב”ד, שינתה את חייה. “הוא היה מגיע לכלא כדי להוות אוזן קשבת ליהודים שהיו כלואים שם, כפי שעושים גם כמרים ואנשי דת מוסלמים”, היא מספרת. “הוא ראה שאני אוהבת לקרוא ספרי פילוסופיה שונים ושאני קצת מתקשה עם המושגים. יום למחרת, הוא הגיע לכלא עם שני מילונים כדי שאוכל לתרגם את המושגים המורכבים. משם התפתחה בינינו שיחה על פילוסופיה ודת”.
הנהלת בית הכלא ראתה כי הרב מהווה השפעה חיובית על סהלה ואפשרה להם להיפגש הרבה מעבר לשעות הביקור. “היה מותר לנו לשוחח רק שעה, אבל בפועל השיחות שלנו נמשכו יותר מחמש שעות, והכל בפיקוח הסוהרים כמובן”, היא מספרת. השיחות בין השניים התמקדו בנושאי דת, והרב היינץ הפנה את סהלה, לבקשתה, לספרים המראים את החיבור בין האסלאם ליהדות. “למדתי שכשמוחמד היגר למדינה, הוא נפגש עם יהודים ואימץ לאסלאם מנהגים רבים. הרב היינץ חיבר אותי לאוניברסיטאות בחוץ כדי שאדע מה הדרישות שלהן, וכך התחלתי ללמוד מדע המדינה. הוא היה מאוד מכבד ואמרתי לו שהחלטתי להוריד את החיג’אב שלי. בתגובה הוא אמר לי: ‘אני שמח שאת מאמינה במשהו ואני שמח שאת יכולה לקבל החלטות בשביל עצמך, אבל אל תעשי דברים מהר מדי’”.
עובדות אלטרנטיביות
בסוף 2008 השתחררה סהלה ממאסרה. אלא שהתקופה בבית הסוהר, כמו גם הפגישה עם הרב היינץ, עיצבו את השקפתה של סהלה מחדש. מעיסוק בתוך הנעשה בקהילה המוסלמית, היא החלה לפתח את הרצון להכיר את העולם שמחוץ לאסלאם ולחשוף אותו בפני אנשי הקהילה שלה. לתפיסתה כיום, המסגד, שהיה עבורה מקום מפלט, הוא המקור להפיכת עוד ועוד צעירים לרדיקלים. “הרבה מהמסגדים שמוקמים בהולנד ממומנים על ידי ערב הסעודית ואיראן, ובעל המאה הוא בעל הדעה. לתוך המרכזים המוסלמיים האלה מוכנסים ספרים שמהדרים את האסלאם הרדיקלי במימון סעודי. הצעירים, שברובם אינם יודעים ערבית, מקבלים את הפרשנות של הספרים האלה ככתבם וכלשונם, והתנועה הסלפית כמו גם השפעות וואהביות מורגשות היטב בהולנד”.
החיבור ליהדות, כמו גם החשיפה לנעשה בישראל, הפכו את סהלה לתומכת נלהבת של ישראל. התוכנית שלה היא להעביר הרצאות בתוך “הגטאות המוסלמיים”, שם ישנו ריכוז גבוה של מהגרים ובני מהגרים. “הם מקבלים שם ‘עובדות אלטרנטיביות’ כי ההורים שלהם צופים באל־ג’זירה והם רואים רק תעמולה”, היא אומרת. "אין להם מושג שכאן זו הדמוקרטיה המתפקדת היחידה".
כיום סהלה עומדת בראש ארגון שמטרתו, לדבריה, “פיוס, שיקום ואינטגרציה מחדש". כדי להעשיר את הידע שלה, הצטרפה לסמינר של הארגון CIDI, לובי פרו־ישראלי שפועל בהולנד ונלחם בין השאר באנטישמיות. לסמינר במוזיאון יד ושם הגיעה כעת, במסגרת פעולותיו של הארגון, ששולח מדי שנה כמה עשרות מחנכים לא יהודים לישראל. “לאחותי יש בית ספר בסופי שבוע שמקבץ את ילדי השכונה המוסלמים”, מספרת סהלה. “היא אפשרה לי להגיע וללמד את הילדים על השואה ועל האנטישמיות. הסמינר הזה העניק לי כלים כיצד אפשר להעביר את המידע החשוב הזה לאוכלוסייה, שמגיל אפס מקבלת מידע שגוי ושקרי על השואה ועל האנטישמיות”.
כניסתה של סומאיה לישראל לא הייתה פשוטה. לאחר שביקשה לפני מספר שנים להיכנס לישראל וסורבה בעקבות עברה. נכנס לתמונה שגריר ישראל בהאג אביב שיראון שפעל מאחורי הקלעים עם גורמים בארץ ובהולנד לאפשר את כניסתה. "אני יודעת שזה לא ברור מאליו שמישהו עם עבר כמו שלי תוכל להיכנס לישראל. על כן, אני מודה לשגריר הישראלי, בלעדיו זה כנראה לא היה קורה".
לסהלה חשוב שהצעירים המוסלמים לא יפרשו את מה שקרה לה לא נכון. “אני לא רוצה שהם ישתמשו במקרה שלי כתירוץ לעשות דברים רעים”, היא אומרת. “אני רואה את מה שעברתי עם הרשויות בהולנד כ’אש ידידותית’. אני גאה במדינה שלי. כנראה הייתי צריכה לעבור את זה כדי להיות מי שאני היום, וזה בסדר. אלה החיים. זה לא היה פשוט שמישהי כמוני, עם עבר כמו שלי, תגיע לישראל ותתקבל כאן כל כך יפה. זה מעיד בעיקר על היכולת של המדינה הזו לקבל אנשים. מבחינתי, קרה לי נס שיכולתי להגיע לכאן”.
