האסטרונאוט שלא עלה על מעבורת הקולומביה: "יום נורא לכל תושבי כדור הארץ"

זה היה בוקר יום שבת, 1 בפברואר 2003. האסטרונאוט ד"ר דון תומאס ישב בסלון ביתו ביוסטון וקרא ספר עם בנו בן ה־7, כאשר לפתע צלצל אחד השכנים, שעבד עם תומאס בסוכנות החלל האמריקאית נאס"א, ואמר לו לפתוח את הטלוויזיה. באותה שעה הייתה אמורה לנחות מעבורת החלל קולומביה כשעליה שבעה אנשי צוות, ובהם האסטרונאוט הישראלי הראשון, אילן רמון ז"ל. 
 

"אמרו בטלוויזיה שהמעבורת מאחרת, שהיא עדיין לא הגיעה אף שכבר עברה שעת הנחיתה המיועדת", משחזר כעת תומאס בראיון מיוחד ל"מעריב", בשולי כנס החלל הבינלאומי ה־13 על שם אילן רמון, שנערך השבוע בתל אביב לרגל שבוע החלל הישראלי. "אבל חשבתי לעצמי שהיא לא יכולה להסתובב עוד למעלה, שאולי היא כבר הגיעה לקרקע במקום כלשהו או שאולי אנשי הצוות הצליחו לצנוח וליפול בים. אבל אז היו המראות של שובלי העשן בשמי דאלאס, ומיד הבנתי שזה נגמר, כי המעבורת הייתה בגובה של 60 קילומטר ובמהירות של 20 אלף קילומטר לשעה. אין סיכוי שיהיו ניצולים. זה היה יום נורא לכל תושבי כדור הארץ".
 

בעוד שהוא הכיר את ששת חברי הצוות האמריקאים שהיו על משימת המעבורת מספר 107, היכרותו של תומאס עם אילן רמון, טייס הקרב הישראלי שהפך לאסטרונאוט, הייתה קצרה. "פגשתי אותו כשהגיע למשרד האסטרונאוטים במרכז החלל ביוסטון עם טייס הגיבוי, יצחק מאיו, והאחראי על האסטרונאוטים שאל אם הוא יוכל להיעזר בישראלים לצורך העבודה על הניסויים המתוכננים בשביל המעבורת", הוא מספר. "הם עבדו בקבוצה שלי במשך חודשיים, אבל אז נכנסתי לתוכנית לקראת טיסה לתחנת החלל. איבדנו את כל האנשים הטובים האלה".

 

במקור, תומאס היה אחד המועמדים להיות על הטיסה הגורלית. "שאלו אותי אם אני רוצה להיות בצוות כי הייתי מעורב בניסויים שלהם, אבל הייתי אחרי ארבע טיסות במעבורות חלל ורציתי משהו שונה", הוא מספר. "רציתי להיות בתחנת החלל הבינלאומית. לא רציתי משהו שכבר ידעתי איך לעשות".
 

במקום זאת, תומאס נשלח לשנתיים ברוסיה כדי לעבוד עם עמיתיו הקוסמונאוטים לקראת הטיסה, אולם על אף כל האימונים המורכבים, הוא לא הגשים את המטרה. ביולי 2002, ארבעה חודשים בלבד לפני ההמראה, הודיעו לו הרופאים של נאס"א כי אינו כשיר מבחינה רפואית, והוא נאלץ לראות את חבריו ממשיכים בלעדיו: "הייתי אמור לעשות גם שתי הליכות חלל, אבל לא הייתה לי הזדמנות. זה היה מאכזב, אבל בסופו של דבר, הייתי קודם לכן בחלל והגשמתי את החלום". 
 

תומאס לא המריא יותר לחלל מאז, אבל הוא בהחלט יכול להסתכל בסיפוק על הקריירה שלו. הוא טס כאמור בארבע משימות של מעבורת החלל, הכל בטווח של כ־36 חודשים בלבד – אחד האסטרונאוטים היחידים שטסו בפרק זמן כה קצר – הקיף את כדור הארץ 692 פעמים, ויש לו יותר מאלף שעות טיסה במעבורות. "הקצב המהיר של הטיסות היה דבר טוב כי רציתי לטוס, אבל מעולם לא יכולתי לשים את זה בפרספקטיבה עד שהפסקתי לטוס", הוא מסביר. "כל הזמן התאמנתי לקראת משימה. רק אחרי שאתה מסיים, אתה יכול להביט מבעד לכתף ומבין כמה זה היה מדהים". 
 

את ההחלטה להגיע לחלל קיבל תומאס (62) יום אחד בלבד לפני שחגג את יום הולדתו השישי, ב־5 במאי 1961, כאשר צפה באסטרונאוט אלן שפרד הופך לאמריקאי הראשון בחלל. "כל התלמידים בבית הספר בקליבלנד ישבו באולם הספורט וצפו בשיגור בטלוויזיה בשחור־לבן", הוא משחזר. "אני זוכר שברגע שראיתי את האש והעשן, אמרתי שאני רוצה לעשות את זה. זה שינה את חיי. עבדתי קשה בבית הספר כי ידעתי שיהיה קשה להתקבל לנאס"א".
 

לא מעט השראה קיבל תומאס גם מהעובדה שכמה מהאסטרונאוטים הבולטים של אותן שנים - ג'ון גלן, שבשנת 1962 היה האמריקאי הראשון שהקיף את כדור הארץ, וניל ארמסטרונג, שהיה האדם הראשון שצעד על הירח כעבור שבע שנים – הגיעו מאוהיו, המדינה שבה גדל. "הבדיחה היא למה יש כל כך הרבה אסטרונאוטים מאוהיו? כי כולם רוצים לעזוב את כדור הארץ", הוא אומר בחיוך. "גם האחים רייט היו מאוהיו, ובשלב מסוים היו יותר אסטרונאוטים מאוהיו יותר מכל מדינה אחרת בארצות הברית, וקליבלנד שלחה יותר אסטרונאוטים מכל עיר אחרת בעולם. זה קשור לכך שהיו לנו מודלים לחיקוי כמו גלן וארמסטרונג". 

 

אף שאת החלום להגיע לירח הוא לא הצליח להגשים, מאחר שארצות הברית הפסיקה את הטיסות בשנת 1972, תומאס לא ויתר על שאיפתו להגיע לחלל. אחרי שסיים את לימודיו בבית הספר, הוא נרשם לאוניברסיטה והשלים דוקטורט במדעי החומר. אז הגיש בקשה ראשונה להצטרפות לצוות האסטרונאוטים, "אבל אפילו לא הסתכלו עלי", לדבריו. תשובה דומה הוא קיבל גם בניסיון השני כעבור שנתיים. 
 

"חשבתי שאני לא מתקרב למטרה, אז בדקתי את הרקע של מי שכן הצליחו וראיתי שאני צריך שיעורי טיסה כי זה מסייע, אפילו שזה לא תנאי הכרחי", הוא מספר. "קיבלתי רישיון טיסה, למדתי צניחה, ולימדתי גם קורס באוניברסיטה כי גם זה יכול לעזור". בשנת 1987 הוא הגיש בקשה שלישית, והפעם הצליח להגיע ל־100 המתמודדים האחרונים וזומן לבדיקות רפואיות ולראיונות במתקן נאס"א ביוסטון.

בראיון, שהתקיים שנה בלבד אחרי אסון מעבורת צ'לנג'ר שבו נספו שבעה אסטרונאוטים, הוא נשאל: "למה אתה פה, אתה משוגע? לא ראית שנהרגו לנו אנשים?" אבל תומאס ענה: "כי צפיתי בנאס"א מאז שאני ילד. אתם מזהים מה הבעיה, מתקנים וממשיכים הלאה. אין לי ספק שתתקנו, ואני רוצה להיות חלק מהמשך הדרך". 

למרות הכל, גם הפעם קיבל תומאס תשובה שלילית. "חשבתי לוותר, הלכתי לישון במטרה שבבוקר אחשוב על כיוון חדש", הוא מודה. "אבל המחשבה הראשונה כשקמתי הייתה שאני עדיין רוצה להיות אסטרונאוט". 

אז תומאס החליט להתפטר מעבודתו ולהצטרף לנאס"א בתור מהנדס בתוכנית המעבורות ביוסטון. אחרי שלוש שנים הוא הגיש את בקשתו הרביעית, והפעם קיבל תשובה חיובית והפך לחבר בצוות היוקרתי של האסטרונאוטים. "הסיפור שלי לא ייחודי", הוא אומר. "נדיר מאוד שיש אסטרונאוטים שמתקבלים בפעם הראשונה, היו שניסו גם שש פעמים. בכל פעם צריך להפוך למועמד טוב יותר". 

ב־8 ביולי 1994 ישב תומאס בתוך המעבורת קולומביה, ממתין להמראה למשימתו הראשונה. "לא יכולתי להאמין", הוא מספר. "היו לי פרפרים בבטן, פחדתי קצת, אבל בעיקר התרגשתי. ברגע ההמראה הרגשתי דחיפה בגב. אז ידעתי שהמראנו. צרחתי בתוך הקסדה הסגורה, זה היה רגע מדהים, החלום של חיי". 

תומאס מציין כי במהלך ההכנות לקראת המשימה, האסטרונאוטים לומדים לזהות מקומות על פני כדור הארץ מהחלל, אבל שום דבר לא הכין אותו לרגע שבו הסתכל על כוכב הלכת שלנו מלמעלה: "כשהסתכלתי במו עיניי, נדהמתי, השתנקתי. ראיתי כמה האטמוספרה דקה. היא הייתה כחולה, כמו אור פלורוסנט, והחלל היה שחור כמו שלא ראיתי מעולם. מעולם לא טיפסתי על האוורסט, אבל ראיתי את הפסגה. ראיתי דברים שיש רק במגזינים, וזה היה החלק המדהים ביותר בטיסות לחלל". 

תומאס מוסיף כי הטיסות לחלל מסייעות להבין עד כמה כוכב הלכת שלנו שביר ונמצא בסכנה. "אם נהרוס את כדור הארץ, אין לנו משהו אחר", הוא אומר. "לפעמים אנחנו מתייחסים למה שיש לנו כמובן מאליו, ורק כשעוזבים את כדור הארץ מבינים עד כמה הוא מיוחד".

לאחר שבוטלה משימתו של תומאס לתחנת החלל הבינלאומית בשל סיבות רפואיות, הוא מונה להיות האחראי על התחום המדעי של תחנת החלל. "הטיסה למאדים וחזרה תימשך שלוש שנים, ובתחנה בודקים מה ההשפעות של אובדן שרירים ואיך לחזק עצמות", מספר תומאס. "זה מכין אותנו למשימות האלה".

מעבר לכך, לדבריו, חשיבותה הרבה של תחנת החלל נובעת גם מכך שהיא מהווה ביטוי ליכולתן של מדינות לעבוד בשיתוף פעולה. "היו פעמים שבהן רוסיה כעסה על ארצות הברית בגלל בעיות פוליטיות, אבל בחלל עבדנו יחד וזה מראה את שיתוף הפעולה בדרכי שלום", הוא אומר. "זה דבר שלא מדברים עליו יותר מדי, אבל בעוד כ־100 שנה יגידו שזה היה מדהים שכל כך הרבה מדינות עבדו יחד".

תומאס מקווה שגם הטיסה המאוישת הראשונה למאדים תספק דוגמה לשיתוף פעולה בינלאומי: "מדובר במשימה יקרה ומורכבת, וזה יעזור אם מדינות רבות יהיו מעורבות. כשבני האדם הראשונים ינחתו, אני מקווה שהם יגיעו בתור צוות של כדור הארץ - אמריקאים, סינים, ישראלים - אנשים שמייצגים את כדור הארץ. זו הדרך הטובה ביותר". 

בעוד זמן לא רב, יחלו חברות מסחריות לבצע טיסות תיירותיות לחלל. היית רוצה לעשות את זה?

תומאס מהנהן: "ככל שיותר אנשים יגיעו לחלל, הם יראו כמה כוכב הלכת שלנו מדהים. ככל שיותר יגיעו לחלל כדי להתנסות במה שאני עברתי, הכוכב שלנו יהיה במצב טוב. הייתי שמח לטוס ולראות מהחלון את השינויים שחלפו ב־20 השנים האחרונות. הייתי רוצה לראות מה השתנה עם יערות הגשם, עם ים המלח. הייתי צריך לזכות בלוטו בשביל זה, אבל אני ממליץ לכל מי שיכול. זה ישנה אתכם בתור בני אדם". 

לא לוותר

תומאס הגיע לישראל כדי להשתתף באירועי שבוע החלל שארגנה סוכנות החלל הישראלית במשרד המדע והטכנולוגיה, הופיע בכנס החלל הבינלאומי של סוכנות החלל, מכון פישר וסדנת יובל נאמן, נפגש עם תלמידים והיום ייפגש במתחם "פלנתניה" עם תלמידי העיר נתניה. זו הפעם השלישית שבה תומאס מבקר בישראל – אף שראה אותה עשרות פעמים מהחלל – ולדבריו, אם יוזמן גם בשנה הבאה, הוא ייענה בחיוב. 

"כבר לפני שנה פגשתי פה תלמידים שפיתחו ניסויים שהולכים לחלל", הוא מספר. "הם היו מבריקים. חשבתי שמזל שאני לא צריך להתחרות בהם כדי להצטרף לנאס"א, כי בטח הם יותר טובים. יש לכם פה גם חברות שבונות ננו־לוויינים, חלקים רבים שבהם נעשה שימוש בחלל מיוצרים בישראל, והטכנולוגיה פה נהדרת. אין ספק שעשיתם התקדמות מצוינת בתחום החלל". 

כמו במסעותיו ברחבי העולם מאז שעזב את נאס"א לפני 11 שנה, גם את ביקוריו בישראל מנצל תומאס כדי לספק השראה לבני הדור הצעיר. "תעבדו כל יום, על כל נושא שמעניין אתכם ואל תוותרו על החלום", הוא אומר. "אני כמעט ויתרתי אבל המשכתי, וכל מי שממשיך - יוכל להגשים בחייו, לא משנה מה החלום. אם אומרים לכם לוותר, אל תקשיבו". 

אתה חושב שההתלהבות היום מהחלל דומה לימי צעירותך בשנות ה־60? 

"הדור שלי לא הגיע לירח, אבל עשינו דברים מדהימים עם מעבורות החלל, למדנו לעשות הליכות חלל, לתקן לוויינים ולבנות תחנת חלל. זה יאפשר לנו להגיע שוב לירח, להמשיך למאדים. אולי זה לא נשמע סקסי כמו פעם, אבל זה עדיין מלהיב. גם היום צעירים מתלהבים כשהם רואים רקטה עולה לחלל. הייתי שמח להיות שוב בן 10 כדי שיהיה לי סיכוי להגיע למאדים".