30 שנה לנפילת חומת ברלין: בחזרה לימים ששינו את ההיסטוריה

להיות שם כשזה קורס: מעברה השני של החומה נשמעו מהלומות עזות. הקיר החל לרעוד. הקולות מהצד האחר נשמעו ברורים יותר ויותר. קהל המערב, ברלינאים שסביבי, עצר את נשימתו. לאט־לאט נפער חור קטן בחומה ואבנים החלו ליפול. לפתע הציץ ראש ואחריו רגליים וגוף של בחור צעיר, צנום ושחרחר. אחריו יצאה צעירה במכנסי ג’ינס קרועים. מתברר שהיו כאלה גם במזרח. ניתן היה להבחין בדמעות בעיניהם. הגרמנים, המאופקים בשגרה, החלו לצעוק בקול רם ולמחוא כפיים. ילד קטן רץ עם פרחים בידיו והושיט אותם לבחורה. "אתה כאן ברגע היסטורי", אמרתי לעצמי, ורצתי לצ’ק פוינט צ’רלי כדי לנסות לעבור למזרח. 
 

זו לא הייתה הפעם הראשונה שעברתי שם. כעשור קודם, עשיתי את הדרך בכיוון ההפוך, מהמזרח למערב. הייתי, כך נדמה לי, בין הבודדים שראו תחילה את מזרח ברלין לפני מערבה. הוזמנתי אז ליריד הבינלאומי בלייפציג ואחר כך סידרו לי השלטונות, ככתב ישראלי, סיור ברחבי מזרח גרמניה שהסתיים במזרח ברלין. חשבתי אז לעצמי שסוף־סוף ראיתי גרמנים שנענשו. העצב והאפרוריות שלטו בכל מקום. הרושם הזה השתנה, כמובן, עם המעבר למערב. 
 

הפעם עברתי תחילה אצל הקצין האמריקאי. אחר כך אצל המזרח־גרמני. הוא אפשר לי לעבור עם הבעה של מישהו ששום דבר כבר לא יפתיע אותו. בצד המזרחי ראיתי מאות אנשים בתור, לפעמים משפחות שלמות. כמה מהם רצו דרך הפרצות בגדר ובחומה. הרוב עמד בסבלנות במעבר, עם דרכונים שלופים, כמובן גם עם האשרות מוטבעות. החיילים עמדו בצד. הם היו חמושים ונראו אדישים, אולי חסרי אונים. לא זזו ממקומם.
 

זה קרה ביום חמישי, ה־9 בנובמבר 1989, תחילתו של סוף שבוע מטורף. מאות אלפי מזרח־גרמנים הציפו את מערב ברלין בערב שישי ובשבת. מרכז העיר נחסם לתנועה. נהר אדם זרם בקורפורסטנדאם, השדרה היוקרתית שהשכנים ממזרח רק חלמו עליה במשך שנים. בכיכר ויטנברג נערכה חגיגת ענק לכבוד הבאים. במעבר צ’ק פוינט צ’רלי המשיכו המערב־ברלינאים לקבל במחיאות כפיים, פרחים, סוכריות ומשקה את אנשי המזרח. קצין הביקורת האמריקאי העריך את קצב העוברים ב־100 איש בדקה. 
 

בשבת ניצבו שוב חיילים מזרח־גרמנים בעמדות על חומת ברלין, בקטע הרגיש מול שער ברנדנבורג, אחרי שאלפי צעירים טיפסו לשם ורקדו יום קודם. במשך הלילה נערך במקום קונצרט רוק ענק והמטפסים ניסו לפרק את החומה במכושים. הם גם השליכו בקבוקים על החיילים המזרח־גרמנים, שהחליטו כי יש גבול למסיבה. תחילה הם התיזו מים על החוגגים, בשבת הם כבר עלו על החומה, בהסכמת המשטרה המערב־גרמנית, והורידו את הצעירים למטה. פרט לאזור זה, החומה נראתה נטושה, אבל ציורי גרפיטי החלו למלא אותה מקצה אל קצה. בין אלפי הסקרנים שהתאספו ליד שער ברנדנבורג בלטו מפגינים ניאו־נאצים שהניפו דגלים וקראו להקים שוב את גרמניה הגדולה. 

 

ביום ראשון בבוקר נפתח מעבר נוסף בחומה, בפוטסדאמר פלאץ, שנפרץ על ידי בולדוזרים מזרח־גרמניים כדי להקל את התנועה בין שני חלקי העיר. יום קודם כבר יכולתי לצפות בשיתוף הפעולה בין מזרח למערב. הבולדוזר הרס ממזרח ומשאית אספה את ההריסות ממערב. בשלב זה לא היה מדובר בהריסתה של החומה אלא בפתיחת עשרה מעברים במקומות שחסמו כבישי גישה מרכזיים. גם גשר המרגלים המפורסם, שדרכו קיבלנו את אנטולי (נתן) שרנסקי, נפתח מחדש לתנועה. החלה להסתמן חלוקת עבודה ברורה, שגרה גרמנית מסודרת. 
 

תושבי מערב ברלין טיילו לאורך החומה. הם עסקו בניסיונות סמליים להרוס אותה כדי לזכות בצילום למזכרת. אנשי המזרח היו יותר מעשיים – הם זרמו כאמור לתוך מערב העיר ויצרו תורים ארוכים בכניסות לבנקים. אחר כך קנו כל מה שיכלו ב־100 המארק שהוענקו לכל אחד מהם תמורת סכום מקביל שהיה חסר כל ערך.
 

ביום שישי חילקו לבאים מזון, משקה ומתנות חינם, אבל בשבת כבר דאגו רוכלים זריזים להציב דוכנים לאורך נתיב הזרימה הבלתי פוסק של הבאים והעוזבים. החנויות נותרו פתוחות והציעו סחורות שונות, מג’ינס ועד נקניקיות. 
 

קל היה לזהות את המזרחים: לפי לבושם ומפות העיר שהחזיקו בידיהם. הם ניצבו המומים מול חלונות הראווה השופעים אוכל, בגדים וצעצועים ומול הברים המלאים. המזרח־גרמנים התקבלו במערב כגיבורים שזכו בניצחון בזכות עמידה אמיצה על זכויותיהם. היו רק קצת תלונות על הצפיפות שיצרו ברכבת התחתית. ראש עיריית מערב ברלין, וולטר מומפר, העניק במתנה דגם של רמזור ישן לעמיתו מהמזרח ארהארד קראק, כשנפגשו בשטח ההפקר של פוטסדאמר פלאץ. 

 

תושבי מזרח ברלין שחזרו מביקור ראשון במערב נראו מרוצים. נלוויתי אליהם שוב והמעבר בצ’ק פוינט צ’רלי היה חלק. הלכתי לאסיפת אזרחים בטלמאנד פארק, אחת האסיפות שערכו שלטונות מזרח גרמניה במטרה לשכנע את התושבים שנותרו במזרח ברלין בסוף השבוע שלא לעזוב אותה. נשמעו שם טענות על היעדר דמוקרטיה, על התעלמות מצרכיו של האזרח, על בעיות חמורות בתחום התרבותי ועל סכנות הפשע והפשיזם. ראש העיר הבטיח לעשות הכל כדי להביא לבחירות חופשיות למועצות המקומיות ולהקשיב יותר לאזרחים. הוא הביע התנגדות לאיחוד העיר וטען כי המערב משתמש במזרח־גרמנים ככוח עבודה זול, בעוד הוא יחדיר למזרח סמים, זונות וניאו־נאצים.
 

החשש מהניאו־נאצים היה מוחשי. אולריך קוך, סופר מזרח־גרמני שעסק בחקר השואה והיה מקורב לקהילה היהודית, סיפר לי כי הותקף ברכבת התחתית על ידי חבורת ניאו־נאצים. אלה שרו את ההמנון הנאצי, הוא ביקש מהם לחדול ובתגובה הותקף. 
 

ראשי הקהילה היהודית במזרח ברלין שמחו להתראיין. ראש הקהילה פיטר קירכנר, העריך אז באוזניי כי פתיחת השערים תשפיע לטובה על הקהילה, ותאפשר סוף־סוף קיום קשרים עם הקהילה האחות במערב. 30 מזקני קהילת מזרח העיר יצאו לסיור מיוחד במערב כדי לבקר במקומות שבהם גרו פעם.
 

במזרח המשיכו לשפץ את בית הכנסת ברחוב אורניסבורגר, שנהרס בליל הבדולח, בסיוע תרומות של יהודים במערב. פועלים רבים עבדו שם במרץ מול מצלמות הטלוויזיה. הקהילה היהודית במזרח פנתה גם בבקשה רשמית לשלטונות לכונן קשרים דיפלומטיים עם ישראל. התשובה הייתה כי כרגע אין ממשלה, וכשזו תוקם היא תקבל החלטה בנושא. חברי פרלמנט מזרח־גרמנים שאיתם שוחחתי אמרו שהם תומכים בבחינה של היחסים עם ישראל. 
 

השאר, כמובן, היסטוריה. ממשלה לא קמה וגרמניה התאחדה. שאלת כינון היחסים בין מזרח גרמניה לישראל לא עמדה על הפרק. בעיית הניאו־נאצים, במזרח ובמערב, נותרה אקטואלית עד היום. אבל באותם ימי שיכרון בברלין בראשית נובמבר 1989 ראיתי בעיקר גרמנים מאושרים. מסביב, העולם נהנה מההצגה הכי טובה בעיר. מי זכר שהמקום הזה היה אחד הנפיצים על הגלובוס לאורך שנים.