היום לפני 100 שנה יצא הגיליון הראשון של “טיים", מגזין החדשות המשפיע ביותר בתולדות העיתונות, שהציב סטנדרט חדש והוליד הרגלי קריאה חדשים אצל צרכני החדשות בעולם. כיום כולם מזהים את הלוגו של "טיים", הכתוב באותיות גדולות, ואת המסגרת האדומה מסביב לתמונת השער.
“טיים" הוא המגזין החדשותי המוביל של המאה ה־20, כי הוא הבין את המהות של המאה הזו. כשהוא נוסד, היו לא מעט עיתונים ומגזינים בארצות הברית. קצב החיים נהיה מהיר יותר, ואנשים הפכו עסוקים יותר. שני הגורמים הללו הביאו לכך שקשה היה לעקוב אחר הנעשה בעולם.
את התחושה הזאת הרגישו שני עיתונאים אמריקאים צעירים, בריטון האדן והנרי לוס, שהקימו את “טיים". הם הבינו שצריך למצוא דרך יעילה ותמציתית להעביר את החדשות, והרעיון שלהם היה לייצר שבועון שיספק את כל המידע הדרוש בצורה ברורה, מרוכזת, תמציתית וסיסטמטית. פעם בשבוע - זבנג וגמרנו. המגזין הגדיר זאת פעם בתור - “לכתוב את ההיסטוריה כל שבעה ימים".
עוד הבנה שלהם הייתה שחדשות זה לא רק פוליטיקה, ושגם נושאי תרבות, אומנות, מדע וחברה הם אירועים חדשותיים שצריך לדווח עליהם.
“בין הגבולות האדומים הללו, מראשית המגזין ועד סופו, אדם מקבל תמצית והסבר של מה שהכי חשוב בעולם באותו שבוע ובאותו רגע", הגדיר זאת ריצ'רד סטנגל, מי שהיה העורך הראשי של “טיים" בין 2006 ל־2013, ושימש כסגן שר החוץ של ארצות הברית בתקופת אובמה. “זה משהו שגם כיום אנשים זקוקים לו", טען ב־2010. “אף על פי שאנחנו גולשים באינטרנט מסביב לשעון, אנשים עדיין אוהבים משהו שאוצר את האינפורמציה, שמרכז הכל במקום אחד. זה מייצר סוג של התמכרות, שזה מה שמגזין אמור לעשות - לגרום לזה שאנשים יתמכרו אליו".
סגנון הכתיבה הייחודי של “טיים", שהתפתח בתוך שנים מעטות, היה חדשני לזמנו ויוצא דופן ביחס לאופן שבו התנסחו כותבים במגזינים אחרים. רבות דובר בשנות ה־30 על סגנון הכתיבה של “טיים", שנחשב למתחכם וחצוף. זאת הייתה כתיבה אנרגטית וצעירה. משפטים קצרים, אין ספור מילות תואר, סופרלטיבים, ביטויים מומצאים, הלחמים של מילים, משחקי מילים, כינויים ושמות חיבה ושלל שנינויות.
החוקר ג'וזף ג'יי פיירבו הגדיר את סגנון הכתיבה של “טיים" במאמר שפרסם ב־1940 בתור כזה שמיטיב לבטא “שני אידיאלים דמוקרטיים גדולים: חוסר כבוד לסמכות וכבוד להצלחה". חוסר הכבוד לסמכות התבטא לא פעם בדרכים המצחיקות שבהן תוארו במגזין פוליטיקאים ומנהיגים. מילים וביטויים שהמגזין הכניס לז'רגון כמו “טייקון" או “אנשי החברה הגבוהה" הצביעו על ההערצה להצלחה. אך לא כולם התלהבו מהסגנון הזה. היו מבקרים שטענו שמדובר בהתחכמויות מיותרות ותו לא.
תהא הדעה על סגנון הכתיבה של “טיים" אשר תהא, הוא עשה מהפכה: הוא הפך את החדשות לסוג של בידור. אנשים נהנו לקרוא את החדשות של “טיים" כפי שהעידה הפופולריות העצומה של המגזין. אי אפשר להתווכח גם עם ההשפעה של סגנון הכתיבה הזה, שרבים ממאפייניו הפכו לחלק בלתי נפרד מהעיתונות שאנחנו מכירים עד היום.
ועם ההצלחה כמובן החלו לקום החיקויים. ב־1933 נוסד בארצות הברית המגזין "Newsweek", ומגזינים דומים נוסדו בעולם כולו, כמו "L'Express" הצרפתי, "Der Spiegel" הגרמני, “פנורמה" האיטלקי ואחרים.
המטרה: עובדות
את “טיים" ייסדו בניו יורק שני עיתונאים צעירים, בוגרי אוניברסיטת ייל. “המגזין נוסד על ידי גברים עשירים ששיחקו עם הכסף של אבא", נכתב ב"The "Atlantic. ואכן, בריטון האדן והנרי לוס היו שני חברים עם כסף מהבית. לוס נולד בשאנדונג שבסין, בנו של מיסיונר פרסביטריאני אמריקאי. בגיל 15 נשלח לארצות הברית ללמוד בהוצ'קיס בקונטיקט - אחד מבתי הספר התיכונים הפרטיים היוקרתיים ביותר בניו אינגלנד. לוס היה תלמיד מצטיין שדיבר שפות רבות, אך סבל מגמגום. בהוצ'קיס הכיר את בריטון האדן הכריזמטי. השניים החזיקו בתפקידים בכירים בעיתון של הוצ'קיס ואחר כך בעיתון של ייל, שם צברו את הניסיון המקצועי שיעזור להם בהמשך.
בתום הלימודים הם החלו קריירות של עיתונאים, אך עזבו את המשרות שלהם בגיל 22 כדי להקים כתב עת משל עצמם. כשהגיליון הראשון של “טיים" יצא, הם היו בני 25 בסך הכל. האדן היה העורך הראשון של “טיים", בעוד הוא ולוס התחלפו ביניהם בתפקיד נשיא החברה. בהתחלה השניים החלו פשוט לסכם את המידע מאין ספור עיתונים יומיים. עם הזמן הם התמקצעו, והמגזין גדל ובנה לעצמו מוניטין של אוטוריטה: שבועון יודע כל ששום מידע לא נעלם מעיניו, ומדפיס מידע אמין שתוחקר לעומק. בשנות ה־30 של המאה הקודמת הבין “טיים" שהוא כבר לא יכול להסתמך רק על מידע שנכתב בעיתונות היומית, ובנה מנגנון מקצועי לאיסוף מידע משל עצמו.
“טיים" התעקשו על הפרדה בין החלטות מערכתיות לבין דרישות המפרסמים. הם סירבו להתקפל בפני לחץ מהמפרסמים באשר לתוכן המודפס, ואומרים שבריטון האדן נהנה לפרסם כתבות שהכעיסו מפרסמים. בסופו של דבר, גם המפרסמים שעזבו בזעם חזרו ל"טיים", כי הם הבינו שההפרדה הזאת עובדת גם לטובתם. כדי שמודעות יהיו אפקטיביות, אנשים צריכים להאמין להן, וכדי שאנשים יאמינו להן, הן צריכות להתפרסם בפלטפורמה אמינה. ברגע שהמפרסמים מתערבים בתוכן המערכתי, העיתון מאבד מהר מאוד את האמינות שלו, וזה מזיק גם למפרסמים.
אמון הציבור היה חלק כל כך אינטגרלי מהאתוס המוקדם של “טיים", עד שבמקור האדן ולוס חשבו לקרוא לכתב העת שלהם “Facts" - “עובדות". כשריצ'רד סטנגל נשאל עשרות שנים אחר כך כיצד הוא מנסה לשמר את הרלוונטיות של המגזין בתקופה שבה העיתונות המודפסת נמצאת במשבר, ענה: “תמיד האמנתי שהעניין הוא האמון של הציבור. זה משהו שמיליוני אנשים תלויים בו שיסביר את העולם שלהם, שיעשה להם סדר במה שקורה באמריקה וברחבי העולם. הרגשתי שדרך אחת להבטיח את הרלוונטיות של ‘טיים' הייתה להיות נאמן לערכים האלה שהמגזין ייצג מהיום הראשון".
בסופו של דבר, לוס והאדן קראו לכתב העת שלהם “טיים" (“זמן"), כדי להדגיש עיקרון נוסף שעמד לנגד עיניהם: התמציתיות. קהל היעד שלהם היה אנשי עסקים, משכילים ומצליחים, אנשי המעמד הבינוני־גבוה. והם ידעו שהקהל הזה רוצה להתעדכן בחדשות העולם, אבל הוא מאוד עסוק. זמן שווה כסף, ובעזרת המגזין החדש שלהם, להתעדכן בחדשות לא ייקח הרבה זמן. אי לכך, הסלוגן הפרסומי הראשון של “טיים" היה: “Take Time - It's Brief".
“כשלוס והאדן הקימו את ‘טיים' ב־1923, זה היה מגזין בשחור־לבן. לא היה צבע ולא היה ממש צילום", סיפר סטנגל. “העיקרון שלהם היה: אתה איש עסוק, זה משהו שאתה יכול לקרוא מהר, ולכן זה בעל ערך. זה היה מגזין לאיש העסקים. בימים ההם לא חשבו שנשים מתעניינות בחדשות. הגיליון הראשון היה מאוד דק וכמעט ולא היו בו איורים.
"הוא למעשה היה מה שאנחנו היום קוראים לו אגרגטור (שירות אינטרנטי של שליפת מידע ממקורות שונים - ד"ק). ‘טיים' היה האגרגטור הראשון במובן הזה שהייתה קבוצה של בחורים צעירים ומתחכמים, בוגרי אוניברסיטאות ליגת קיסוס, שישבו בבניין בלואר איסט סייד, קראו כל עיתון וכל מגזין שיצא ואז סיכמו, הצליבו ושילבו את המידע, ואמרו לקוראים: הנה מה שאתם באמת צריכים לדעת השבוע".
המאה האמריקאית
אחרי שש שנים בתור העורך הראשי של “טיים", בריטון האדן מת ממחלה, בגיל 31 בסך הכל. שבועיים אחרי מותו, הסיר לוס את שמו מהקרדיטים והתיישב במקומו על כיסא העורך - שעליו ישב עד 1964, שלוש שנים לפני מותו בגיל 68. לוס הפך את “טיים" לאימפריה, הפך לאיל עיתונות ענק וזכה בתואר “האזרח הפרטי המשפיע ביותר באמריקה של ימיו", בעוד האדן נשכח במידה רבה מההיסטוריה.
במשך שנים ארוכות נהגו להתייחס ל"טיים" בתור הבייבי של הנרי לוס, אך ב־2006 פרסם ההיסטוריון ישעיה וילנר ספר בשם “The Man Time Forgot", שבא לטעון שלמעשה בריטון האדן היה הגאון היצירתי שמאחורי השבועון המהפכני. על פי וילנר, האדן היה הרעיונאי בעוד לוס היה איש העסקים. הוא גם טען שבריטון הוא זה שהמציא את סגנון הכתיבה החדשני של “טיים". “הסגנון היה הרבה יותר מכינויים והתחכמויות שנונות", הסביר וילנר. “זו למעשה הייתה דרך לעזור לאנשים לדמיין את החדשות. זה היה מאוד חשוב בתקופה שלפני כניסת הטלוויזיה. מעמד הביניים העולה החל לפתח סקרנות לגבי העולם שמסביב, והוא היה זקוק למדריך שיוציא אותו החוצה אל העולם ויעזור לו להתעדכן".
ולמה העולם זוכר את לוס אך שכח את האדן? וילנר מאמין שלוס בגד בהאדן, ואחרי מותו סילף את ההיסטוריה ולקח לעצמו את הקרדיט שלמעשה הגיע להאדן. האדן כתב בצוואתו שהוא לא רוצה שהמניות שלו ב"טיים" יימכרו במשך 49 שנים אחרי מותו, אך בתוך שנה ממותו לוס הקים סינדיקט, קנה את המניות של חברו המנוח בניגוד לבקשתו וחילק אותן בין מקורביו. כך הוא השיג שליטה מוחלטת על חברת טיים בע"מ. לוס ביסס לעצמו מעמד של גאון תקשורת, נסע בעולם, נאם על קפיטליזם ודמוקרטיה, והיה חבר בעל כוח והשפעה במפלגה הרפובליקנית.
לוס היה פטריוט אמריקאי שהאמין בכוחה, עליונותה וצדקתה של ארצות הברית. ב־1941 הוא הכריז על המאה ה־20 בתור “המאה האמריקאית". הנבואה שלו הגשימה את עצמה, והמושג שטבע הגדיר היטב את הדומיננטיות של ארצות הברית מבחינה פוליטית, כלכלית ותרבותית לאורך המאה ה־20, החל מסוף מלחמת העולם השנייה, ועוד יותר מאז התפרקות ברית המועצות, אז ארצות הברית למעשה נשארה המעצמה היחידה. לוס, שהמשיך את צורת המחשבה המיסיונרית של אביו, האמין שמחובתה של ארצות הברית להפיץ את בשורת הדמוקרטיה לעולם כולו, והיה בעד התערבותה במלחמת העולם השנייה.
להפצת רעיונותיו מצא לוס פרטנרית ראויה: אשתו השנייה - אשת החברה, הסופרת, הפוליטיקאית והדיפלומטית הרפובליקנית קלייר בות - שבשבילה עזב את אשתו הראשונה, אם שני ילדיו. כשהם התחתנו, הנרי לוס וקלייר בות כבר היו מפורסמים ומצליחים בזכות עצמם. הם הפכו לפאוור קאפל הבכיר של אמריקה בתקופתם, אך הזוגיות שלהם הייתה קשה ומלאה ברומנים מחוץ לנישואים.
תמונות מספרות
הפופולריות של “טיים" גדלה באופן משמעותי, כשהחברה החלה להפיק תוכנית רדיו בשם "The March of Time", ששודרה בין 1931 ל־1945, ויומן חדשות באותו שם, שהוקרן בבתי הקולנוע בין השנים 1935 ל־1951 - שניהם פרי יוזמתו של רוי לארסן, יד ימינו של הנרי לוס.
הגרסה הרדיופונית והגרסה הקולנועית של "The March of Time" סיכמו את החדשות כפי שהן הובאו במגזין של אותו שבוע, ושילבו תוכן דוקומנטרי עם שחזורים דרמטיים. ההתפרסות של “טיים" למדיומים נוספים הגדילה את המודעות בציבור לקיומו של כתב העת, והפכו את טיים בע"מ לתאגיד המולטימדיה הראשון.
בימי שיא ההצלחה שלו הכסף זרם במערכת העיתון כמים. כתבי “טיים" אכלו במסעדות הכי יקרות במנהטן, והעורכים חזרו הביתה בסוף היום בלימוזינה. הנרי לוס היה איש עסקים ממולח, והוא פתח, בזה אחר זה, שורה של מגזינים חדשים, בשלל נושאים, תחת המטרייה של טיים בע"מ. הראשון היה מגזין הכלכלה והעסקים “Fortune".
בריטון האדן לא אהב את הרעיון של מגזין לאנשי הכוח והשררה, במיוחד לאור העובדה שלוס רצה בהתחלה לקרוא לו “Power". אחרי מותו של האדן, זמן קצר לאחר קריסת וול סטריט, שהביאה לשפל הגדול, הקים לוס את המגזין. כתב העת, שנמכר לפני מספר שנים לאיל ההון התאילנדי צ'טצ'וואל ג'יארוואנון, הוא מגזין כלכלה מוביל עד היום ונחשב לאחד המתחרים העיקריים של “פורבס".
אחר כך הקים לוס את “לייף". שנות ה־30 היו השנים הגדולות של השבועונים המצולמים, ו"לייף" היה המוביל בז'אנר. למעשה “לייף" היה מגזין אמריקאי ישן, שפעל עוד מהמאה ה־19, וסיפק לקוראיו בידור קל ואיורים יפים של נורמן רוקוול. לוס קנה את המגזין ב־1936, בעיקר בשביל שמו, והפך אותו למשהו אחר לגמרי: מגזין חדשות צילומי הידוע באיכות צילומיו. “לייף" עסק בחדשות, תרבות וחברה, ופרסם אין ספור צילומים שהפכו לנכסי צאן ברזל של הצילום במאה ה־20. לא פעם הצלמים שלו שמו את נפשם בכפם והביאו עדויות מצולמות משדה הקרב. בראשם צלם המלחמות הגדול, רוברט קאפה, שנהרג בעת מילוי תפקידו התיעודי במלחמת הודו־סין הראשונה.
צלמי “לייף" תפסו בעדשותיהם את נקודות השיא והשפל של האנושות בשנות ה־40, ה־50 וה־60 של המאה הקודמת, שהיו שנות השיא של המגזין, שנסגר ב־1972. “לייף" שתל בדמיונם של אנשים מסביב לעולם דימויים חזותיים חזקים, נוצצים והרואיים של התרבות האמריקאית, וחיזק את תפיסתו של הנרי לוס לגבי “המאה האמריקאית". הצילום המפורסם ביותר של “לייף", שממחיש את תפיסתו של לוס היטב, הוא “יום הניצחון על יפן בכיכר טיימס" (המכונה גם “הנשיקה"), שצילם הצלם היהודי אלפרד אייזנשטאדט בכיכר טיימס בניו יורק, ב־14 באוגוסט 1945, במהלך חגיגות הניצחון על יפן.
אייזנשטאדט עקב במצלמתו אחרי מלח שתפס נשים רנדומליות ונישק אותן בהתלהבות. כשהמלח הלבוש בחליפה כהה תפס בזרועותיו בחורה הלבושה בשמלה לבנה (ככל הנראה אחות) ונישק אותה, אייזנשטאדט לכד בעדשתו את התמונה שעתידה הייתה להפוך לסמל לסיום מלחמת העולם השנייה. אייזנשטאדט לא הספיק לברר את שמות המצולמים, והיות שלא רואים את פניהם בבירור, במשך השנים צצו כמה אנשים שטענו שהם המצולמים בצילום ההיסטורי.
ב־1954 לוס הוסיף לאימפריה שלו את מגזין הספורט “ספורטס אילוסטרייטד", שיוצא עד היום. הבכירים האחרים בחברה זלזלו ברעיון וסברו שספורט הוא לא נושא לכיסוי עיתונאי רציני, אך לוס, אף שלא היה חובב ספורט בעצמו, חשב אחרת. כנהוג אצל לוס, בהתחלה הוא פנה למעמדות הגבוהים והתמקד בענפי ספורט של המאיון העליון, כמו פולו ושיט יאכטות. עברו 12 שנה עד שמגזין הספורט החל לראות רווחים, אך בדיעבד הוא עורר מהפכה, ולצד הטלוויזיה ועליית תרבות הפנאי, סומן כאחד הגורמים האחראים לפופולריות העצומה של צפייה בספורט בארצות הברית.
אלה רק כמה דוגמאות מהמגזינים הנישתיים שלוס פתח. חברת טיים בע"מ הוציאה במשך השנים רשימה ארוכה של מגזינים בנושאים שונים, וגם מהדורות של “טיים" במדינות שונות.
מחלוץ התעופה ועד היטלר
אחד המאפיינים הבולטים של “טיים" מאז ומעולם היה ההתמקדות שלו באישים. הרעיון היה לספר את החדשות לא דרך אירועים, אלא דרך אנשים. לכן במשך שנים ארוכות התנוסס מדי שבוע על השער פורטרט של אישיות אחת בלבד. ב־1999 המגזין פרסם את רשימת “100 האנשים החשובים ביותר של המאה ה־20". למקום הראשון הגיע אלברט איינשטיין, בטענה שהוא המדען המוביל במאה הנשלטת על ידי המדע. אחריו הגיעו מהאטמה גנדי ופרנקלין דלאנו רוזוולט. באותה שנה יסד “טיים" גם רשימה של 100 האנשים המשפיעים ביותר של השנה, שמאז 2004 מתפרסמת מדי שנה.
הרשימה הזו נשענת על מסורת ותיקה של “טיים" בהכתרת אנשים חשובים. מאז 1927 מקדיש המגזין גיליון שנתי ל"איש השנה" או ל“אשת השנה", אם כי מספר זעום של נשים זכו לכבוד. ב־1999 השתנה שם הגליון ל"אישיות השנה", כלומר Person of the Year, הניטרלי מבחינה מגדרית. הגיליון המתפרסם בחודש ינואר מכתיר את האישיות הבולטת ומשפיעה ביותר של השנה החולפת. בדרך כלל אלה פוליטיקאים, אקטיביסטים, אנשי עסקים או מנהיגי דת, אך לא תמיד.
איש השנה הראשון של “טיים" היה חלוץ התעופה האמריקאי צ'ארלס לינדברג. מספרים שבסוף 1927 עורכי “טיים" קלטו פתאום את הפאדיחה שהם עשו: הם לא העניקו אף שער ללינדברג, שהפך לסנסציה באותה שנה כשחצה לבדו בטיסה ישירה את האוקיינוס האטלנטי, והיו זקוקים לתירוץ כדי לשים את תמונתו על השער באיחור. הפתרון היה להכתיר אותו כאיש השנה וכך לתת לו שער בסוף השנה בלי שזה יהיה מביך. ראו כי טוב והפכו את הקונספט של איש השנה למסורת שנתית.
לאורך השנים נבחרו לא רק אנשים בודדים למשפיעים ביותר, אלא גם זוגות וקבוצות. והיו גם מקרים שבהם אישיות השנה של “טיים" בכלל הייתה עצם דומם; המחשב נבחר למכונת השנה ב־1982, וכדור הארץ הנמצא בסכנת הכחדה נבחר לכוכב הלכת של השנה ב־1988. על שער גיליון אישיות השנה האחרון התנוססה תמונתו של נשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי, כשהתואר ניתן הן לזלנסקי והן ל"רוחה של אוקראינה".
פה ושם היו כמה בחירות מוזרות לגיליון “אישיות השנה", כמו ב־2006 כשאישיות השנה הייתה You, כשהכוונה לכל מי שמשתף תוכן גולשים ברשתות חברתיות, ביו־טיוב, בוויקיפדיה ובכל מקום אחר ברשת. רבים התאכזבו, כי הם חיכו לגלות, כמו בכל שנה, איזו אישיות אמיתית “טיים" יבחרו. ב־2017 נבחרו “שוברי השתיקה" שהציתו את תנועת “מי טו", כשעל השער התנוססה תמונה של קבוצת נשים, ביניהן כוכבת הקולנוע אשלי ג'אד וכוכבת הפופ טיילור סוויפט. בפינה הימנית התחתונה של אותו שער נראה מרפק של אישה שלא רואים את פניה - בחירה אומנותית המייצגת את כל אותן נשים שחשפו את סיפורי ההטרדה והתקיפה המינית שלהן באופן אנונימי, ושגם להן מקום חשוב במאבק.
למקום השני באותה שנה הגיע דונלד טראמפ, שהוכתר כ"איש השנה" בשנה הקודמת. בגיליון צוין שהזעזוע מהקלטת שבה הוא משוויץ ביכולתו לתפוס נשים באיבר המין היווה קטליזטור להיווצרות תנועת “מי טו", מה שמוכיח שאישיות השנה לאו דווקא צריכה להיות חיובית.
הבחירה השנויה במחלוקת ביותר נעשתה ב־1938, כש"טיים" בחר באדולף היטלר כאיש השנה. אף ש"טיים" מקפידים להזכיר שהם בוחרים את האישיות המשפיעה ביותר - לא חשוב אם לטובה או לרעה - הבחירה עוררה וממשיכה לעורר זעם בקרב אנשים מסוימים, שכן לרוב הדמות הנבחרת היא דמות נערצת שמוצגת כדמות חיובית, והבחירה נחשבת בדרך כלל לכבוד גדול.
הכתבה בתוך הגיליון שהכתיר את היטלר כאיש השנה גינתה אותו בחריפות והציגה אותו כסכנה לדמוקרטיה ולעולם החופשי. וגם תמונת השער עצמה - איור מחריד שבו היטלר מנגן את “המנון המוות" שלו על עוגב בזמן שגופות מתים משתלשלות מגלגל עינויים - מבהירה את עמדת המגזין. ועדיין, להרבה אנשים היה קשה לבלוע את זה.
“טיים" מקפידים להזכיר שהיטלר הוא לא הדמות השלילית היחידה שלה הוענק התואר “איש השנה", כהוכחה לכך שלא מדובר בתואר חיובי בהכרח. בנוסף להיטלר, כיכבו ברשימה גם סטלין (שזכה בתואר פעמיים, ב־1939 וב־1942), אוסמה בן לאדן והאייתוללה חומייני.
נזק פסיכולוגי
כוחו של “טיים" ירד בשנים האחרונות, עם ירידת כוחה של העיתונות המודפסת בכללותה, אך לגיליון “אישיות השנה" עדיין יש כוח לא מבוטל. מי שבמיוחד מתעניין בגליון הזה - וכועס בפומבי בכל פעם שהוא לא נבחר - הוא דונלד טראמפ. קשה לשכוח איך הוא התעצבן ב־2019 כשגרטה טונברג נבחרה ולא הוא.
טונברג הייתה אחת הנשים הלא רבות שנבחרו לאורך השנים ל"אישיות השנה". ב־2020 פרסם “טיים" לכבוד יום האישה הבינלאומי פרויקט מיוחד שבו הכתיר את 100 הנשים המשפיעות ביותר בשנות קיומו, ועיצב שערים אלטרנטיביים המראים כיצד המגזין היה נראה אילו בכל שנה הייתה נבחרת אישה.
בהקשר של שוויון לנשים, צריך לציין את אחת מנקודות השפל של “טיים" שהתרחשה ב־2017. העורכת, העיתונאית ומייסדת מפלגת השוויון לנשים בבריטניה קתרין מאייר תבעה את המגזין שבו עבדה בגין אפליה על בסיס מגדר וגיל, אחרי שפוטרה מהעיתון והוחלפה בגבר צעיר. התביעה הסתיימה בהסכם בין הצדדים, אך היא הזכירה איזשהו חוסר שוויון אינהרנטי בין נשים לגברים שהיה שם ב"טיים" מההתחלה.
כשהתנועה לשחרור האישה החלה להכות גלים בסוף שנות ה־60, “טיים" השמרני דיווח על זה בחשדנות ובמבט כמעט אנתרופולוגי, ולקח לו זמן להבין את החשיבות של התנועה. ורק בעשר השנים האחרונות היו נשים שישבו בכיסא העורך הראשי של כתב העת.
לאורך השנים פרסם כתב העת לא מעט שערים שנויים במחלוקת, גם בגיליונות הרגילים שלו, לא רק בגיליון “אישיות השנה". שער שנוי במחלוקת הוא כמובן טוב, כי מדברים עליו והוא מקבל תשומת לב, אם כי יש מקרים שבהם הואשם המגזין בכך שהלך רחוק מדי. למשל ב־1966, כשפורסם שער שחור שעליו כתוב באותיות אדומות “האם אלוהים מת?". הכתבה המלווה אותו עסקה בעליית האתאיזם בארצות הברית ותנועת “מות האלוהים" שפרחה בשנות ה־60, אך הביקורת על השער הייתה חריפה.
ב־1994 פרצה שערורייה כש"טיים" פרסם על השער את תמונת המעצר של כוכב הפוטבול או־ג'יי סימפסון, שהואשם ברצח אשתו לשעבר ניקול בראון וחברה רונלד גולדמן. התמונה שהמגזין פרסם עברה מניפולציה שהפכה את צבע עורו של סימפסון לכהה יותר. המגזין “ניוזוויק", לשם השוואה, פרסם באותו שבוע את אותה התמונה על השער, אלא שאצלם היא לא עברה פוטושופ.
ישנה טענה כי השער הזה של “טיים" הוא הרגע שבו גזע הפך לפקטור בפרשת או־ג'יי סימפסון. אנשים הזדעזעו מזה שהתמונה הוכהתה, כי בתת־המודע הקולקטיבי הלבן של ארצות הברית עור כהה אוטומטית מקושר לאלימות, והפרשה נתנה נשק לעורכי דינו של סימפסון לטעון כי הוא הופלה על רקע גזעני.
בעקבות השערורייה פרסם “טיים" הסבר בן כמעט 900 מילה שבו נטען שהתמונה טופלה בפוטושופ לא על מנת להכהות אותה, אלא במטרה להפוך אותה לאומנותית ואיקונוגרפית יותר. בהסבר נטען שלא הייתה שום כוונה לטעון שכהה יותר זה אלים ומסוכן יותר, ונרמז גם שעצם ההנחה שזו הסיבה שהם הכהו את התמונה היא הטענה הגזענית.
ב־2010 התנוססה על השער צעירה אפגנית יפה, שרק אחרי כמה שניות שמים לב שאין לה אף, מכיוון שבעלה לוחם הטאליבן ומשפחתו חתכו לה אותו כעונש על ניסיונה לברוח מהתעללות שעברה בבית. רבים חשבו שזו תמונה קיצונית וקשה מדי מכדי להדפיס על השער, אך עורך העיתון טען שהמטרה של השער הפרובוקטיבי והמחריד הייתה לעורר דיון ציבורי לגבי נחיצות ההתערבות של ארצות הברית באפגניסטן.
עוד שער שערורייתי פורסם ב־2012. התנוססה עליו תמונת אם המניקה בעמידה ילד בן 3, המלווה כתבה על תיאוריות הורות של רופא הילדים המפורסם ד"ר ויליאם סירס. התמונה הייתה של אישה צעירה, יפה, בלונדינית ומאופרת, שמניקה ילד גדול העומד על כיסא עם נעליים ומכנסי דגמ"ח. היו שנפגעו מהכותרת “האם את מספיק אמא?", שכביכול רומזת שאמהות שלא מניקות למשך תקופה ארוכה, או לא מניקות בכלל, הן לא אמהות מספיק טובות. היו שהזדעזעו מהתמונה עצמה, שבה אישה מניקה ילד גדול.
היו שזעקו לנוכח הסקסואליזציה של ההנקה והרמיזות לגילוי עריות בתמונה הפרובוקטיבית שמשדרת הכל מלבד אינטימיות שבין אם לילד. רבים טענו שהאם והעיתון ניצלו את הילד המסכן ומעוללים לו נזק פסיכולוגי בלתי הפיך בעצם פרסום התמונה, שלטענתם תמשיך לרדוף אותו בבית הספר ובתיכון. עשרות אלפי תגובות פורסמו באינטרנט, והשער הפך לנושא הדיון החם של אותו שבוע, שעורר זעם מחד ופרודיות ולעג מאידך.
כוחו מאחוריו
100 שנה מאז שנוסד, הימים הגדולים של “טיים" מאחוריו. כוחם של מגזינים מזמן נחלש, וגם איש העסקים הניו יורקי הלבן, המצליח והעשיר, שבדמותו “טיים" נוצר, הוא כבר לא הבון טון.
בשנים האחרונות כתב העת החליף כמה ידיים. ב־1989 חברת טיים בע"מ התאחדה עם וורנר וביחד הם יצרו את הקונצרן טיים־וורנר. ב־2017 רכש תאגיד מרדית את חברת טיים בע"מ, שבבעלותה “טיים" ומגזינים נוספים. החל מפברואר 2018 חברת טיים בע"מ כבר לא קיימת, אך "טיים" עדיין יוצא והוא נמכר באותה שנה תמורת 190 מיליון דולר לאיש העסקים, היזם והמנהל היהודי־אמריקאי מארק בניוף ואשתו לין. בניוף, מיליארדר ואיל הון, על כל המשתמע מכך, הציל לעת עתה את "טיים".
כמו מרבית המגזינים בעולם, התפוצה של “טיים" ותדירות היציאה של כל גיליון, ירדו, ובמקביל מושקעים משאבים הולכים וגדלים בגרסה המקוונת. במשך 97 שנה יצא “טיים" אחת לשבוע, אך מאז 2020 הוא יוצא פעמיים בחודש. גם אם כבר אין לו הכוח וההשפעה שהיו לו פעם, למגזין עדיין יש מהדורה מודפסת, ובנוסף מיליונים שקוראים אותו ברשת.
רבים חושבים שבעידן שבו כולם מתעדכנים בחדשות כל הזמן בטלפון כבר אין צורך ב"טיים" ושימיו של המגזין ספורים. בניוף הוא ככל הנראה מאלה המאמינים שבעידן הפייק ניוז, היתרונות ש"טיים" טיפח במשך 100 שנה - אוצרות חדשותית מדוקדקת והאמון שהציבור רוחש לו - הם בלתי ניתנים להחלפה.