האיתות הראשון שהאיחוד והאחווה לא שבו לשכון במפלגה הרפובליקנית במשכנה הזמני בוועידה בקליבלנד, אוהיו, ניתן על ההתחלה. יוזמה ביורוקרטית לשינוי התקנון, שלא הייתה פוגעת בנכסיו האנושיים של דונלד טראמפ, אף שעלתה על ידי מי שאינם אוהדיו, חברי “Never Trump”, יורטה באופן ברוטלי ומבזה על ידי הוועדה המסדרת.
ג’ון קייסיק, מושל המדינה המארחת ומהמתמודדים לנשיאות, כלל לא הגיע לאולם ואיתו בכירי המפלגה כג’ב בוש, אחיו ואביו, ג’ון מקיין, מיט רומני ועוד סנאטורים וחברי קונגרס המחרימים את האירוע ואת המועמד. בהיעדר פיגורה פוליטית מסדר גודל נחשב, לא הייתה למצלמות ברירה אלא לתעד את בוב דול בן ה־94, שבר כלי לכל דבר ועניין, שהובס בידי ביל קלינטון ב־1996 ועבר לפרסם ויאגרה. הטרחה להקים אותו בכל פעם שמישהו מהנואמים חלק לו כבוד נפלה על הבאטלר השחור שלו, שישב מאחוריו. מראה דול השבור והנכה כמזכרת לגדולת מפלגתו של לינקולן היה עגום ומכמיר לב.
משימתו של טראמפ השבוע היא לשכנע מפלגה מפולגת, מסוכסכת ונושאת צלקות מהפריימריז, שהוא האיש שיביא אותה לבית הלבן. רעיון שהדעת לא סובלת והוא הסיבה היחידה לתת פומבי לרוחות הרעות הנושבות במפלגה. מה שהובטח לנו כמופע שואו־ביזנס מתוקתק עד התג האחרון וחגיגה שטרם נראתה כמותה, יצא לדרך בצליעה קשה.
ההחלטה – שלא ברור כיצד נפלה – להעמיס את הערב הראשון על כתפיה הדלות של מלאניה טראמפ, הרעיה, שאנגלית אינה שפת אמה וכולה המנון למקום שתופסים מהגרים בכור ההיתוך (החוקי) של אמריקה, התפוצצה ברעם אדיר. הנאום שנאמר שגברת טראמפ שקדה עליו 5־6 שבועות עם כותב נאומים מקצועי - שהדליק את האינטרנט כל הלילה וזלג בשיטפון גדול לתוכניות הבוקר בטלוויזיה - היה פלאגיאט לא מוסווה של הנאום שנשאה מישל אובמה בוועידה הדמוקרטית ב־2008.
אלו מסוג ההאשמות שגופי שידור מהוגנים נזהרים בהן, בעיקר מול חרונו של טראמפ, אבל הצבת הטקסטים אחד ליד השני לא השאירה מקום לספק; מישהו בשירותה של גברת טראמפ כייס נתחים גדולים מנאום הגברת הראשונה. אין הסבר מתקבל על הדעת כיצד באה מעידה קשה כזאת לעולם בימים שבהם כל מילה שנהגית או נכתבת נמצאת בהישג יד. גם החלטתו של טראמפ - להתייצב מול מפלגתו כבר בערב הראשון כדי להציג את אשתו - הייתה תקדימית. לרוב מגיע המיועד בערב האחרון, לאחר שריפד את הדרך אליו באהבה ובשושנים. האופן שבו הגיח טראמפ במלוא צלליתו המוכרת מאור זרקורים מסמא, הלקוח מהשפה הוויזואלית של לני ריפנשטאל, במאית הבית של היטלר וסרטה על ועידת נירנברג “ניצחון הרצון”.
מכיוון שהרפובליקנים נטולי סלבס ראויים שאפשר היה לגייסם להעשיר את הרפרטואר, נפתחה הוועידה בנאומים מאת השחקן סקוט באיו (צ’אצ’י מ־"Happy Days" העתיקה) ואנטוני סבאטו מתהילת “הרווק”.
במקום להלך בזהירות על התפרים הנקרעים מלחץ של ההוויה האמריקאית על רקע ימי אלימות קשה וחילוקי דעות עמוקים בין ימין ושמאל, העיד ערב הפתיחה כי ההחלטה היא להתנפל בחמת זעם על נקודות החיכוך, להעצים אותן ולהוציא את דיבתם של ברק אובמה והילרי קלינטון. בלי להתעכב על כל נאום בנפרד – חוץ אולי מהתקף האמוק של רודי ג’וליאני – ברור מעל לכל ספק שקלינטון אשמה בכל: מבנגזי ועד רצח קנדי. כאשר מוצב הרף בערב הראשון בתחתית שלולית המיץ של הזבל, אין שאלה לאן ייסעו הרטוריקה והדמגוגיה בקליבלנד. אם טראמפ הוא מי שפרי הבאושים הרקוב הזה ייפול בחיקו, כדאי לדאוג וגם לפחד.