לצד קלינטון: האיש שיכול להפוך יום בהיר אחד לנשיא ארה"ב

אין לסגן הנשיא תפקיד אמיתי מלבד לחכות ולסייע בידו של הנשיא ככל שזה יבקש סיוע. במקרה של ג'ונסון, זה היה מעט מאוד. יחסיו עם קנדי לא היו טובים; במקרה של אל גור, שיחסיו עם ביל קלינטון היו טובים, זה היה משמעותי למדי; במקרה של ריצ'רד צ'ייני, שיחסיו עם הנשיא ג'ורג' בוש היו קרובים תקופות ממושכות, זה היה משמעותי מאוד. כל נשיא והתזמורת שהוא מקים, כל סגן והיכולת שהוא מביא - יכולת תמרון המאפשרת לו להתברג פנימה, אל חוגו הפנימי של הנשיא; ויכולת מקצועית, ההופכת אותו לנכס לנשיא.
 

במערכת הבחירות התקבע תפקידו של הסגן סביב שני מוקדים: הוא כלב השמירה הפחות מנומס של המועמד; כלומר, כשצריך להתלכלך במערכת הבחירות, סגן הנשיא הוא מי שבאופן מסורתי אמור לעשות זאת לטובת המועמד לנשיאות. הוא גם מי שאמור לאזן את המועמד ולהשלים אותו היכן שהמועמד צריך השלמה. לפעמים מדובר בהשלמה גיאוגרפית, כשמועמד דרומי יבחר סגן צפוני ולהפך. לפעמים מדובר בהשלמה מגזרית. לפעמים בהשלמה מקצועית. במקרה של ברק אובמה, שהיה מועמד צעיר, חסר ניסיון ושחור, נבחר סנטור לבן ומנוסה מאוד - ג'ו ביידן. זה היה מתאים גם מגזרית, לבן ושחור, וגם מקצועית, מנוסה ולא מנוסה.

לפעמים הבחירה בסגן נשיא אינה מעלה או מורידה הרבה. רונלד רייגן היה נבחר מן הסתם גם ללא ג'ורג' בוש לצדו. קלינטון היה נבחר גם ללא גור. לפעמים מדובר בהברקה: בוש לא ידע עד כמה יזדקק לצ'ייני בימים הסוערים של אחרי ה־11 בספטמבר, אך התברר שנזקק לו מאוד. לפעמים בנפילה: ג'ון מקיין ניסה להציל ספינה טובעת בסיועה של הפתעת בחירות ממזרית - מושלת אלסקה שרה פיילין - אך זו רק גררה אותו למצולות במהירות גדולה יותר.

בחירות 2016 עוד לא הבליטו את הסגנים שלהן, בין השאר כי המועמדים עצמם - דונלד טראמפ והילרי קלינטון - כל כך גדולים מהחיים, עד שלא נשאר הרבה מקום למישהו אחר. ועוד: משום שבכוונה בחרו סגנים סולידיים מאוד. טראמפ עשה שיקול פנים־מפלגתי ובחר במייק פנס, מושל המקובל גם על הבוחרים הרפובליקנים החושדים - ובצדק - שהמועמד שלהם ליברלי מדי. קלינטון, בבחירתה בטים קיין, עשתה שיקול תדמיתי, במידה מסוימת דומה לזה שעשה בעלה כאשר בחר באל גור לסגנו. קלינטון וגור היו דומים למדי או לפחות נדמו ככאלה: צעירים, מבריקים, דרומיים, מבשריה של רוח חדשה. הם לא איזנו זה את זה, אלא חיזקו את המסר המשותף.

קלינטון בחרה בקיין, איש סולידי, מנוסה, שקול, מתון ולא מתלהם - כדי לחזק את המסר שלה: היא לא אחת שבאה לשחק בקרקס פוליטי, היא באה כדי להיבחר ולמשול. "בחרתי את קיין", אמרה לבוחרים, "כדי שיהיה מי שיגיד לי שאני טועה".

קיין עשה עד כה את מה שמצופה ממנו. הוא היה סולידי עד כדי שיעמום. אלא שאז קרתה למועמדת שלו תקלה: היא לקתה בדלקת ריאות, הסתירה זאת, כשלה לרכב וצולמה. שאלות על בריאותה החלו לרחף מעל מערכת הבחירות, ובהתאם הופנו המבטים למי שאמור לקבל את המפתחות אם וכאשר.

המבטים הופנו למועמד שמרוב ששמר על פרופיל נמוך, מרוב שדבק בתדמיתו האפרורית, כמעט במכוון, נדמה שאמריקה עוד לא ממש מכירה אותו, ולכן גם עוד לא ממש יכולה לדמיין אותו בתפקיד המיועד, אם יתברר שבריאותה של קלינטון אינה איתנה מספיק כדי לסחוב אותה למשך ארבע או שמונה שנים של נשיאות. התפקיד של קיין - לחכות - נראה לפתע מוחשי יותר. אך קיין עצמו איננו מוחשי מספיק. הוא ייאלץ להתבלט קצת יותר.

כמה פרטים בסיסיים עליו: הוא היה ראש העיר ריצ'מונד, וירג'יניה, ובהמשך כיהן בתפקיד מושל וירג'יניה. הוא היה ראש הוועדה הדמוקרטית הלאומית, והוא סנטור זוטר מאז נבחר ב־2012 לצדו של מרק וורנר (שהוזכר גם הוא כמועמד אפשרי לסגנות). קיין בן ה־58 (צעיר ביותר מעשור מהמועמדת של מפלגתו) נשוי ולו שלושה ילדים. הוא קתולי ונגן מפוחית חובב לא רע בכלל.

כבר יותר מ־20 שנה שהוא פוליטיקאי בווירג'יניה, והוא זכה לראות את המדינה שלו הופכת ממדינה רפובליקנית, צבועה באדום במפות הפוליטיות, למדינה שצבעה תכלת חיוורת. עדיין לא כחול. עדיין לא מדינה דמוקרטית סולידית. בשמונה מתוך עשר מערכות הבחירות האחרונות לנשיאות, הצביעו 13 האלקטורים שלה למועמד הרפובליקני: פורד, רייגן, רייגן, בוש, בוש, דול, בוש, בוש. אבל בפעמיים האחרונות הצביעו האלקטורים לברק אובמה. השנה נראה, לפחות לפי הסקרים המתפרסמים כעת, שיצביעו לקלינטון. כלומר, לקלינטון ולקיין. זה כמובן התפקיד הראשון של קיין: לוודא שהמדינה שלו לא תחמוק מבין האצבעות. מועמד לסגנות שנכשל בתפקיד הזה לא מצדיק את בחירתו.

התפקיד השני שלו הוא להרגיע, להעביר את המסר שקלינטון בריאה. שדלקת ריאות יכולה להפריע לכל אחד. הנה, בשבוע שעבר העלה זיכרונות ממחלה דומה שתקפה גם אותו כאשר התמודד על מושב במועצת העיר של ריצ'מונד - יחי ההבדל הקטן - בשנת 1994. גם הוא ניסה להמשיך בכל הכוח, כמו שקלינטון ניסתה. גם הוא גילה שמחלה כזאת מקשה על תפקיד מלא, כמו שקלינטון גילתה.

זה מה שעושה עכשיו הקמפיין שלה בחוכמה: רבים מפקפקים ביושרה של המועמדת הדמוקרטית ובכריזמה שלה. אבל אף אחד איננו טוען שהיא עצלנית, אף אחד לא מתכחש לכך שהיא לוחמת. על כן, בידיהם המיומנות של יועציה, מה שקרה לה בשבוע שעבר אינו אלא עוד הוכחה למוסר העבודה הגבוה שלה. עד שהמחלה לא מכריעה אותה ממש - היא לא עוצרת.

בניגוד לקלינטון, קיין הוא איש סימפתי. לא כריזמטי במיוחד, לא מסעיר או מעורר השראה, אבל בהחלט מעורר אמון. על כן הוא נשלח להיות מעין פרשן שלה. כשהיא חולה ומסתירה, הוא מסביר מדוע. מפיו זה נשמע אמין יותר. זה לא קורה לה הרבה, אבל כשהיא כושלת בלשונה ומגדירה למשל מחצית מתומכיו של טראמפ כמי ששייכים ל״סל של מקרים מצערים", הוא נחלץ למתן ולשכנע שמדובר בסך הכל באמירה מובנת.

"מה אתה אמור לעשות אם אתה נתקל בדיוויד דיוק (המנהיג הימני־קיצוני - ש"ר), שפעיל בקמפיין ומעודד אנשים להצביע לטראמפ, או בדונלד טראמפ עצמו שמצייץ אמירות של אנשים שיש להם קשר לארגונים של גזענים לבנים? האם אתה אמור לשתוק ביחס לזה? אני חושב ששתיקה אל מול הערות מקטבות ומפלות מאפשרת לדברים כאלה לצמוח", הוא אמר. "ואתה לא יכול לשתוק מול זה".

קיין לא יכול לשתוק גם מול תופעות שהוא מזהה כסקסיסטיות ביחסם של בוחרים מסוימים כלפי המועמדת קלינטון. באחד מהקטעים החביבים עליו בהופעותיו הפומביות הוא מדבר באריכות על רעייתו אן, שעמדה מאחוריו לאורך שנים של קמפיין פוליטי. "היא עשתה עבודה מאחורי הקלעים", הוא מזכיר, "והשם שלי הוא שהתנוסס על שלטי החוצות". "עכשיו", הוא אומר, "אני הגבר החזק שנרגש מאוד לשחק את תפקיד המשנה". משנה למועמדת אישה.

הבוחרים הם שיחליטו אם קלינטון וקיין ייכנסו לבית הלבן יחד. ואם כן, קלינטון תחליט איזה תפקיד תאפשר לקיין למלא בממשל שלה. הרי יש לה מחויבות קודמת לנשיא לשעבר קלינטון, שעלולה לסבך אותה, ועוד שלל בכירים שכבר תפרו לעצמם חליפות ותפקידים בממשל הבא. בינתיים יצירה משותפת אחת כבר נכרכה ונשלחה לחנויות הספרים: "חזקים יותר יחד", ספר שמבקר הספרים של "הוושינגטון פוסט" תיאר כ"מביך, מרושל, חוזר על עצמו, משעמם". עוד לא קראתי, וכנראה גם אין צורך.

המבקר אומר שאין בספר משהו שאי אפשר למצוא באתרי האינטרנט של הקמפיין. ובכל זאת, כותרתו של הספר וכריכתו מעידות על התדמית שבכוונת כותביו (שכמובן לא באמת כתבו אותו) לשדר. מחייכים, לבושים בכחול, מניפים את ידיהם אל עבר קהל בלתי נראה. קהל שאולי שם, ואולי איננו. ב־8 בנובמבר נדע.