היום, ה-8 בנובמבר 2016, עשוי להיות אחד הימים החשובים ביותר בתולדות האנושות. ביום הזה עשויה להפוך לראשונה אישה לנשיאת ארצות הברית, למנהיגת העולם החופשי ולאדם החזק ביותר עלי אדמות. לפני כ-100 שנה בלבד, פסיק בהיסטוריה של העמים, נשים לא הורשו כלל לבחור, ולא כל שכן להיבחר. מקומה של האישה היה במטבח, ליד מכונת התפירה או מאחורי עגלת התינוקות. הכסף, הכוח, וגם האלימות היו בידיו של הגבר. הוא שלט בעולם, ובאישה, ללא מצרים.
כבר ב-1848 היו נשים אמיצות ראשונות, הסופרג'יסטיות, שנאבקו בעד שוויון. אבל עברו עשרות שנים עד שנשים זכו לעמוד מאחורי הפרגוד ולהשפיע על חייהן. ובכל זאת, בארצות הברית של אמריקה, ביתם של האמיצים, לא הייתה עד היום, 240 שנה מאז שהאומה האמריקאית נולדה, שום מועמדת ריאלית לנשיאות. ואז הגיעה הילרי דיאן רודהם קלינטון.
אנחנו נמצאים בסיומו של קמפיין בחירות מלוכלך ואלים, שהמאיס על רבים את הפוליטיקה. זה לא מקרי. הזכר הלבן (ברק אובמה הוא היוצא מן הכלל שלא מעיד על הכלל) מסרב בתוקף לוותר על מוקד הכוח החזק בעולם. הוא משתמש בכל דרך אפשרית כדי להחזיר לידיו את השליטה ולא לאפשר לאישה לנהל את ענייני המדינה. לא במקרה בחרה המפלגה של הזכרים הלבנים, המפלגה הרפובליקנית, בדונלד טראמפ, קריקטורה קיצונית של זכר לבן, כמועמדה לבחירות לנשיאות. טראמפ מייצג את כל מה שרע באותו זכר לבן והיסטרי, החל בשוביניזם, המשך בגזענות וכלה בבורות. הוא מגדף, מכפיש, מרעיל, מעליל, משקר ועושה הכל, כולל הכל, כדי לרמוס את האישה שמולו.
ויש לו שותפים, ולמרבה הצער גם שותפות, למסע ההכפשה המתמשך של קלינטון. הכינויים "מועמדת חלשה", "מושחתת", "רמאית", "קרה", הודבקו לקלינטון מפי אנשי ימין ואנשי שמאל, מרביתם, כמובן, גברים. השנאה שלהם אליה היא קודם כל שנאת נשים. בניגוד לטראמפ, היא לא פושטת רגל, היא לא גזענית, היא לא גסת רוח. יש לה ניסיון פוליטי ומיניסטריאלי עשיר, היא קרת רוח וגם אנושית ועולה עליו בכל פרמטר.
אבל טראמפ והרפובליקנים, אלה שעשו את המוות לאובמה בשל צבע עורו, הצליחו לעורר שנאה כלפיה. שנאה של גברים. שנאה של מתוסכלים. שנאה של שוביניסטים ומיזוגנים. רבים חושבים שמישל אובמה, פרזנטורית נפלאה אבל חסרת ניסיון פוליטי, הייתה מועמדת טובה ממנה. מישל היא הילרי של 1992. אשתו של הנשיא האהוב ביל קלינטון, עורכת דין מעולה, שותפתו לכל מהלך. כולם אהבו וכיבדו את קלינטון - עד שהיא פתחה את הפה. עד שהתברר שהיא לא הגיעה לבית הלבן כדי לשמש כפלקט, אלא מונתה לעמוד בראש תוכנית הבריאות המקיפה ופורצת הדרך של ממשל קלינטון. או אז היא התחילה לחטוף מהרפובליקנים ומבעלי בריתם, שעשו הכל כדי לטרפד אותה. לו מישל אובמה הייתה רצה היום לנשיאות, היא הייתה הופכת בשניות "מושחתת", "מנוולת" ושאר כינויים מזעזעים מבית היוצר של טראמפ ותומכיו.
אבל בואו נעזוב את ההיסטוריה שהייתה. כי ההיסטוריה האמיתית עוד לפנינו. אישה בראש המעצמה החזקה בעולם, לצד מנהיגות בריטניה וגרמניה, יכולה ליצור שינוי גלובלי ומהפך רגשי אצל נשים רבות, שיזכו בהוכחה שלה קיוו שנים שהן מסוגלות, ראויות ושרק השמיים הם הגבול. כי אפילו הבית הלבן הוא כבר לא הגבול. הוא שלהן.
אל תתרשמו מכל הפרשנים המתלהמים, ואל תתפעלו מכל הרעשים ומהסחות הדעת (פרשת המיילים המטורללת היא רק אחד מהם): הבחירות הן קרב המאסף האלים והמכוער של הזכר הלבן. אני מקווה בכל לבי שהוא יפסיד. ושהיא תנצח. בשביל כולנו, נשים וגברים.