אתמול לפנות בוקר נגמר אחד הפרקים המדהימים בתולדות הספורט העולמי. השחיין האמריקאי מייקל פלפס, האיש שהשיג 28 מדליות אולימפיות, 23 מתוכן מזהב - יותר מכל ספורטאי אחר - הודיע שזו תהיה האולימפיאדה האחרונה שלו.
“הצלחתי להגשים את כל מה שחלמתי עליו בספורט”, אמר פלפס לאחר שזכה אתמול במדליית הזהב האחרונה עם נבחרת השליחים האמריקאית. “העובדה שסגרתי את הדלת כמו שאני רוצה משמחת אותי”.
אבל לכו תדעו אם זו באמת פרידה אחרונה בהחלט. גם לפני ארבע שנים, אחרי המשחקים האולימפיים בלונדון, הודיע פלפס שזה הסוף. ב־2014, אחרי ניסיון שיבה כושל והתמוטטות, עוד האמינו לו שזהו פרק הסיום. אבל הפגז מבולטימור הדהים באולימפיאדה הנוכחית בריו וחזר למקומו הטבעי במרומי הפודיום, האזור שהוא מכיר טוב מכולם.
גם מי שמכיר את פלפס חושב שהפרישה כעת מגיעה ממקום נכון, של שלמות עצמית. זו כבר לא אותה מכונת שחייה רובוטית שלא אומרת שלום לאיש בכפר האולימפי, שקועה עם אוזניות ענק בעולמה הפנימי, ורק הניצחון חשוב. זהו פלפס אחר.
השחיין בן ה־31 נראה לפתע במשחקים האחרונים שלו ידידותי, חברותי. אפילו עצר לסלפי עם זוטרים. אומנם זו הייתה האולימפיאדה החמישית שלו, אבל לראשונה השתתף בטקס הפתיחה. תמיד בחר לעמוד בצד, לשמור על כוחו למימי הבריכה. הפעם אפילו נשא את דגל המשלחת. “הייתי הרבה יותר פתוח ורגוע”, הודה.
פלפס היה בעבר שונה, כי מה שעניין אותו במיוחד היה לזכות בעוד תחרות. “כולם השוו אותי למארק ספיץ (שחיין אמריקאי אגדי – א”ל), אבל זה מעולם לא היה העניין”, סיפר פעם, “הרעיון הוא להיות מייקל פלפס הראשון, לא ספיץ השני. חלמתי לעשות דברים שאיש לא עשה לפני כן”.
הרחק מאחור ולא בכושר
כבר בגיל 15 היה פלפס חבר בנבחרת השחייה האולימפית של ארצות הברית, השחיין הצעיר אי פעם. “בכל חופשה שחיתי, בכל יום הולדת”, סיפר לפני שנים על עבודת הפרך בדרך למעמדו הרם, “ניסיתי להיות מוכן ככל האפשר”.
באולימפיאדת סידני 2000, והוא רק בן 15, סיים פלפס חמישי ולא זכה במדליה. אבל ארבע שנים לאחר מכן, באתונה, הדהים את העולם כשזכה בשש מדליות זהב ובשתי מדליות ארד.
באולימפיאדת בייג’ינג כבר היה כוכב-על בלתי מנוצח, מעוטר בשמונה מדליות זהב - ובלונדון 2012 אובחנה ירידה, רק ארבע מזהב ושתיים מכסף.
כאמור, אחרי האולימפיאדה ההיא הכריז פלפס על פרישה והודה שההכנות למשחקים בלונדון היו בהילוך שני. הוא איבד את הכוח ואת המוטיבציה, רצה להוריד את העול מכתפיו.
“ראיתי את עצמי רק כשחיין”, אמר (אולי) הספורטאי הגדול בהיסטוריה, “שום דבר אחר. לא ערך עצמי, לא אהבה עצמית. אמרתי ‘אני רק שחיין, אין לי שום דבר אחר בחיים’”.
ההידרדרות הייתה תהליך ארוך. הוריו התגרשו, ומשנת 2004 לא דיבר עם אביו. השחייה והתחרותיות הממכרת עלו לו בחיי החברה, ולא פעם נצפה לבדו בקזינו בקנדה, משחק פוקר. ב־2009 פרסם צהובון בריטי תמונה שלו עם באנג, מה שגרם לאחד מנותני החסות העיקריים לעזוב בטריקת דלת. פלפס הרגיש בודד ועצוב. בתחילת 2014 החליט שינסה בכל זאת לחזור לשחייה, המקום היחידי שהרגיש בו בנוח, אבל כששב לתחרויות מצא את עצמו הרחק מאחור, לא בכושר.
ב־29 בספטמבר 2014 עצרה ניידת של משטרת התנועה במרילנד ג’יפ ריינג’ רובר שנסע מעל המהירות המותרת ובצורה מעוררת חשד. השוטר לא היה זקוק לרישיון הנהיגה כדי לזהות את הנהג. פלפס כשל בבדיקות; כמות האלכוהול בדמו הייתה הרבה מעל המותר. הוא נעצר. דבי, אמו של פלפס, סיפרה אז שכשהגיעה שיחת הטלפון ובה הבשורה היא תפסה את ראשה בידיה, ידעה איזה גיהינום מחכה לבנה. התקשורת בטח תחגוג. בוב באומן, מאמנו של השחיין ומי שליווה אותו שנים רבות, הודה שציפה לשיחה כלשהי אבל חשש שהחדשות יהיו הרבה יותר רעות.
פלפס הסתגר בביתו ועל דלתו צבאו המוני עיתונאים. איגוד השחייה הודיע שהשחיין מושעה לחצי שנה בעקבות האירועים, ונראה שלא הייתה מכה שלא נחתה על ראשו. “הייתי במקום אפל”, הודה השחיין בראיון למגזין ‘ספורט אילוסטרייטד’, “לא רציתי לחיות עוד”. באומן המאמן ערך עם פלפס שיחה טלפונית רגשנית מאוד. “לא היה לו מושג מה לעשות בשארית חייו”, סיפר המאמן בראיון, “אני זוכר שאמרתי לו: ‘מייקל, יש לך כל הכסף שמישהו בגילך ירצה אי פעם או יזדקק לו. השפעת על כל העולם, יש לך עכשיו זמן פנוי ואתה האיש הכי אומלל שאני מכיר. מה נסגר איתך?”.
כדי למצוא פתרון לבעיה הוחלט להקים בבית השחיין קבוצת תמיכה. ישבו שם אמו, אחיותיו, כמה חברים וניקול ג’ונסון, לימים ארוסתו של פלפס. בסוף סוכם שאין מנוס מטיפול. בתוך כמה ימים המריא פלפס במטוס פרטי בליווי אחותו וחברתו למכון גמילה במדבר באריזונה. אלוף אולימפי, ספורטאי מעוטר - אבל נפש אבודה. “זה היה הפחד הכי גדול שחשתי בחיים”, הודה לאחר מכן.
במשך 45 יום לא עזב פלפס את מכון הגמילה. את התקופה תיאר כמסע לתוך נפשו, כשינוי אישי אדיר. כשעזב, לא בזבז זמן - וחזר לבריכה - אך לא לפני שהתקשר לאחד מחבריו והודיע: “הולך להיות מעניין; מסתבר שעד היום לא נתתי את כל מה שאני יכול”. באומן סיפר שפלפס לא הפסיד אימון מאז עזב את מכון הגמילה. אומנם בגלל ההשעיה בעקבות האלכוהול נאלץ השחיין להחמיץ בשנה שעברה את אליפות העולם ברוסיה, אבל השתתף באליפות ארצות הברית - ובה ניצח בכל שלושת המשחים שהשתתף בהם. התברר כי עם הזמנים שהשיג, היה זוכה במדליות הזהב באליפות העולם.
עוד לפני המשחקים בריו אמר פלפס בפומבי שהוא נשמר מפני אלכוהול לפחות עד סיום האולימפיאדה. “לא שתיתי כוסית אחת, וגם לא אשתה”, הצהיר, “אחוז השומן בגופי ירד באופן ניכר. אני רזה מאי פעם, והיכולת שלי בשיאה משום שעבדתי, שהתאוששתי, שישנתי ושדאגתי לעצמי”.
הצד האנושי
בגיל 31 היו בטוחים ששיאו מאחוריו ושישאיר מקום לדור הצעיר. אבל את מסע הפרידה מהמשחקים האולימפיים חתם פלפס ולו חמש מדליות זהב ומדליה אחת של כסף. המשחה היחיד שהפסיד בו באולימפיאדת ריו היה ב־100 מ’ בסגנון פרפר, משחה שבו ניצח ג’וזף סקולינג מסינגפור. ברשת מסתובבת תמונתו של סקולינג- ילד שחיין ואלמוני - ולצדו פלפס, כבר שחיין בוגר, אלוף אולימפי מעוטר. “רציתי להיות כמוהו”, הודה הסינגפורי בן ה-21 אחרי הניצחון הדרמטי. “הוא כל כך מצליחן. לא הייתי מגיע לנקודה הזאת בלעדיו. מייקל הוא הסיבה שבעטיה רציתי להיות שחיין יותר טוב”.
גם קייטי לדקי, האלופה האולימפית האמריקאית, הצטלמה בילדותה בחברת פלפס הבוגר. את התמונה אפשר למצוא ברשת. האמריקאים מספרים שמאז החל פלפס החל להתחרות בבריכה האולימפית, לפני 16 שנה, עלה מספר השחיינים המתאמנים במועדונים בארצות הברית מ-221 אלף ל-337 אלף בשנה שעברה. "הוא שינה לגמרי את ספורט השחייה”, החמיא נייתן אדריאן, עמיתו של פלפס לנבחרת האמריקאית, “הוא השפיע על כל התנועה האולימפית. מה שהוא השיג לא ייאמן, במיוחד אחרי שהראה את הצד האנושי שבו וכמה אמיתי היה בכל התהליך. אני מכבד אותו עד מאוד”.
אחרי שנים ארוכות של הפסקה, חזר פלפס לדבר עם אביו והתארס לחברתו. ממאי נעשה לאביו של בומר, תינוק בן שלושה חודשים שזכה לראות את אביו ממרומי היציע בבריכה בריו. “השינוי הגדול הוא שיש לי היום פניוּת לבריכה”, סיפר, “זה גם ניקה לי את הראש בחיים האישיים, חיי המשפחה. אני מסוגל ליהנות. התנסיתי בדברים שבעבר היו לי מובנים מאליהם”.
אין ספק שבעוד ארבע שנים, באולימפיאדת טוקיו, יהיה משעמם בבריכה בלי האיש הענק הזה, אבל לכו תדעו, מי שהשיג 28 מדליות אולימפיות אולי לא ירצה לעזוב לפני שיעגל ל־30. אצל פלפס, כמו שלמדנו, החיים אף פעם לא צפויים.