מדד הייחוד: דלתון, ספיישל אדישן

איך נכון להתייחס למרכיב החמקמק הזה שנקרא אופי או ייחודיות, כשמייצרים יין במהדורה מיוחדת? תלוי למי פונה היין הזה...

הרעיון העומד מאחורי יצירת מהדורת יין מיוחדת של יקב דלתון לדיוטי פרי הוא מובן, מה גם שהוא אינו היקב היחידי שעושה זאת. גם אני, בביקורים שלי בנמלי התעופה - אם נדייק: בחנויות המשקאות הפטורים ממכס שבנמלי התעופה, פחות שם לב למהדורות מסחריות שאפשר להשיג בכל חנות. הבקבוקים שמעניינים אותי הם כאלה שיצאו במהדורות מוגבלות, כאלה שהנדירות המוצהרת שלהם דוחפת אותי לפעמים להוציא לפעמים סכומים שמטלטלים את חשבון הבנק שלי.

לעומת זאת, כאשר מוצר שמסתתר מאחורי התווית הנדירה מתגלה כסטנדרטי, אני נוטה להתאכזב, על כן מעבר למבחן האובייקטיבי, נמדד בעיניי יין בדיוטי-פרי גם במדד הייחוד. עכשיו נותר רק לגלות האם יינות ספיישל אדישן של 'דלתון', עומדים במבחן.

שיהיה ברור: במבחן האיכות היינות הללו עומדים בכבוד: אלה יינות טובים, אפילו טובים מאוד, עכשיו נותר רק לברר אם מרוב המחשבות על קהל היעד, עליהם מצהירים קברניטי הפרויקט, המרכיב החמקמק הזה שאפשר לקרוא לו אופי, ייחודיות או מקוריות, הלך לאיבוד.

רשימת הקרדיטים של יוצרי הסדרה כוללת לפחות שישה אנשים, כולם מומחי יין ואלכוהול מנוסים ומוכשרים. מצד שני – כבר ראינו וועדות מומחים שמתיישבות לתכנן סוס ויוצא להם גמל – אז האם "ההוצאה המיוחדת" של דלתון היא סוס או גמל? בואו ונראה:

קחו את 'דלתון ספיישל רזרב לבן 2015', בלנד של ענבי מוסקט אלכסנדרוני, ויונייה, סוביניון בלאן ושרדונה. המפגש שלו עם האף ארומטי מאוד, עשיר בריחות נקיים של פירות לבנים, פירות טרופיים בשלים ופרחים, עם נגיעה קלה, לא מורגשת כמעט, של מינרלים. המגע עם החך קשוח מאוד יחסית לאף המפנק, טעמי הפרי העשירים קצת מתגוששים עם הגוף המוצק, החמיצות רכה והמרירות בולטת.

יין מקורי? ללא ספק. מהנה? זאת כבר שאלה של טעם, כי מצד אחד: לדלתון יש כמה יינות סדרתיים לבנים וורודים נהדרים, כמו למשל 'סוביניון בלאן רזרב' ו'וין גרי' – אז למה להמציא את הגלגל? מצד שני, קהל היעד של היינות הללו אינו בהכרח הקהל הישראלי – ואולי למענו אכן נדרש עדכון קל בגרסה.

מחיר: 24.90 $

'דלתון ספיישל רזרב אדום 2013', היין האדום בסדרה, הוא בלנד קלאסי, יחסית, של קברנה סוביניון ושיראז, שהתיישן בחביות כחמישה-עשר חודשים. יש לו ריחות טובים מאוד של פירות אדומים, תבלינים, פרחים ולא מעט עץ. הטעמים שלו עסיסיים מאוד, המבנה שלו רך, לא מציק והסיומת מתובלת וארוכה.

היין הזה מחובר והרמוני יותר מאחיו הלבן, אבל נעדר ממנו כמעט לחלוטין האופי הגלילי שיין כמו 'דלתון, עלמה, בלנד בורדו' ידע לבטא כל-כך יפה בשנים הטובות שלו – ושוב נשאלת השאלה – למי פונה היין הזה? מאחר שנרקח (הן כרעיון והן כביצוע) בידי אנשים מחושבים, אני מניח שהשינוי שעבור הלשון שלי עלול להיות מעט תמוה, הרי שעבור קהל צפון-אמריקני למשל, הוא עשוי להיות מבורך.

מחיר: 39.90 $

רגע לפני ההמראה, ננסה לסכם: אף אחד לא יזרוק את היינות הללו מהשולחן, בלשון-המעטה: הם נראים טוב באריזות הקרטון שלהם, ואין ספק שמי שעשה אותם יודע לעשות יין. אני מודה שבעיניי, לו הם היו מצליחים לבטא באופן ברור יותר את האזור ממנו הם באו, או את העשייה הטובה של דלתון, זה היה מושלם. מצד שני, אי-אפשר להתעלם מהשיקולים שמלווים מהלך שיווקי שכזה: ההתלבטות בין יצירה מקורית שעלולה להיות לא מובנת למי שרגיל ליינות אחרים, לבין קירוב הטעם לזה של הלקוח כדי להימנע מאי-ההבנה הזאת, היא לגיטימית – וכמוה גם הבחירה באפשרות השנייה.