ניר קיפניס מבקר ב"אימפריאל קוקטייל בר", הבר הכי יפה בישראל
אתה מחליק את צווארון המעיל בטרם תמסור אותו למשרת לתלייה, מסיר את הצעיף שכרכת מסביב לצוואר, מוריד את המגבעת. משאיר אצלך רק קופסת פח מלאה בסיגריות ומצת זיפו. אתה מגניב מבט אל השעון שעל פרק היד. שיט, שכחת למתוח אותו ועכשיו הוא תקוע על ארבע אחרי הצהריים, למרות שאתה מעריך שכבר שש, אחרת המקום לא היה פתוח. אבל איפה היא לעזאזל?
פתאום אתה מבחין בה בפינת הבר. אלגנטית מאוד. יפה מאוד, אבל בה בעת גם מרוחקת וקרירה. כשהיא משילה מעליה את המעיל, אתה מחסיר פעימה: הג'נטלמן לידה עוזר לה לפשוט אותו. לשמחתך הם לא באו ביחד. אתה מקווה שגם לא ייצאו יחדיו, לא לפני שתקבל צ'אנס הוגן להיות שנון, למרות שמשהו ביופייה מצליח להביך אותך עד שבטח תיכשל בלשונך. קוקטייל מרטיני קטן מתחיל לסדר לך את הראש, אבל אתה כמעט מתבייש כשאתה רואה אותה מציתה סיגריה דקיקה מחוברת לפומית ארוכה ושותה סקוטש און דה רוקס. משקה של גברים. אלוהים אדירים, אתה חושב בלב, אילו רק לא היינו עכשיו בניו-יורק של שנות השלושים, הייתי מבקש מהברמן לשלוח לה צ'ייסר...
לברמן ולבעלים אגב, קוראים בר, אולי השם הכי מתאים בביזנס, והאיש הוא גאון בעיני – עוד לפני שלגמתי מינט ג'וליפ נהדר (בגביע מתכת מקורי שממנו נוהגים לשתות את הקוקטייל הברבני הזה בדרום ארצות-הברית). בעוד פיזיקאים מתווכחים על אפשרותו התיאורטית של מסע בזמן, הצליח בר שירה (שמוכר לרבים מהקוראים עוד מה "223" בדיזנגוף ולרבים אחרים מה "דלי" באלנבי) להעביר את כל מי שנכנס בשערי בר "אימפריאל" שלו, בבת אחת, למקום וזמן אחר. בקצת פחות מילים: נכון לעכשיו, זהו הבר הכי יפה בארץ! בוודאי הכי אלגנטי שבהם.
אני מודה שקוקטייל-בר מעולם לא היה הסטייל שלי – במקום גברים בחליפות ונשים שאומדות אותם לפי עובי ארנקיהם, אני מעדיף ברזים שוצפים של בירה, גברים בחולצות כדורגל ונשים שלא מפסיקות לזוז גם כשהמוזיקה נפסקת, אבל – וכאן יש אבל גדול: יש מקומות שהם כל-כך נכונים, עד שאתה מפסיק לחשוב על הגדרות ומודה לאלוהי הדרינקים על שגרר אותך אל מחוץ לקומפורט זואן האלכוהולי שלך.
מאחר שאנחנו בענייני שעות שמחות, נגלה שה-Happy Hour ב"אימפריאל" מתחילה עם הפתיחה ב 18:00 ונמשכת עד 20:00. מה שמח בה כל-כך? ובכן – כל הקוקטיילים והספיריטס נמזגים ב 50% הנחה (!), בשורה נפלאה למי שרוצה לסיים את יום העבודה או לפתוח את הערב מוקדם עם דרינק אלגנטי ביד וכמה מנות בר, צנועות במתכוון, אבל טעימות להפליא (אני דגמתי סביצ'ה סלמון ושייטל קטן שהיו פשוט מצויינים).
הנה החשבון: בפעם הבאה שבה יתחשק לכם לקפוץ לקרירות האפלה של שיקאגו או ברלין, ולאווירה שבה תרגישו הכי האמפרי בוגארט שמחכה על הבר לאינגריד ברגמן או לורן באקול (אני מעדיף את האחרונה), מבלי להידרש לכרטיס טיסה ולביקורת דרכונים, גשו לרחוב הירקון 66 בתל-אביב (כניסה דרך המלון) ופרגנו לעצמכם שעה שמחה או מעט יותר, על הבר הכי יפה בישראל.