שותק לדעת: חיליק והרגלי השתייה

עורך המוסד המכובד הזה ביקש ממני פעם לספר לו עם מי אני הכי אוהב ללכת לשתות. אחרי שחשבתי על זה לא מעט, הבנתי שבעצם אין אף אחד כזה...

אני לא מדבר כמובן על כל אלה שבטוחים שהם חברים שלי, למרות כל המאמצים מצדי. או אלה שתמיד לא פנויים כשאתה מזמין אותם. גם לא על הקולגות הצעירים והנלהבים שתמיד פנויים לשתייה. אני מדבר על חברים ותיקים באמת. או לפחות חברי נפש. ואלו, כמובן, מעטים עד מאד. ענת, זוגתי הנצחית, היא באמת חברתי הטובה ביותר לשתייה. אלא שאת רוב השתייה שלנו אנחנו עושים בד' אמותינו ונדמה לי שכאן מכוונים ל'יציאות'.

הרופא אמר שאני כבר לא צעיר באופן רשמי. כאילו שבאמת הייתי צריך לשמוע את זה ממנו... (צילום: חיליק גורפינקל) יוסף, חברי הוותיק והטוב ביותר, חי (באופן זמני) בלונדון כבר למעלה משנה ואפילו כשביקרתי אותו שם לא ממש יצאנו יחד לשתות בברים. לא שזה באמת משנה. חבר טוב לא נמדד ביכולות השתייה שלו. ויוסף היה תמיד לא רק חברי הטוב ביותר, אלא גם שתיין קטן מאד. יאשה, הוא דווקא שתיין אגדי, אלא שמאז שנולדו לי ילדים, עניין של כמעט 15 שנים, אנחנו, לצערי, בקושי נפגשים. אוסמה אוהב ויודע לשתות, אבל הוא עדיין ילד (25) וגם הוא, כמו יוסף, גר קצת רחוק מדי. אמנם לא בלונדון אבל לפעמים עכו יותר רחוקה מלונדון (מצחיק, גם יוסף במקור מעכו). תמיר שותה יפה אבל עסוק נורא. דודי ד' הוא רופא ששומר על עצמו היטב וגר גם הוא קצת רחוק מדי. ודודי ש' שומר על הבריאות. בצדק. הגיע הזמן שגם אני אתחיל. לא מכבר הרי מלאו לי חמישים והרופא אמר שאני כבר לא צעיר באופן רשמי. כאילו שבאמת הייתי צריך לשמוע את זה ממנו. אני מרגיש לבד שהגוף כבר לא מה שהיה. אני חושב שיאיר יכול היה להיות החבר הכי טוב לשתייה. אבל אנחנו עוד בבדיקות, האחד של השני. אבל אז הבנתי, שהגוף הזה, שבתוכו אני שוכן, הוא בעצם משכנו של החבר הכי טוב שלי לשתייה טובה. כלומר, החבר הכי טוב שלי לשתייה הוא פשוט אני. ולא, לא בגלל שאני כל-כך אוהב את עצמי. להפך. מי שמכיר אותי יודע שאני בעצם לא ממש סובל את עצמי. המתנה שאני רוצה להעניק לעצמי לכבוד חגיגות היובל שלי, היא ללמוד לחבב את עצמי קצת יותר. וגם את הסביבה. שאותה בעצם אני מחבב מאד. אבל מתבייש. ופוחד. פוחד להיות לטורח. לשעמם. יוצא שאני לא באמת מיזנטרופ. אני ביישן. כבר כתבתי את זה כאן כמה פעמים. ומכיוון שכך, מסתבר שאני החבר הכי טוב של עצמי לא רק כשאני בבית, אלא גם כשאני יוצא לשתות. אבל יש עוד משהו. כשאתה שותה לבד, אצל מתי או אצל עזרא בבר-בוניה, או בכל מקום אחר, יש לך זמן להסתכל בשקט על אנשים אחרים. לשמוע שיחות, לצותת. ללמוד משהו. לצחוק. לבכות (בלב, בלב). ובגלל זה אני מעז לכתוב טקסט שהוא לכאורה כל-כך נרקיסיסטי. שתייה לבד היא לא רק משהו שאני מעיד פה על עצמי שאני אוהב אותו עד מאד, אלא גם המלצה לכל שתיין באשר הוא. לא תמיד, לא כל הזמן. אבל לפעמים. נסו לוותר פעם על הפרטנרים הקבועים שלכם, לקפוץ לחמארה של מתי או לבר של עזרא או למנזר או לגאולה או לכל בר אחר שמוצא חן בעיניכם, ולהקשיב לסביבה. וגם, ואולי בעיקר, לעצמכם. אתם הרי לא תתחילו עכשיו לעשות ויפאסנה. תופתעו לגלות שאחרי המבוכה הראשונית, אתם נהנים לאללה. אני בטוח. או לפחות מקווה.