בהתחלה, כמו כל תל-אביבי טוב, התייחס ליאור ששון בבוז למגה-ברים האירים שצצו בשדרות רוטשילד. היום הוא שוקל להכריז שאולי סוף סוף קם בעיר העברית הראשונה בר ספורט ראוי
ליאור ששוןמעריב אונליין - זכויות יוצרים (צילום: מעריב אונליין)
בהתחלה, כמו כל תל-אביבי טוב, התייחס ליאור ששון בבוז למגה-ברים האירים שצצו בשדרות רוטשילד. היום הוא שוקל להכריז שאולי סוף סוף קם בעיר העברית הראשונה בר ספורט ראוי
הם צצו שם פתאום קצת לפני החורף, עמוסים עץ, כמעט חריגים בנוף התל אביבי הכל כך מתאמץ ומודע לעצמו: הבארים האירים של רוטשילד. אני לא זוכר מי הגיע ראשון, הפטריקס או טמפל בר. זה היה עניין של כמה שבועות בהם טיול ערב בשדרה התחיל להרגיש לרגע כאילו אתה נמצא באחד ממתחמי הקניות חסרי החיים בפריפריה, מקום מחייתם הטבעי של המגה-ברים. בהתחלה התנהגתי כמו תל אביבי טוב: הסתכלתי עליהם בבוז, סיפרתי בדיחות על תושבי הפריפריה שמילאו אותם בסופי שבוע, התלוננתי שהנה הולכת לנו גם תל אביב, והבטחתי שכף רגלי לעולם לא תדרוך בהם. ואז דברים החלו להשתנות.
עכשיו גם לנו יש. בר ספורט אירי (צילום: שאטרסטוק) עכשיו גם בת"א יש. בר ספורט אירי (צילום: שאטרסטוק)
פטריקס, הבר הצפוני יותר, יושב בנקודת האמצע המדויקת בין המשרד לדירה שלי. מה שהופך אותו, גם אם רק ברמת הלוקיישן, לאופציה ריאלית: מקום טוב לעצור בו לבירה אחרי יום עבודה בדרך הביתה; או לתת אליו גיחה בשעת ערב מאוחרת כדי לתפוס משחק כדורגל ולסגור את היום. ברמה המעשית יותר עברתי דרכו יום אחרי יום, עד שהתרגלתי אליו כחלק מהנוף. בסוף זה קרה. חבר הציע נישואים, קבענו לשתות בירה לזכרו והגענו לשם.
את חמש הדקות הראשונות הקדשנו לסיור. מדובר בחוויה כמעט מוזיאונית. פטריקס הוא בר מסועף, עם מאות מקומות ישיבה המחולקים לנישות, וכל פנייה ימינה או שמאלה מגלה עוד איזה חלל קטן. הדבר הכי בולט, חוץ מהעץ ומהריח של החדש, הם המסכים המרצדים המבצבצים מכל פינה. אם יש דבר אחד שתל אביב לא הצליחה לייצר לאורך השנים זה בר ספורט ראוי. היחידים שמשמשים מקלט למי שרוצה לראות כדורגל ליד הבירה שלו הם המאש החדגוני, מייקס פלייס ומולי בלומס. באף אחד מהמקומות האלה התנאים לא באמת אופטימליים. בפטריקס יש עשרות מסכי טלוויזיה, כולל בשירותים, ובכל זמן נתון משודר שם משחק כזה או אחר. חוץ מזה המוזיקה שהתנגנה מהרמקולים הייתה בדיוק מה שאתה מצפה לשמוע בגילך ומעמדך, כל הדרך מיו-2 ועד פרל ג'אם והסטונס, בלי שום דבר שיכריח אותך להפעיל את השזאם או שיגרום לך להרגיש זקן ולא מעודכן. והכי חשוב: יש שם 20 בירות מהחבית, כמה מוכרות יותר וכמה מעניינות, המוגשות בכוסות של שליש, חצי או ליטר, והתפריט כולל אפילו הצעות לאוכל שמתאים להן.
עכשיו אנחנו מגיעים להצדקה האמיתית של כל הסיפור הזה: מעט מאוד ברים בתל אביב מגישים גינס, וגם בתוך החבורה האקסקלוסיבית הזו, מעט מאוד מגישים גינס ראויה. קטיפתית, קרה במידה הנכונה, מעט מוגזת. אם אתם מחפשים את הכוס המושלמת תזיזו את עצמכם לעמירם בפינת דיזנגוף ובן יהודה. אם אתם מחפשים תחליף ראוי וזמין פטריקס מצליחים להפתיע בתחום. חוץ מזה, כל יום משש עד שמונה הם מציעים 1+1 על כל הבירות וצ'ייסר וויסקי בעשרה שקלים בלבד. בתחום האוכל, לפחות מה שטעמנו ליד הבירה בדמות צ'יפס וכנפיים, היה צפוי ולא מאוד מרשים, אבל בסך הכל הכללי, בין המוזיקה, הכדורגל והגינס הצוננת, הפטריקס הרוויח ביושר את מקומו במרחב. התחנה הבאה: טמפל בר. התחנה הסופית: דירת 4 חדרים בראשון לציון. עם נוף לים, כן?
