דוד הירשפלד על התקופה בה עיוורון ובורות שלטו בצריכת האלכוהול שלנו ועל המתירנות החברתית שהביאה את הישראלים להיות עם שתיין. כך נראה עתיד הברים בסיוטים שלו...
דוד הירשפלדמעריב אונליין - זכויות יוצרים (צילום: מעריב אונליין)
חברי מועצת סנהדרינק סוגרים חשבון עם השנה שהיתה:
דוד הירשפלד על התקופה בה עיוורון ובורות שלטו בצריכת האלכוהול שלנו ועל המתירנות החברתית שהביאה את הישראלים להיות עם שתיין. כך נראה עתיד הברים בסיוטים שלו...
ורוד זוהר בטעם אבטיח או אפרסק. משהו שמזכיר ארטיק בטעם מלון. כל הדברים שהם בטעם משהו. יש תות שיש לו טעם של תות ויש מסטיק שהוא בטעם טעם של תות וכך גם יראה עתיד הברים בסיוט שלי.
היום הזה שאתה מגלה את הדרינק שלך. האסימון הראשון שנופל ופתאום אתה בן-אדם של ג׳ין או רום או ארק, או בכלל של קירש או פרנט ברנקה.
היום הזה שאתה מגלה את הדרינק שלך (צילום: יח"צ) היום הזה שאתה מגלה את הדרינק שלך (צילום: יח"צ)
גלינג, הוא נחת והתיישב ומהרגע הזה הזיכרון של המשקה הוא שינחה אותך לנסות כל דבר בסגנון ולחוות מחדש, פעם אחר פעם, את המשקה אליו כבר התרגלת בניסיון להחזיר לעצמך את החוויה הראשונית.
ואז מגיע שלב הטעם. הזיהוי של אדם בניואנסים קטנים את המשקה שממולו. פתאום אתה לא סתם אוהב רום אלא אוהב אחד עם נגיעה של עשן והעשן הזה הוא שמכתיב לך כל אהבה נוזלית שתיכנס מעכשיו לפה שלך.
ואז מתחיל מסע לחיפוש מדורה רחוקה סביבה יושבים החברים מהילדות שלך וכולם מחפשים אחר הטעם של התות מהמסטיק בגיל 14 רק בצורה של בני עשרים. רק שעכשיו אנחנו מבוגרים ויש עלויות לכל דבר.
את הדרינק הפזרני שהיינו שותים במועדון או חוסכים וקונים לבית כבר אי-אפשר להרשות לעצמנו. הקוקטייל הזה עולה כמו ארוחה במסעדת פינתי וזה במקרה הטוב שהוא זול ועשוי מחומרי גלם נוראיים.
הצורך במשקה מצטבר וערבי שתיה לא הגיוניים צצים מעבר לכל כתף מזמינה, כמעט כמו הבחורה ההיא בסוף הערב במנזר. ממקום של הנאה ותשוקה הגענו להזניה תרבותית והחברה עכשיו כבר לא שותה ארק.
כרס בירה היא לא הצהרה אופנתית - היא מצב קיומי של בורגנות שארק יצא מסל האפשרות שלה. אוהבים ליקר איכותי? תתפשרו על סדרת השנאפסים ״ארטיק״ שמגיעה בכל ״טעם של בטעם״ שאפשר לדמיין, כל עוד הגיוני שהוא יהיה זוהר בנראותו.
כרס בירה היא לא הצהרה אופנתית, היא מצב קיומי (צילום: דוד הירשפלד) כרס בירה היא לא הצהרה אופנתית, היא מצב קיומי (צילום: דוד הירשפלד)
הברמנים שעוד מרשים לעצמם חטא קטן על חשבון המלאי כולם שתייני פרנט ברנקה שמנסים לשמור על הבריאות ועוברים למשקאות כמו סליבוביץ׳ ביתי או צ׳הצ׳ה שהגדרתה כאיכותית היא העובדה שבקבוק הפלסטיק המכיל אותה עדיין לא נמס.
ישיבות של עורכי-דין במשרדים היוקרתיים מווסתות מקוניאק חלקלק לבלנטיין חם בחצאי מנות בכוס צרה כדי שייראה הרבה.
התרבות הישראלית שדורשת מהר, חזק וזול קורסת עם נפילת מפעלי טובי 60 ועליית מחירי המטרנה לכל התינוקות שנולדו בטעות עקב אותו משקה נוראי ומפחיד.
המרוץ אחר אלחוש החיים ושכחת היומיום מאט את מהותו ולאט לאט ישראל מחדירה לעצמה מקל והופכת לאירופה שמתעוררת עם משקאות חמים אלכוהוליים ואבקות קפאין כתחליף משקאות אנרגיה.
אמבטיות ביתיות מוצאות עצמן בתהליך טרנספורמציה למכלי השריה עבור מיני שילובים ביתיים בין אלכוהול לנוזל חיטוי ושאריות בורגול וסלק מארוחת שישי. מגדלי הסמים פושטים רגל ומפתחים קנאה להאדרת זיקוקי הארוחה ואלו הופכים מפורסמי הסצנה עם העלאת מחירי הסלק בשוק הכרמל.
אבל עכשיו 2015 כבר בפתח ודמי שכירות של דירה ברוטשילד עולים כמו השקעה ראשונית בפתיחת בר. אין אמת מאחורי סיפורי המשקאות. וויסקי שזוקק באירלנד יוצר בסין, נמזג בדימונה והשארית בוקבקה ונמכרה בהודנא פלורנטין. המקום היחידי שעוד אפשר לשתות בו באשראי במדינת המיתון האלכוהולי.
כל מה שנשאר עכשיו זה כוהל בסיסי ושמנים אתרים שמזכירים פרחי באך לטיפול בצרכי השתיינים של אומת הבילויים. מזל שעדיין 2014 והמחירים של המשקאות הכמעט יקרים מדי עדיין נמוכים מספיק לצ׳ייסר בבר מתחת לבית.
כנראה שעוד שנה כבר לא נשתה קוניאק. אבל אולי עד אז מחאת המילקי תעבור למיסוי על האלכוהול והעולם יתעורר...
