ניר קיפניס חיפש ומצא תירוץ לזרוק כמה מילים על הבירה הכי טובה בעולם
יום העצמאות כבר מאחורינו, אבל מאחר שפספסתי את פרויקט החלומות של סנהדרינק, שבמסגרתו בחר כל אחד באלכוהול הישראלי החביב עליו, לא יכולתי להגיע לל"ג בעומר בלי לעשות כבוד למשקה הישראלי האהוב עלי, בירת הנצח של עם ישראל, הגולדסטאר.
אני גונב כאן את הסיסמא הוותיקה של אל-על, אבל אני בטוח שאצל רני רהב, משרד יחסי-הציבור שמטפל בשני התקציבים, לא יתנגדו: גולדסטאר בשבילי היא "הכי בבית בעולם". מעבר לצריכה יום-יומית כמעט של הדארק לאגר הכי לא דארק שאני מכיר, התשוקה לגולדסטאר תוקפת אותי בעיקר כשאני על אדמת נכר: לא מזמן חזרתי מביקור ביעקבסן, מבשלת-הבוטיק שהקימו הדנים בתוך המבשלה הישנה של קרלסברג וכמעט טבעתי בחביות של בירה מיוחדת – מפילזנר מצוינת ועד ליין שעורה מתקתק שלוגמים בהנאה עם גבינה כחולה בצד.
כמה ימים אחר-כך, בסיור בירה מטורף בגרמניה, שתיתי בירת חיטה של בנדיקטינר ישר מהמיכלים או את מה שמוחזק בעיני כאחת הפילזנר הטובות בעולם, זאת של ביטבורגר – ולמרות זאת, בכל אותו מסע מופלא, לא הפסקתי להתגעגע לגולדסטאר שלי, ישראלית בעיני כמו כפכפים בקיץ או מדי ב' ביום פקודה.
אני אוהב גולדסטאר בכל הצורות (למעט אולי פחיות) מהחבית, מהבקבוק, אפילו את הסדרה החדשה של האנפילטרד אני מחבב מאוד, אבל יותר מהכל אני מת על הגולדסטאר שלי היישר מהחבית של מתי לנדשטיין, ברחוב מטלון פינת זבולון בואכה פלורנטין. המוסד הוותיק הזה, שנדמה לי שאין קורא של סנהדרינק (שלא לדבר על הכותבים) שלא מכיר, היה ונשאר בעיני המקום המושלם לשתות את הבירה הכי ישראלית בעולם, זאת שיש אולי טובות ממנה, אבל אין אף אחת טובה כמוה!