חיליק גורפינקל ממשיך לחרף את נפשו וגופו לטובת המדור הזה ומשדך בין בירות לחטיפים. והפעם: בירה קרלסברג וצ'יפס רוזמרין Deep River…
האמת היא שלא תכננתי לחזור כל-כך מהר לצ'יפסים 'בטעמים' שבהם עסקתי במדור הקודם. להגנתי אומר שאין לי מה לומר. אני מכור. לא רק לצ'יפס, בטעמים או לא בטעמים. להמון דברים אחרים. תקצר היריעה מלפרט. חלק מההתמכרויות שלי כבר מוכר היטב לשני קוראי. מסתבר שבעיקר אני מכור לנדנודים. אני אוהב לנדנד. לאחרים, אבל בעיקר לעצמי...
הנה למשל, אני מנדנד לעצמי כבר כמה שבועות, מאז שהתחלתי בכתיבת המדור החדש והמוזר הזה, שכמה צ'יפסים פעם בשבוע, שבועיים, שלושה - תלוי מתי בא למועצת סנהדרינק המכובדת עלי ועל הסחורה הפגומה שלי - ובכן, כמה צ'יפסים כאלה, יהרסו לי סופית את הבריאות. ולמה אני כותב כמה, ולא למשל 'חבילת צ'יפס' וגם לא ממש קטנה? מכיוון שהפרנויה וההיפוכונדריה שלי, הביאו אותי למצב בו איני מסיים את כל החבילה. רחוק מכך. אני טועם כמה חתיכות ומעביר את המוצג המשפטי התורן לטיפולם המסור של שני בני. אפילו את בקבוק הבירה התורן האומלל איני מסיים לאחרונה, אלא שופך את רובו, רחמנא ליצן, לכיור. אל תגלו.
אין לי מושג מה כל-כך מפחיד אותי פתאום. אני מניח שקוראים לזה 'החיים'. אלה שפתאום נורא מתחשק לי, ואני מקווה שלא באיחור, שיתמשכו להם עוד קצת. עוד הרבה. מה לעשות, ככה זה שאתה מגלה, בגיל מופלג, ששום דבר לא נורא כל-כך. אולי אפילו להפך. האישה החכמה, אוהבת ותומכת בנודניק שלה גם כשהוא משתדל ככל יכולתו לעלות לה על העצבים, והילדים מפריכים את כל השמועות על גיל ההתבגרות ועושים כבוד ונחת לזקן שלהם. אולי בכל זאת אסיים את הבקבוק?
הצ'יפס שלצדה, עוד מותג יוקרה איכותי מעבר לים, וליתר דיוק מניו יורק (טוב, מהעיירה הקטנה השכנה Old Lyme) התגלה, מה לעשות, כקצת פחות משובב נפש. אבל רק בקטנה. איכשהו, הרגיש טעמו מעט מאולץ ומלאכותי, כאילו מישהו ניסה, במקום לעשות ג'אנק פוד איכותי קלאסי, לייצר חיקוי של, ובכן, תפוחי-אדמה אפויים בתנור עם רוזמרין. לכאורה זה נשמע סבבה, בפועל התוצאה היא כאמור מעט מלאכותית. הפוך על הפוך. ועדיין, ולא רק בגלל שמדובר בחברה בעלת מצפון מפותח (אמריקה…) התורמת חלק מהכנסותיה לחקר המלחמה בסרטן ועוד כל מיני כאלה (נו יופי. עושים ג'אנק פוד ואחר-כך מנסים לתקן את מה שהוא קלקל), אל תתנו לזה להשבית לכם את השמחה, מדובר עדיין בכל זאת, בצ'יפס יוקרתי ויקר וראוי בהחלט לעלות על שולחנכם, או מיטתכם, עם או בלי קרלסברג לצדו. בקיצור, החגיגה נמשכת. ואנחנו, כלומר אני, כבר אשלם על זה.