למה יהודים אוהבים יי"ש, מה ההבדל בין ראקיה לפאלינקה ואיך לעזאזל מכניסים אגס לתוך בקבוק? ליאור הרגיל מספר על הסליבוביץ' תזקיק השזיפים של מז' אירופה ועל אחיו למשפחה
ליאור הרגילמעריב אונליין - זכויות יוצרים (צילום: מעריב אונליין)
למה יהודים אוהבים יי"ש, מה ההבדל בין ראקיה לפאלינקה ואיך לעזאזל מכניסים אגס לתוך בקבוק? ליאור הרגיל מספר על הסליבוביץ' תזקיק השזיפים של מז' אירופה ועל אחיו למשפחה
"רבי דוב היה בריה גסה, הדיוטית, כבדה, מהלכו קשה, מגודל שערות מכף רגל ועד קודקודו-כולו כאדרת שיער ובמחילה מכבודו גם זולל וסובא מאין כמותו;ןעוד יותר מזולל וסובא היה לקקן; לא כל כך לקקן כמו שיכור גדול, רחמנא ליצלן; ובנידון זה לא היה רבי דוב מפונק כלל והיה שותה מן הבא בפיו: יי"ש - יהא יי"ש, שיכר - יהא שיכר" (רבי דוב, שלום עליכם).
רוב הסיכויים שכשלום עליכם כתב על יי"ש (יין שרף) הוא התכוון לסליבוביץ' - תזקיק השזיפים שהיה ועודנו האלכוהול הנפוץ בבלקן אך עדיין פופולרי גם בפולין וגרמניה. היהודים גילו חיבה גדולה למשקה וחג הפסח הוסיף לכך מכיוון שהוא חף משעורה או חיטה ולכן כשר לשתייה בחג. הרבה מהמזקקות דאגו לציין את המילה 'כשר' על הבקבוקים, וכל הנוסע להונגריה למשל לא יכול שלא לראות מוצר של חברת צוואק (אוייי מתי כבר יחזירו את האוניקום המקורי?) הנקרא kosher.
כשזה טוב, זה נהדר. כשזה רע, אלוהים ישמור. סליבוביץ' כשזה טוב, זה נהדר. כשזה רע, אלוהים ישמור. סליבוביץ'
מכיוון שבכפרים במחוזות אלו היו מתסיסים ומזקקים כמעט כל פרי הרי שתזקיקים היו לרוב, אבל מכיוון ששזיפים (sliva) קל במיוחד לזקק, הפך התזקיק שלהם לפופולרי ביותר והמילה סליבוביץ' -שנהגית עם ב רפויה, שימשה כמילה נרדפת לכל הקטגוריה (לא בקרב המקומיים כמובן, ששומרים על שם נפרד לכל תוצר).
למשקה שמות נוספים והנודעים שבהם הם הפאלינקה הסלובקית/הונגרית והראקיה הבולגרית, אם כי בשני המקרים האלו השם אכן הפך ליי"ש, כלומר מייצג כל תזקיק פירות.
רוב הסליבוביצ'ים שנשתים באזורי הכפר הם בעצם מונשיינים ולכן יצאה דיבתם רעה, בשל תאונות שתייה קלות. זכורני שלפני כעשור נסעה טבחית שלי בשם מוניקה קובאצ' לסלובקיה עקב מות סבתה, עם חזרתה שמה בפנינו בקבוק חף מתווית ואמרה בפיג'ן עברית שלה (שהיתה שילוב של בת ימית, אנגלית קלוקלת והונגרית) - "this is palinka ממוש שלי, יא ווראדי, זה אחלה, היא הייתה cooking אלכוהול הכי טוב בכפר, יאללה אגשגדרה!" - זה היה נורא ואיום. אני לא חושב שאי פעם הייתה לי כזו חמרמורת כמו ביום למחרת.
כבר בילדותי הראיתי סממני גרגרנות גדולים ואבי היה לוקח אותי לכל מיני אירועי הרמת כוסית וסכו"ם, אבל תמיד בדרכנו חזרה הביתה היינו עוצרים במסעדה רומנית בשם ינקו את דורה, כדי שאבלוס קינוח בדמות צוואר חזיר בפיתה. בזמן ההמתנה הייתי בוהה בלקוחות השמחים, שלעיתים גם שרו בליווי כנר רומני זקן, אבל בעיקר מתמגנט לדיספליי של בקבוקי צויקה (השם הרומני הרווח ליי"ש) שברבים מהם גם הציצו תפוחים ואגסים שלמים בתוכם. זמן רב תהיתי איך דוחפים את הפירות דרך צוואר הבקבוק הדק, עד שלבסוף אבי גאל אותי מההתחבטויות וסיפר לי שפשוט תולים את הבקבוקים על ניצני הפרי שעל העץ ולאחר ההבשלה ממלאים באלכוהול המתאים, ומיד הזמין לי טעימה.
בתקופת השירות הצבאי שלי על ספינת (בתכלס סירת) דבור בחיפה, היינו הולכים ב"אפטרים" לפאבים בעיר תחתית, אבל לעיתים הייתי מצליח לגרור את חבריי לאכול סטייק בפיתה בינקו ודורה. בתקופה ההיא כבר נחשפתי יותר לעולם הסליבוביץ', וגילית שכל מיני צויקות חפות מתווית נוהגות לנפק חמרמורת קשה, אבל גם גיליתי בטובות שבהן עולם מלא של טעמים מורכבים ורבגוניות רבה של טקסטורות וריחות. לצערי, במהלך אותן שנים חוויתי את תחילת שקיעתה של המסעדה, בלי לדעת שאני חווה בעצם תופעה כלל ארצית של דעיכת המסעדות הרומניות בישראל. יחד עם העלמותם של אותם בתי גריל ושתייה בלקנים כנראה נעלם מבחר היי"ש ממקומותינו. כיום אפשר למצוא אותו בדינוזאורים אחרונים, כמו הבולגריות ורומניות של יפו וחיפה, או בחמארות של דוסים אשכנזים בבני ברק וירושלים.
בעירנו -ק"ק תל אביב מנסים לאחרונה שניים מחברינו החמ"סניקים לחדש את מסורת שתיית היי"ש (תחת שמו כראקיה) בחמארה הבולגרית שישקו, ואם אתם מזדמנים לשם ונתקלים בדוב שעיר מהדס עם מגש כוסיות קטנות, הושיטו יד והרימו עם בוזנח לחיים למסורת מפוארת.
