אבירם כץמעריב אונליין - זכויות יוצרים (צילום: מעריב אונליין)
אישה מתאלמנת, מקבלת עסק משפחתי לידיה והשאר היסטוריה. אבירם כץ מספר על האלמנות של שמפן שאחראיות למשקה האצילי ביותר של עולם היין
לפעמים נדמה לי שאין עוד תעשייה בעולם בה לנשים יש השפעה כה רבה ותרומה כה מכרעת להתפתחותה, כמו בשמפן (בהנחה שפורנו לא נחשב). עד לפני 200 שנה רוב הייצור בשמפן היה של יינות חמוצים מאוד, רזים וסתמיים, ובלי שום בועות - כי שמפן הוא, למעשה, אזור נורא לגידול ענבים. תנאי האקלים והקרקע הופכים את ייצור היין ה'רגיל' שם לכמעט בלתי אפשרי.
החברים משפן עשו מהלך פשוט מאוד שלימים יתגלה כהברקה גאונית-שיווקית: לקחו חסרון גדול והפכו אותו ליתרון אדיר. החמיצות הגבוהה היא כמעט הכרחית ליין מבעבע, כך שלחלוצי השמפנואזים לא הייתה ממש ברירה, אלא לבחור ביינות מבעבעים. היום שמפניה היא המשקה הנחשק בעולם, החגיגי ביותר, הסקסי ביותר, והממותג ביותר. וזה קרה בעיקר בזכותן של נשים (בסדר, וגם איזה דום פריניון אחד שתמיד חייב להיות מוזכר כשמדברים על שמפן). כמו הקלישאה שמאחורי כל גאון גדול עומדת אישתו, בשמפן אפשר לומר שמאחורי כל מנוח גדול ניצבת אלמנתו. הסיפור כמעט תמיד זהה: אישה מתאלמנת במפתיע, מוצאת עצמה עם העסק בידיה, ולוקחת אותו קדימה למחוזות חדשים פורצי גבול.
חפשו את האישה (צילומים: יח"צ) חפשו את האישה (צילומים: יח"צ)
המאדאם קליקו-פונסרדין (בית "וו קליקו") ולואיז פומרי ("פומרי") היו הנשים שתרמו רבות למה שהיום אנחנו לוקחים כמובן מאליו - שמפנייה צלולה, ללא משקעי שמרים מתים, מתן חשיבות רבה לבועות ולאיך שהן נראות, וסגנון חדש של שמפניות - שמפניות יבשות (Brut). כן, לפניהן השמפניות היו מתוקות להחריד. הסיפורים שלהן התחילו רע - מאדאם קליקו התחתנה בגיל 21, וכעבור כשש שנים התאלמנה מבעלה, במה שעד היום נחשב לספק התאבדות. האלמנה הצעירה נשארה לבדה עם העסק המשפחתי האמיד שכלל אז בעיקר בנקאות וסחר בטקסטיל, אך היא החליטה להתמקד בייצור השמפניה, ותרמה, כאמור, תרומה מכרעת להיבט הטכני של ייצור שמפניה כפי שאנו מכירים כיום.
לבעלה של לואיז פומרי לקח קצת יותר זמן למות, אבל גם הוא מת לפתע, וגם היא מצאה עצמה בין לילה אחראית על העסק. חצי מאה לאחר האלמנה קליקו, הסיפור של לואיז פומרי דומה למדי - הרחבה של השטחים, שכלול הייצור, התמקדות בייצוא לשווקים זרים (ובראשם אנגליה) ועוד שתי תרומות מכריעות שהקדימו את זמנן. האחת היא ייצור שמפניה יבשה. השנייה היא הבנת החשיבות של 'תיירות היין' באזור. היא בנתה את היקב שלה שהיה העתק של בית אחוזה אנגלי בליבה של הדרך המתויירת מלונדון לקוט ד'אזור, וכך הבטיחה לעצמה תנועה שוטפת של מבקרים ותיירים שעברו שם ונכנסו למבנה המוכר, לטעום ולשתות, וכמובן לקנות.
היום שמפן הוא אחד האזורים המתויירים ביותר בצרפת, ופומרי הוא אחד מבתי השמפניה שמקבל הכי הרבה מבקרים בשנה, לא מעט בזכות המרתף העצום שלו, שחצוב באדמת הגיר. גם בזה הייתה פומרי החלוצה, לחצוב ולהקים מרתף ושם ליישן את הבקבוקים. כיום המרתף של פומרי מציג אוסף נדיר ומרשים של אומנות מודרנית, אטרקציה גדולה לתיירים, ורק כדי לקבל מושג קטן על הגודל שלו- בכל רגע נתון ניתן לאחסן שם למעלה מ-20 מיליון בקבוקים של שמפניה(!), שזה מספר שאפילו כל מועצת הסנהדריק בהרכב מלא לא תצליח להתמודד איתו גם עד סוף חיינו.
אחריהן בתור מגיעות שתי אלמנות מלחמה חשובות; מארי לואיז לנסון דה נונאקורט (בית "לורן פרייה") ומאדאם לילי בולינג'ר (בית "בולינג'ר"). הן נשות השמפניה של המאה ה-20, שהפנימו את חשיבות השיווק והמיתוג, לצד ההשקעה בכרמים.
לחדי העין השם "לנסון" בוודאי מצלצל מוכר; לנסון הוא אחד מבתי השמפניה העתיקים בעולם, אבל מארי לואיז לנסון החליטה לעזוב את בית השמפניה המשפחתי שלה לאחר מות בעלה במלחמת העולם הראשונה. בצעד שנראה מטופש בהתחלה - אך היטיב לראות לכת - היא החליטה לנטוש את העסק המשפחתי המפורסם ולקנות את בית השמפניה הכושל של "לורן פרייה", כיוון שלא ראתה עתיד מזהיר לה או לבניה בעסק המשפתי "לנסון", מצליח ככל שיהיה, שעתיד היה להתחלק בינה ובין תריסר אחיה ואחיותיה על פי חוקי הירושה של צרפת הנפוליאונית. בית השמפניה "לורן פרייה" היה על סף פשיטת רגל, והמוניטין שלו היה מהגרועים באזור. הבעלים מת ללא יורשים, ומארי לואיז קנתה את האחוזה (1938) והשקיעה את חייה ביקב, יחד עם שלושת בניה, שהפכו את "לורן פרייה" למה שהיא היום - אחד מבתי השמפניה הגדולים והמוצלחים בעולם.
אליזבת' "לילי" בולינג'ר קיבלה את השליטה על בית השמפניה בשנת 1941. תחת ידיה הורחבה הפעילות משמעותית, כרמים נוספים נקנו, ולילי, שהייתה מבינה גדולה בשמפניה לאחר שבילתה 20 שנה לצד בעלה בכל טעימה, כילתה את זמנה בעיקר בטיולים מסביב לעולם, תוך שהיא מקדמת ומייחצנ"ת את תעשיית השמפניה בעולם בהצלחה רבה. בניגוד לבתי שמפניה רבים שהתחילו להוציא שמפניות המכונות Cuvee Prestige, יין בכמויות קטנות, איכות גבוהה ומחיר בשמיים, בבולינג'ר המשיכו להתמקד בשמפניה ה'בסיסית' ולשמור על תהליכי יישון ארוכים במיוחד, כולל יינות מסויימים שיוצאים לשוק רק לאחר יישון של 12 שנים בבקבוק. כך קרה שעד היום "בולינג'ר" הוא, לדעת רבים, בית השמפניה היציב והאיכותי ביותר בעולם, וכזה שמשקיע בעיקר באיכות המוצר ופחות בתעלולי יח"צ מפונפנים. כשנשאלה לילי בולינג'ר מתי היא שותה שמפניה, ענתה: "אני שותה שמפניה כשאני שמחה, וכשאני עצובה. לעיתים אני שותה שמפניה כשאני לבד. כשאני בחברה אני רואה בזה הכרח. אני לוגמת מזה כשאני לא רעבה, ושותה כשאני כן. מעבר לזה - אני לעולם לא נוגעת בשמפניה, אלא אם אני צמאה".
אלו הנשים הגדולות של שמפן, אבל שלא תטעו לחשוב שכאן זה נגמר. גם במאה ה-21 נשים ממשיכות לנהל בתי שמפניה גדולים ולהוביל את התעשייה קדימה. קארול דובל-לרואה עושה רק טוב לבית השמפניה "דובל-לרואה" מאז לקחה את העניינים לידיים לפני קצת למעלה משני עשורים, אן-שרלוט אמורי היא המנכ"לית של "פייפר-היידסיק", עוד בית גדול ומכובד, והרשימה עוד ארוכה, ומתארכת. זהו. הגעתם עד לכאן? עופו מפה, ולכו לפתוח איזה בקבוק שמפניה לחיי הנשים בעולם.
