ושכולם יקפצו: פסטיבל קולינריה באילת

לא פחות מ-60 מנות יוצעו למבלים ב"פסטיבל של אוכל" שיתקיים השבוע באילת. גל סידס ירד דרומה, העמיס סחורה וחזר על ארבע...

"השבוע (27-29.3) יתקיים באילת פסטיבל 'לטעום מהדרום'. מדובר בפעם השנייה בה עיריית אילת ותאגיד התיירות העירוני יוזמים אירוע של אוכל בדיוק בתאריך האסטרטגי של לפני פסח, או במילים אחרות: תחילת עונת התיירות שתימשך מעכשיו ולאורך הקיץ ועד אחרי החגים. באירוע ישתתפו 16 מסעדות שיגישו לא פחות מ-60 מנות מכל הסוגים, המינים והצבעים, ובין ביס לביס יוכלו המבלים ליהנות ממבחר מופעי תרבות שונים, בקיצור - חגיגה. ארזת כבר?".

ככה, פחות או יותר, הסתיימה שיחת הטלפון שקיבלתי מהעורך שלי לפני שלושה שבועות. כמו שאתם מבינים, לא היתה לי ברירה אלא להצטייד בכפכפים, משקפי שמש ובתיאבון המפורסם שלי, ולעלות על טיסה דרומה לקראש קורס בקולינריה אילתית - 24 שעות שבמהלכן נבקר בכמה שיותר מהמסעדות העתידות להשתתף בפסטיבל האוכל באילת – משימה לא קלה בכלל, אבל לא כזאת שמישהו כמוני לא מסוגל להתמודד אתה.

07:00

השעון מצלצל, עוד שעה צריך להגיע לשדה דב הלא מאוד רחוק, ואני כבר רעב, לעזאזל. אתמול בערב בעיקר שתיתי, אני מתכוון להמשיך את המומנט, אין אכילה עד אילת, כשנגיע נתנפל ונמשיך בקו רציף של לגימה הגונה. הרשיתי לעצמי לצרוך כוס קפה קטנה ועצבנית בתוך תחומי תל-אביב ויצאתי לשדה.

אחרי דיליי מסורתי, אספרסו בינוני בטרמינל וטיסה שתמיד מפתיע להיזכר כמה היא קצרה, אני כבר במונית, נהנה מהחום האילתי היבש (לעומת החום התל-אביבי הרטוב) בדרך ללוקיישן הראשון. 'ניוז קפה', בית-קפה מוכר ואהוב באזור בתי-המלון הצפוני של אילת שיגיש בפסטיבל 3 סוגי פסטות (שמנת פטריות, עגבניות, ורוזה), אבל עכשיו בכלל בוקר, אז הכינו לנו ארוחת בוקר – תוך דקה נחת על השולחן מספר דו-ספרתי של סלטים ומזטים, ג'בטות חמות וביצים. אל תתבלבלו, לא הרבה זמן אחרי זה הגיעה הפסטה, כי חייבים לטעום מה הולך להיות בפסטיבל, לא?

אספרסו אחרון ב'ניוז' ואני שוב מוצא את עצמי במושב אחורי, בדרך לחוף הדרומי, אי-שם בסוף אילת. ממרחק שאפשר ממש לראות ממנו את הגבול נמצא אחד המקומות היפים, הנעימים והטעימים באילת. ממקום שהתחיל בתור מועדון צלילה, 'קולוניה' הפכו לאתר גלאמפינג – ישנים באוהלים, אבל בכאלה עם מזגן וג'קוזי, מסעדה ובר, ממש מעבר לכביש מהחוף הכי שקט והכי נואיבה בארץ.

והם גם מעשנים. בשרים ודגים הכוונה. אכלנו שם מנה מהממת של סנדוויץ' סלמון מעושן בלחם שנאפה במקום, לעומת הנתחים הדקיקים והשמנוניים שהתרגלנו אליהם (וכלום בהם רע) הגיעו נתחים שמנמנים ועסיסיים, נודפי ניחוחות מנגל, עם בירה קטנה וקרה מאוד – קבלו מנה שבהחלט שווה לבדוק בפסטיבל.

על הכורסאות הנוחות ומול הים הכחול הייתי יכול לרוקן את כל הגולדסטאר שיש להם בבית, אבל התפקיד מחייב, ומפה לשם כבר צהריים, אז צריך ללכת לאכול ארוחת צהריים, לא? בינתיים במושב האחורי של הרכב שהוצמד למשלחת הזללנים מהמרכז, אלי, היחצ"ן שמתוקף תפקידו כאחראי על הלו"ז והיה קצת לחוץ לנוכח הדיליי בשדה דב, נרגע מעט לנוכח קצב הטחינה של מקצוען כמוני, וסיפר לי שהמצב לא רע כמו שציניקן תל-אביבי כמוני חושב.

למעשה, מתברר שמאז ספטמבר ועד בערך עכשיו יש שיירות אוויריות מכיוון אירופה לעובדה (בטיסות זולות בצורה מגוחכת – נסו למנף) בחלק מהזמן ברמה של 60 (!) טיסות בשבוע. בסוף מארס זה נרגע קצת ואז מתחילה עונת תיירות הפנים עד סוף הקיץ. הבעיה היא שהתיירים הישראלים נוהגים להתבצר במלונות ולא להוציא מהם את האף, ובלי לאכול ביס הגון, או לשתות דרינק תמים, ואחר-כך עוד מתלוננים שבאילת אין מה לעשות.

בינתיים האוטו מחנה מחוץ ל'בארביס', מזללת המבורגרים וותיקה שבצעירותה שכנה באזור הברים ליד מרכז התיירות והיתה ספוט מובחר לסיים בו את הערב, ועכשיו, משבגרה, הפכה לדיינר מהוגן ומשפחתי. העיצוב – אמריקנה, התפריטים באייפדים, וסוללה של 12 רטבים תוצרת בית שנוחתת מידית על השולחן, ואנחנו לא מפסיקים לשמוע את המילה 'רובן בורגר'. אז אמרנו לו "תביא". מדובר במפלצת-בורגר, ממולא בגבינה, עם שבבי בייקון ועוד קצת גבינה למעלה, אכלנו גם מיני בורגרים (כי אמרנו שנאכל בקטנה, לא...) טבעות בצל וצ'יפס. את הכל שטפתי עם עוד שני חצאים של גולדסטאר רק בשביל הסדר הטוב, כי הבורגר הזה, חברים, מסמן את יריית הפתיחה של קרנבל בשר שהולך להימשך מעכשיו ועד שעות הערב המוקדמות.

"קרפצ'ו קטן וזהו", שמעתי את אלי האחמ"ש מספיילר את התחנה הבאה שלנו – מסעדת 'אולה', מסעדת שף לא רחוקה ממיקומנו הנוכחי, זמן לצעידה קלה שתכין אותי לפרק הבשר שלפנינו. שמחתי לפרוש למנה קרירה וקלילה אחרי הבורגר גאלור שהרגע חווינו. הקרפצ'יו של 'אולה' פגע בול, הוגש על קרש עם צלפים, קורנישונים וחרדל ונעלם בשנייה, ניחשתם נכון – לצד בירה קרירה נוספת. התפריט ב'אולה', אגב, מתחלק לפי מנות דגל מארצות שונות בעולם, כך שבפסטיבל תוכלו לפרק חציל אפוי טורקי, עוף טיקה מסאלה הודי, ונתחי פילה עם געגועים לספרד.

"מה חומוס עכשיו?", נחרדתי. "אמרנו בשר, חומוס עלול לשבש את מהלך המתקפה". "אל תדאג אח שלי, אמרתי להם רק קפה ומשהו קטן, למרות שלפי איך שאני מכיר אותם הם יוציאו לנו את כל המטבח", אמר לי אדם, מנכ"ל העמותה לקידום המסעדות והברים באילת. וככה היה, איפה שיש חומוס יש בדרך-כלל אנשים נחמדים, וזה היה בדיוק המקרה ב'חומוסוף', כי תוך שנייה נחתו על השולחן קערות חומוס, חריף, פיתות רכות וכדורי פלאפל פריכים וחמים מהשמן, ומי יכול לסרב לכדור טרי?

הקפה מיד הוחלף בבירה וניגבנו בעדינות חומוס טעים מאוד שקשה להיות עדין אתו, אבל היינו חייבים אחרי ששמענו מה הצעד הבא בתוכנית. "פינצ'יטו נמצא פה 400 מטר למעלה, אפשר ללכת ברגל", גרס אדם. "שום ברגל ושום נעליים, אני עיתונאי בתפקיד", גרסתי בחזרה אגב שלוק אחרון מהבירה ועוד כדור פלאפל לדרך והמשכנו ל'פינצ'יטו' - מסעדת אוכל רחוב ביתית באזור התעשייה של אילת כדי לאכול את אחד הדברים החביבים עליי ביותר בעולם.

אני מת על מסעדות פלאנצ'ה, וכזאת היא 'פינצ'יטו': מעורבים למיניהם, מינוט סטייקים ושניצלים נדחפים לבגטים ופראנות, אבל אנחנו באנו בשביל העראייס, אותה פיתה ממולאת בבשר טחון ובמקרה הזה גם בשומן כבש, עם טחינה ועגבניות בצד וכתר מביצת עין שאי-אפשר שלא לאכול למרות שמדובר במסעדה השישית שלנו להיום והאתגר כבר מתחיל להיות מורגש. רק בזעקות רמות של אנשים פחות רעבים ממני נמנעה יוזמה שלי לטעום קצת חלקי פנים שהריחו פשוט מדהים, אז בלב כבד ארזתי את עצמי והצטרפתי אל כולם לעבר הביס הבא.

לא אשקר, עשו לי פה בילד-אפ די רציני לפני שנכנסו למקום המתקרא – עומר'ס – לחם בשר ומה שביניהם, בדרך-כלל מיונז או טחינה לא?, אז זהו, שלא רק. על השולחן נחתה לחמנייה ענקית מלאה בנתחי אסאדו מפורקים עם ירקות צלויים ו-9 רטבים שונים שטל השף מכין וחיכו לנו על השולחן (ביניהם איולי עמבה – אחד הדברים הכי משמחים שקרו לי בחיי.)

זה היה כל מה שאפשר לרצות ממקום כזה - ענקי, מנחם וממש-ממש טעים. אבל הפעם לא ויתרתי לשאר חלשי האופי שהקיפו אותי והתעקשתי על לחמנייה עם כבד אווז (הראשון להיום...) שהגיעה לשולחן ופורקה אחרי 2 שניות באותה מידה על-ידי שאר יפי הנפש מסביבי, בדיוק כמוני.

אמנם באילת השמש שוקעת לה לתוך ההרים, אבל ב'מיקה' – סושי בר בחלק הצפוני של הטיילת אפשר לשבת על המים וליהנות ממגש סושי גדול, עוד איזה בירה קרה ומקציפה, והפעם גם כמה צ'ייסרים, כי בקושי שתינו, ואיכשהו עדיין לראות את השמש נעלמת לה לתוך המדבר.

כאן אכלתי את הדבר הכי ביזארי שאכלתי היום, ואולי בכלל – סושי במבה, ממולא בדלעת יפנית, טמאגו וחמאת בוטנים שהיה עטוף בפירורי במבה. היה גם קצת סלמון, וכמה רולים של טונה חריפה כי אי-אפשר בלי, ועוד צ'ייסר וודקה קטן כי כבר מחשיך. ככה נחתם לו החלק הראשון של היום הזה, אלי היחצ"ן כבר רגוע לחלוטין ועכשיו הולכים למלון לעכל. נתראה עוד שלוש שעות.

אני יורד ללובי עם עיניים אדומות משינה חזקה במיוחד - ככה זה עם מיטות של בית-מלון - עם רעב מחודש וצמא כביר, מוכן לחלק הלילי של קרנבל ההתנפלות הזה. המונית כבר מחכה בחוץ ואנחנו בדרך ל'מבשלה'. קודם כל הם לא משקרים – בהחלט מדובר במבשלה, שם מתבשלת לה הבירה של מבשלת 'סוף' – על שם הים הסמוך ולה, ומציעה 7 סוגים שונים.

כאן החלטתי לעשות מה שכל עיתונאי חוקר היה עושה והזמנתי לעצמי פלייט של כל ה-7. יחד אתם הגיעה ארוחת ערב למופת – בוריטוס עם עוף, טבעות בצל בבלילת בירה, ומיני המבורגרים שממש-ממש לא היו מיני. השוס פה הוא האייס בורגר – אולטרה קסטה של גלידת שוקולד בין שתי עוגיות מקרון ענקיות שנראית כמו המבורגר, אבל יש לה טעם של הקינוח הכי מושחת מהצד הזה של הגבול. אה, ועוד קצת כבד אווז על טוסטים עם רוטב קסיס וברנדי, שגם הוא מכונה בתפריט "בקטנה", אבל תאמינו לאחיכם, הוא לא.

חיי הלילה של אילת – פיפט' אווניו, מגה-בר מסעדה, שנראה תל-אביבי לחלוטין, מתוחזק בדי ג'יי מדי ערב ובתפריט מבית היוצר של אביב משה. יום שלישי, במה שהם מגדירים כרגע – תקופת רגיעה בתיירות – והמקום מלא.

קוקטייל 'היער השחור' נחת על השולחן – קוקטייל פירות יער מתקתק ומרענן בגביע ענקי שמזכיר משהו ממשחקי הכס. כדי שלא ירד לבד החברים הטובים מ'אווניו' דאגו לנו לכמה נשנושים כדי שלא נרגיש לא בבית, ביניהם – ניחשתם נכון - עוד קצת כבד אווז. הפעם על עוגיית מילפיי. כוסית פרנה ביד אחת, כבד אווז ביד שנייה, טכנו וחושך, אני ללא ספק מרגיש את רוחו של אביב משה מרחפת בחדר, או שאולי אלו השוטים של פרנה שהאנשים הטובים מ'אווניו' דאגו לספק לי בקצב המוזיקה. בינתיים הגיעו גם קרפצ'יו בקר, ולחמעג'ון מגולגל כדי לעזור למשקה לרדת, ואיכשהו מצאתי את עצמי כבר אחרי חצות הליל לא מפסיק לאכול ולשתות.

01:00

אני מתנדנד על הטיילת בחזרה לחדר במלון, מנסה לעכל, תרתי-משמע, את כל מה שקרה פה היום. בניגוד לאידיאל התל-אביבי החזון הקולינארי האילתי הוא לאו-דווקא חדשני ופורץ דרך כמו שמבטיחים מיטב המסעדנים במרכז. אם הבנתי נכון (ונראה לי שהבנתי נכון) המוטיב פה הוא דווקא משפחה, ביתיות והרבה ביחד. כל הזמן אומרים לי פה שאצל האילתים האירוח הוא בד.נ.א וזה לגמרי מורגש. תל-אביבים יקרים – האילתים הרבה יותר נחמדים מכם. הנה, אמרתי את זה, והם מחכים לכם במסעדות שלהם שתוציאו את האף מחדרי האוכל של בתי-המלון באילת ולכבוד זה אפילו ארגנו לכם פסטיבל אוכל שיהיה אפשר למצוא בו את כל הטוב שאכלתי היום, ותכל'ס בהחלט מצאתי. אז שפעם הבאה שלא תגידו שאין מה לעשות באילת.

"פסטיבל של אוכל" באילת. שלישי עד חמישי, 27-29 במארס, 18:00-24:00, בטיילת מול קניון 'מול הים'